הקשה מכולן היא שעת הבוקר. ללילות יש את היכולת להפיג חששותיו של כל דורש-טוב. גם מי שרואה בחשיכה את הקולות הרעים, יכול עדיין לעצום את עיניו ולהירגע ש”צל ההרים אני רואה כאנשים”. נפש האדם שמבקשת טוב לעולם תבחר להאמין בפרשנות שמקלה עם הרע. אלא שהבוקר האכזרי לא מאפשר עוד את עצימת העיניים הזו. מסתבר שלא היה זה סיוט. זו המציאות.
וכך באכזריותו, הבוקר הגלילי חושף לא רק את הבתים החרבים, השדות החרוכים והכבישים השוממים אלא גם את מה שממתין דרוך מצידה השני של “הגדר הטובה”. משעה שהמפלצות הכריזו על טבען האמיתי ב-7 באוקטובר, לא ניתן להתעלם מצלליותיהן הנעות מבעד לגדרות. במיוחד כשהמומחים במדים הבהירו שוב ושוב שהפשיטה הקרקעית והטבח בדרום הם העתקים מדויקים של התוכניות שהכין חיזבאללה ליישובי הצפון. בדרך זו נגיף הפחד שהמפלצות החדירו למחזור חיינו בכפר עזה ובשדרות הגיע לקריית-שמונה ולדן. וככל שנוקפים הימים השפעתו מתרחבת.
1 צפייה בגלריה
נפילות בקריית שמונה
נפילות בקריית שמונה
נפילות בקריית שמונה
(צילום: אייל ביטון )
במצב דברים זה, תרופות ההרגעה הקודמות שחולקו ביד מופקרת לפני האסון חסרות השפעה ולו בגלל שהכל הבינו שהן לא יותר מפלסבו. לכן ההצהרות שנותנים בימים האחרונים דוברי מערכת הביטחון על המכות “חסרות התקדים” שחוטף נסראללה שגרמו לו “להתחרט על 8 באוקטובר” מעוררות גיחוך. חבל על העץ שיושחת לטובת הוצאת נייר עמדה שיקבע ש”חיזבאללה מורתע” ו”מעדיף כעת להותיר את לבנון מחוץ לעימות”. כך גם לגבי העסקאות הדיפלומטיות. מומלץ למשווקי ההסדרים המדיניים בלבנון ששבו השבוע להבטיח שהוא בהישג יד ושהפעם אין ספק שהוא ייאכף (הרי עמוס הוכשטיין, המתווך האמריקאי, נשבע בנקיטת חפץ שכך יהיה!) להחליף את הקולקציה ומהר. למעט יושבי האולפנים קשה להאמין שיהיה לה דורש.
לא בכדי אנשי הצפון שעזבו לא יסכימו לשוב לבתיהם על סמך דברים בטלים אלה. ככולנו, גם הם נחשפו באותו יום נורא לא רק למפלצות האדם מבקשות נפשותינו אלא גם לאופן שבו הופקרו קורבנותיהם ע”י אלה שהיו אמורים להגן עליהם
לא בכדי אנשי הצפון שעזבו לא יסכימו לשוב לבתיהם על סמך דברים בטלים אלה. ככולנו, גם הם נחשפו באותו יום נורא לא רק למפלצות האדם מבקשות נפשותינו אלא גם לאופן שבו הופקרו קורבנותיהם ע”י אלה שהיו אמורים להגן עליהם, בין היתר בשל אותן קונספציות והבטחות שווא. השילוב של הפחד המצמית ממה שעלול לקרות אם נשוב להתנהלות הקודמת מול לבנון יחד עם אובדן האמון המוחלט במנהיגות המדינית והצבאית הוא הרה אסון. הדרך להתמודד איתו היא לא למכור שוב כזבים מנוסחים היטב אלא בדיוק להפך. להודות שהמציאות קשה, להכיר בלגיטימיות החרדות שהיא יוצרת ולפתח עמידות וסובלנות כלפי אי-הוודאות שאחוז בהתמודדות איתה. זה יאפשר בניית אמון מחודשת וזהירה במנהיגות לצד בחינת פתרונות שפחות נוסו (רצועת ביטחון שונה מזו שהייתה עד 2000 וכו’).
להבדיל מאויבינו, הכוח הבונה שלנו היה שלעולם לא התעלמנו מאתגרי האמת. התעקשנו להכיר בהם וכך יכולנו להם. זה יקרה גם הפעם אם נדבר אמת. הן לגבי טבע שכנינו והן באשר לטבע ההתמודדות איתם. רק כך תחזור איילת השחר למלא את הבקרים בצפון בתקווה מבטיחה ליום טוב יותר מקודמו.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.24