הדינמיקה מוכרת, ולא לטוב. זה תמיד מתחיל בשאלה, לכאורה רלוונטית, לגמרי עניינית. "האם צריך להיכנס קרקעית?", שאל אריה גולן בתוכנית הבוקר לפני כמה ימים. אחר כך חזרה השאלה, כבר יותר ממוקדת - לא האם, אלא למה לא. רגע לפני שתעבור את המוטציה האחרונה: מתי. צבי סוכות הפתיע כשאמר שאפשר להכריע את חיזבאללה בלי כניסה קרקעית, עוזי דיין לא הפתיע כשאמר שאי אפשר. "ולא רק חגורת ביטחון", הוא אמר, "אלא גם תיקוני גבול". קילומטר? חמישה קילומטר? עד הליטני? הוא לא פירט. גנץ, זה שנעל את השער במאי 2000, אחרי שנפרדנו מחגורת הביטחון, בלשונו של דיין, הבטיח גיבוי "אם זה מה שצריך לעשות", ודווקא מנחם הורוביץ, תושב קריית שמונה, אמר שאין צורך להיכנס, "מספיק שיעמידו חיילים לאורך הגבול שיכניסו כדור בין העיניים לכל איש רדואן שיתקרב".
אתמול השאלה כבר צברה גובה. ד"ר פנינה שוקר, מומחית לביטחון לאומי ולמדיניות חוץ, על פי הטייטל שהוצמד לשמה, אמרה שלמרות מבצע הביפרים וחיסול הבכירים, היא "רוצה לקוות שכרגע צה"ל מתכונן לכניסה קרקעית". "לא ניתן", הוסיפה, "לפתור את איום הירי תלול המסלול באמצעות כוח אווירי בלבד". רק שאם מדובר בתלול מסלול, לא ברור כמה עמוק היא מצפה שצה"ל ייכנס. וקצת אחרי שדובר צה"ל שחרר לפרסום את דבריו של מפקד פיקוד צפון, אורי גורדין, "צריכים להיות מוכנים לכניסה לתמרון", איתן דוידי, יושב ראש ועד מושב מרגליות, אמר ש"זה לא צריך להיות איום, זו צריכה להיות הבטחה".
וככה, במעבר מהאם למתי, בונים תודעה. וככה דיבורים הופכים למעשים, וככה הולך ומתפוגג ניסיון רב-שנים, הולכים ושוקעים בתהום הנשייה לקחי העבר שהניבו המבצעים המפוארים "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", עם ירי הטילים שנמשך עד הרגע האחרון, שלא לדבר על לבנון השנייה, שכל מה שאפשר לומר על הכניסה הקרקעית במהלכה – היום קוראים לזה תמרון – נכתב בדוח של ועדת וינוגרד, שבו המילה כישלון על הטיותיה השונות חזרה אינסוף פעמים. מלחמה שאם הייתה מסתיימת אחרי חמישה ימים, מסתכמת בפעילות האווירית בדאחייה ובחיסול הטילים ארוכי הטווח, לבטח הייתה נצרבת בזיכרון הקולקטיבי כניצחון. לא מוחלט, אולי, אבל גדול.
אז מה יעשו בשלב הבא, בתמרון שגורדין מדבר עליו? יכניסו חטיבות שריון, חי"ר ויחידות מובחרות? יחזירו עטרה ליושנה? יכבשו את בינת ג'בייל ויתקעו דגל על הגג? ומה נקבל?
אז מה יעשו בשלב הבא, בתמרון שגורדין מדבר עליו? יכניסו חטיבות שריון, חי"ר ויחידות מובחרות? יחזירו עטרה ליושנה? יכבשו את בינת ג'בייל ויתקעו דגל על הגג? ומה נקבל? 48 שעות, 72 שעות של התרוממות רוח עד שחיילי גולני ייקלעו למארב, ויחידה מובחרת תגלה שהיא עומדת בפתח פיר של מנהרה לא מסומנת?
Boots on the ground, גִרגרו בהנאה מסוימת חלק מהדוברים כאילו מדובר בנוסחת קסם, מתכון פלא שיוביל לניצחון מוחלט. כאילו לא נעצנו מגפיים על הקרקע הלבנונית בחמשת העשורים האחרונים לפחות, בטוחים, כל פעם מחדש, שהנה אנחנו בפתחן של 40 שנות שקט ושלווה.
אז נכון, אנחנו כבר לא באותו המקום, והמלחמה היום לא דומה למלחמות ההן - לא בהיקף, לא באתגר, ובעיקר משום שאז לא היה צריך לפעול בכוח כה רב כדי להשיב את מפוני הצפון לביתם. ועדיין, שאלת התמרון כאופציה סבירה בעינה עומדת, בהתחשב בעובדה שטרם יצאנו מעזה, בשעה שחיל האוויר מפליא לעשות, ונוכח מחיר הדמים הצפוי, שיהיה נורא.
לא צריך לצפות בכוכבים כדי לנחש שגם המלחמה הזו, קשה ואלימה ככל שתהיה, תיגמר בהסכם
מה עוד, שלא צריך לצפות בכוכבים כדי לנחש שגם המלחמה הזו, קשה ואלימה ככל שתהיה, תיגמר בהסכם, כן או לא יתנופף הדגל במעוז הדרומי של חיזבאללה.
במארס 2000, זמן קצר לפני הנסיגה מלבנון, כתב חיים גורי ש"בארץ הזו העבר הוא תמיד הכי אקטואלי, כי זה תמיד חוזר. ופתאום, כאשר חשבת שזה כבר איננו, זה נוקם את נקמתו".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.24
