הפיצוץ הגדול הראשון ששמע מושי כהן בחייו היה במוצאי יום כיפור של 6 באוקטובר 1973. בצהרי אותו יום פתחו צבאות ערב במתקפת פתע נגד ישראל, ובחלוף כמה שעות נשמעה ברדיו סיסמת הגיוס של היחידה שלו. הוא היה אז בן 27, יליד עמק יזרעאל, מושבניק מבית שערים עם כפות ידיים גרומות של רפתן. קראו לו למילואים והוא לא היסס. השאיר את הוריו לטפל במשק, ארז תיק קטן ונסע למקום הכינוס במגדל העמק, שם המתינו למגויסים אוטובוסים.
הוא זוכר את ההמולה, את קציני הקישור של היחידות שעמדו עם רשימות וסימנו כל אחד שהגיע, וברקע לא פסקו לרגע נהמות מטוסי הקרב שהמריאו מבסיס רמת דוד הסמוך בדרכם לתקוף בסיני וברמת הגולן, רעש שמלווה אותו מאז שנולד במושב הקטן שגובל בשדה התעופה הצבאי.
ואיך שעלה לאוטובוס והתמקם בו, את זה הוא זוכר כאילו היה זה היום, פתאום נשמע פיצוץ אדיר. "אז לא היו אזעקות שהתריעו על טילים. שמעת ישר פיצוץ. ושם הייתה בומבה נוראית שטלטלה את האוטובוס", הוא מספר, "ואת כל מי שהיה בתוכו ובחוץ. היה לנו מזל גדול, לכל המילואימניקים שהתאספו שם, שהרקטות פגעו בשכונות מרוחקות".
4 צפייה בגלריה
מושי כהן ברפת. "שמעתי בומבה נוראית ואמרתי לעפרה, 'זה נפל אצלנו במשק'"
(צילום: גיל נחושתן)
את הפיצוץ השני שמע ביום ראשון השבוע בשעת בוקר מוקדמת. 4:50, ליתר דיוק. זו השעה שבה הוא מתעורר כדי לחלוב את הפרות. הוא ועפרה אשתו הם אחרוני הרפתנים במושב שלא מסתייעים בפועלים. לא ישראלים ולא תאילנדים. קמים בעצמם, שותים קפה קטן ויוצאים מהדלת האחורית אל הפרות. רפת של 76 חולבות יש להם, 12 מהן היו "יבשות" ביום ראשון, ציפו להמלטה והוחזקו בנפרד מכל השאר. ורגע לפני שיצאו אליהן נשמעה אזעקה והוא ועפרה מיהרו לממ"ד. "ובחלוף כמה רגעים שמעתי בומבה נוראית כמו אותה בומבה ששמעתי אז במגדל-העמק", הוא ממשיך, "ואמרתי לעפרה, 'זה נפל אצלנו במשק'. ובאמת, חיכינו כמה דקות וכשיצאנו החוצה היינו בהלם מהמראה".
מספיק לראות את גג הפח שחורר בכדוריות ונקרע לגזרים כאילו היה דף נייר, כדי לדמיין את התמונה שנגלתה לעיני בני הזוג. 24 פרות נהרגו במקום. שלוש נוספות מתו מפצעיהן כעבור זמן קצר. הווטרינר נאלץ להמית ארבע אחרות כדי לגאול אותן מייסוריהן. "הן שכבו מתות על אדמת הרפת שהתמלאה בדמן", אומר מושי, "והלב שלנו נקרע. זה מראה קשה לכל בן אנוש, אבל לנו זה היה קשה במיוחד. אנחנו מגדלים אותן מהרגע שהן נולדות. הן ואנחנו גדלים יחד ונפגשים פעמיים ביום בחליבה. אני אישית מרכיב להן את אשכול החליבה על הפטמות ונותן ליטוף. ולא שלא ידעתי שזה יכול לקרות. גדלתי לצד הבסיס הזה. המצרים תקפו אותו, העיראקים ניסו, הסורים שיגרו אליו טילים. לבנון השנייה נגמרה עם טילים לכיוון רמת דוד. זה ברור שאנחנו במיקום אסטרטגי. לפני חודשיים, כשחיזבאללה שחררו את התמונות שצילם הכטב"ם שלהם מעל הבסיס השכן, הבנתי שזה עניין של זמן. אבל דבר כזה לא חלמתי שיקרה. לא לפרות שלי".
כטב"ם מעל לשכת המפקד
אם יש משהו שלא היה לגביו ספק זו התקפת טילים על רמת דוד. כלומר, שאם יתלקח העימות עם חיזבאללה, הבסיס הזה שבליבו של עמק יזרעאל יהפוך למטרה. וכדי שלא יהיה ספק הוא גם צולם ביסודיות מהאוויר. חצי שעה של סרטון ערוך במקצועיות הפיץ חיזבאללה לפני כחודשיים. הכטב"ם שלהם הסתובב כאן באין מפריע, צילם את מגורי החיילים, את הדירים התת-קרקעיים של מטוסי הקרב (דת"קים), את מסלולי ההמראה, אפילו את הבניין שבו יושב מפקד הבסיס. זוגות שמתחתנים לא משקיעים ככה בסרטונים.
כל הצפון מופגז עכשיו וקו הירי הולך ויורד דרומה לכיוון המרכז. אבל רמת דוד זו לא עוד מטרה. כמו שתחנת הכוח בחדרה היא לא מטרה רגילה, כך גם הבסיס הזה. קשה להפריז בחשיבותו האסטרטגית של בסיס שפועלות בו שלוש טייסות של מטוסי F-16 המתקדמים ביותר. כשהם מחומשים בפצצות ובטילים מדויקים ונמצאים בעמדת הזנקה של קצת יותר מ-50 קילומטר מגבול לבנון, מכונות הקרב הללו הן האיום מספר 1 על חיזבאללה. כך שכל מי שמשרת כאן מודע לסיכון וכך גם השכנים במושבים ובקיבוצים שמסביב לבסיס.
היו אלו הבריטים שחשבו שלהציב פה בסיס לחיל האוויר המלכותי שלהם זה רעיון מעולה. העמק גדול דיו כדי לאפשר המראה ונחיתה בטוחה, הקרקע ישרה והמרחק ממפקדת המנדט בחיפה לא גדול. רמי נבו, בן כפר יהושע, חגג לפני שבועיים יום הולדת 90, כך שהעדות שלו היא מיד ראשונה. תפסנו אותו בסיבוב על הקלנועית יחד עם הרצל, הרועה הבלגי שלו.
"כמדומני זה היה ב-1937. איזה חוכמולוג אנגלי נחת כאן בשדות, לא הרחק ממסילת רכבת העמק, והצביע על הנקודה שבה ייבנה הבסיס. בהתחלה שדה התעופה שימש לאווירוני דואר ולטיסות של קצינים בריטים, ורק כשפרצה מלחמת העולם הוא הפך לשדה צבאי. לא היו גדרות לבסיס, והיינו יכולים להתקרב למטוסים ולראות את הצוותים הטכניים מטפלים בהם.
"הבריטים הציבו כאן חיילים סודנים שתחזקו את הבסיס. הם היו באים אלינו למחלבה ושותים חלב ישר מהכדים. הבסיס הזה ממש צמוד למושב ותמיד ידענו שהוא מטרה. שבוע אחרי הכרזת המדינה הוא כבר הותקף. המצרים חשבו שהבריטים כבר עזבו ושלחו רביעיית ספיטפיירים לתקוף את רמת דוד. הם הצליחו להרוג ארבעה חיילים בריטים ולפגוע בכמה מטוסים. אבל הבריטים לא היו פראיירים. הם ידעו שיש עוד רביעייה בדרך והעלו לאוויר מטוסים שיקבלו את פניהם. ובאמת הגיעו עוד ארבעה מטוסים מצריים והם הופלו בקרב אוויר מול הבריטים ממש מעל כפר יהושע. יום למחרת הבריטים עזבו וצה"ל השתלט על הבסיס".
מספר חודשים אחר כך, בדצמבר 48', הגיעה רביעיית טופולבים עיראקיים להפציץ את הבסיס. הטייסים העיראקים זיהו בטעות את קיבוץ משמר העמק כבסיס רמת דוד והפצצות פגעו בבית הילדים. שלושה ילדים ואישה בהיריון נהרגו.
אלו הזיכרונות שנצרבו בתושבי העמק, שכניו של הבסיס. בקיבוץ הסמוך לו שנקרא באותו השם, רמת דוד, זוכרים את מטוסי ההאנטר הירדניים שהגיחו ממזרח כדי לתקוף את הבסיס תוך כדי מבצע קדש. חנן רבן, יליד הקיבוץ ומנכ"ל מפעל המתכת שלו, זוכר שבילדותו הדרך לבסיס עברה בתוך הקיבוץ. "החיילים, הטייסים, משאיות האספקה, כולם היו צריכים לחצות את המשק כדי להגיע לבסיס. היינו הקיבוץ הראשון שבנה בריכת שחייה. ובגלל שהיו לנו יחסים מצוינים עם הבסיס, נתנו לטייסים ולמשפחות שלהם להשתמש בבריכה יום בשבוע. בחמישי הבריכה הייתה רק שלהם ליום שלם. היה רק עניין אחד. לא היו אז משאבות שניקו את המים והיינו צריכים להחליף מים כל כמה ימים כדי לשמור על הבריאות שלנו. הבקשה של הקיבוץ ממפקד הבסיס הייתה שאם הם רוצים להשתמש בבריכה, הם צריכים למלא אותה במים על חשבונם".
ומה הייתה התשובה?
"הסכים מיד. הם משכו לפה צינור מהבסיס שימלא את הבריכה. זה נשמע לך רחוק, אבל זה ממש פה ליד. גם אירועים של הבסיס הסכמנו לארח אצלנו. למשל, טקסי החלפת מפקדים התקיימו במשך שנים בחדר האוכל שלנו. התנאי היה שהם יביאו את הכיבוד. בתמורה הם נתנו לנו לבוא ולראות שם סרטים והופעות. את כל הגדולים ראינו שם. את שלישיית גשר הירקון, התרנגולים, מי לא".
ישבנו במשרד המפעל שהתחיל כמסגרייה קטנה שסיפקה שירותים לבסיס. הטלפונים של העובדים רטטו מהתראות על ירי טילים באזור: נופית, בסמת טבעון, כעביה, שפרעם, עדי, אלון הגליל. לכולם היה ברור שאלון הגליל או בסמת טבעון לא מעניינים את חיזבאללה. "הם מחפשים את הבסיס", אמר רבן, "עוד ממלחמת לבנון השנייה. הטיל האחרון שחיזבאללה ירה באותה מלחמה נפל 200 מטר מהבית שלי, לא רחוק מהכניסה לבסיס. הוא היה ונשאר היעד מספר 1 באזור הצפון".
הפרחחים מהטייסת
חנן ויטלס מבית שערים אומר שאין אחד מהמחזור שלו שלא ראה מטוס נופל. בן 81, אביו ממייסדי המקום, הגיע כנער חלוץ מיוגוסלביה, וכשהוא מדבר על מטוסים שנפלו פה בעמק הוא רציני לגמרי. "בילדותי הייתה לטייסים מנטליות של פרחחים. בצד השני של העמק, ליד קיבוץ משמר העמק, יש מצבה של טייס מבית זרע. הבחור הזה, כשהיה נשאר תורן בסופי שבוע, היה לוקח מטוס וטס מעל הקיבוץ שלו לעשות שוויץ. באחת הפעמים הוא צלל בחדות וגמר בתוך הקרקע.
"הייתה גם התנגשות של שניים-שלושה ספיטפיירים שהתאמנו למפגן יום העצמאות מעל כפר יהושע. אני בעיניים שלי ראיתי מטוסים נופלים. ותדעו לכם שכל המטוסים הכי חדישים של חיל האוויר הגיעו לפה. ווטורים, מיסטרים, מיראז'ים, אורגנים, זיהינו אותם לפי רעש המנועים. והטייסים הסתובבו בעמק כמו טווסים. בתור ילדים היינו נכנסים לבסיס, עומדים ליד מסלול ההמראה ומנופפים לשלום לטייסים שהמריאו ונחתו. אם זכינו הם היו מחזירים לנו נפנוף תוך כדי המראה".
מה פתאום נתנו לכם להיכנס ולהגיע עד המסלולים?
"מי אמר שנתנו לנו. הגדר הייתה מלאה בפרצות. הייתה פה בחורה במושב שהתחתנה עם בחור בשם אוהד שדמי שהיה טייס בבסיס. הוא היה ישן אצלה בלילות ובבקרים היה הולך ברגל לטייסת דרך השדות, נכנס באותן הפרצות.
"וזה עוד כלום, היה לי חבר פרחח במושב, דני שיצר עליו השלום, שעשה קורס צניחה בתל נוף. הוא נכנס לרמת דוד והתפלח לטיסה לתל נוף. ביציאה הבאה שלו הביתה הוא הצליח לשכנע אותי להצטרף אליו. זה היה השבוע האחרון שלו בקורס צניחה. אני שירתי אז כקצין שריון בדרום. להגיע בטיסה לתל נוף ומשם להמשיך באוטובוס לבסיס היה קיצור משמעותי. הלכתי אחריו לתוך הבסיס והוא עלה למטוס בביטחון כזה של אחד שצריך להיות על הטיסה ואני פשוט נצמדתי אליו. דמיין לעצמך שדבר כזה קורה היום. אבל אז לא שאלו שאלות. וכל הטיסה התהפכה לי הבטן ופחדתי להקיא ולעשות לעצמי בושות. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי בחיים. אלו היו הימים אז. שכחנו שרמת דוד יכול להיות גם סיכון לנו השכנים, כלומר להוות מטרה. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור והפרוגים שירו הסורים לעבר הבסיס הזכירו לנו את מה ששכחנו"
עכשיו אנחנו ב"כיכר הפרוג" בקיבוץ גבת. שלושה ימים אחרי ירי הטילים על מגדל-העמק, ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור, ירו הסורים עוד מטח טילים לעבר רמת דוד. רון יזרעאלי, רב"ש הקיבוץ ומדריך טיולים בעמק, מספר שמיד עם פרוץ המלחמה התכנסה ועדת החירום במזכירות לדיון דחוף על המצב. "לא היו אז הנחיות מיוחדות לעורף, אבל הוועדה החליטה בכל זאת לפנות את בתי הילדים למקלטים בגלל הקרבה שלנו לבסיס. אני עצמי הייתי אז תינוק בן שנה. בתי הילדים פונו, וכעבור שלושה ימים באמצע הלילה פגע טיל פרוג באזור בתי הילדים והרס את כולם. אמרה לי חברת קיבוץ בת 80 פלוס שזה היה הבום הכי חזק שהיא שמעה בחייה". באותו מטח פגע גם טיל בשיכון המשפחות בבסיס. הטייס דוד דותן דימנט ז"ל נהרג ועוד שני טייסים נפצעו.
החברה ציפי עינב הייתה אז בת 23, אם טרייה לקרן שהייתה אז בת חודשיים. עינב זוכרת סיפור אחר לגמרי. "ההחלטה לפנות את הילדים למקלט מתחת לחדר האוכל הייתה שלנו, האמהות", היא אומרת. "זה לא היה מקובל אז לרדת סתם ככה למקלט בלי הנחיה מפורשת של הצבא, בטח ובטח שלא להתפנות מהבית. וכשירדנו למקלט כעסו עלינו: 'מה זה אתן יורדות ככה למקלט?!', הטיחו בנו שאנחנו מורידות את המורל של החברים, עושות היסטריה מהמצב. ואז נפל הטיל באמצע הלילה והרס את כל בתי הילדים. וכשיצאנו ראינו את כל מרכז הקיבוץ הרוס, וברקע שמענו את המטוסים ממשיכים להמריא ולנחות, והבנו שזה המחיר של החיים במקום הזה".
