"הם גדלו ממש כמו תאומים. משתוללים יחד, עוזרים זה לזה, לומדים, אוכלים, מבלים, רבים זה עם זה. כמו אחים וחברים הכי טובים", מתארים רביע וראמיה אבו-סאלח את הקשר בין הבנים שלהם, אמיר (16) וג'וליאן (15). השניים, שהיו צמד בלתי נפרד - עד האסון שפקד את המשפחה והכפר. חודשיים עברו מאז אותה שבת במג'דל שמס, שבה רקטה ששיגר חיזבאללה פגעה במגרש כדורגל בכפר. 12 ילדים וילדות נרצחו, 32 נפצעו בדרגות שונות.
זה התחיל כמו עוד יום שבת שגרתי עבור משפחת אבו-סאלח. רביע, אב המשפחה, היה אצל אחותו ביישוב מסעדה עם בן הזקונים מילאן (6). ראמיה, אם המשפחה, הייתה בבית עם הבן הבכור, אמיר. הבן האמצעי, ג'וליאן יצא לשחק כדורגל עם חבריו חאזם אכרם אבו-סאלח (15) ופג'ר ליית אבו-סאלח (16). כמה דקות אחרי, אמיר מחליט להצטרף אליהם.
בשעה 18:18 בדיוק, נשמעת אזעקה בכפר. "לפני שנגמרה האזעקה, שמעתי את הבום. מעולם לא שמעתי פיצוץ חזק כזה לפני כן", משחזרת ראמיה. היא רצה לחלון שמשקיף על מגרש הכדורגל ומיד חייגה לרביע ששמע גם הוא את הפיצוץ העוצמתי. הוא מנסה להרגיע אותה, אבל אז מתקבלת הקלטה קולית מבעיתה ששלחה אחותה בקבוצה המשפחתית - "הטיל פגע במגרש. הרבה ילדים", זעקה.
"ברגע אחד העולם שלנו התהפך", חורץ רביע. "עליתי לאוטו והתחלתי לנסוע לכיוון הכפר. כל הדרך מלווה אותי סירנת אמבולנסים. בראש עוברות מיליון מחשבות, רק התפללתי שהכל יהיה בסדר", נזכר. אבל אז, כבר בכניסה לכפר, הוא מבין את גודל האירוע. הוא מחנה את הרכב, מוסר את בנו הקטן מילאן לידי בת משפחה שפוגש בדרך, ורץ לכיוון מגרש הכדורגל. בדרך רואה את חברו הטוב נאיף, תופס את ראשו ומייבב בבכי.
מסביב המולה, אנשים מבוהלים רצים ממקום למקום. "איפה אמיר? איפה ג'וליאן?", הוא זועק, אבל לא מתקבלת תשובה מאיש. הוא ממשיך להתקדם לכיוון רחבת הדשא ופותח את דלת האמבולנס הראשון שפוגש. "חיפשתי את הבנים שלי. ברכב השני מצאתי את ג'וליאן שוכב. כל הרגל שלו הייתה פצועה ומדממת, אבל ראיתי שהוא בהכרה ולא נפגע בחלק העליון. חיבקתי אותו ושאלתי, 'איפה אחיך?' הוא ענה לי, 'לך תחפש אותו'. אז הבנתי שהמצב גרוע", סיפר רביע בכאב.
הוא נכנס בשער המגרש ונחשף למחזה הנורא. במקום שבו שיחקו הילדים התמימים, מוטלות כעת גופותיהם. "לא רציתי להאמין למה שאני רואה. התחלתי לעבור בין השקיות, פתחתי אחת-אחת. עד שמצאתי את אמיר", רביע שיחזר. "זיהיתי את נעלי הספורט שלו מבצבצות מחוץ לשקית. מצאתי אותו מונח עם עיניים פקוחות וידיים כלפי מעלה. רסיס הרקטה פגע בעורף שלו והרג אותו במקום. הלב שלי יצא אליו. חיבקתי אותו חזק, הידיים שלי התמלאו בדם שלו", נזכר.
את אותם רגעי אימה ג'וליאן זוכר היטב. הוא נשאר בהכרה מרגע הפיצוץ ועד שהגיע לבית החולים זיו בצפת. במשך שלושה ימים היה מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ. כשהתעורר ביום הרביעי, ההורים ניגשו לבשר לו את הבשורה הקשה על אובדן אחיו, אבל הוא מקדים אותם. "אני יודע שאמיר מת", אמר להם.
"קשה לי לתאר במילים מה אמיר היה בשבילי", שיתף ג'וליאן בעצב. "היה החבר הכי טוב שלי, היה כולו טוב. נתן לי המון ביטחון. תמיד האמנתי בו. אני אוהב אותו כל כך, מתגעגע אליו מאוד", הוסיף.
אחרי 10 ימים בבית החולים זיו, עבר ג'וליאן להמשך טיפול באיכילוב עם שני פצועים נוספים מהאסון. "ג׳וליאן סבל מפגיעה חמורה ברגל שמאל, כשרסיס הרקטה קרע לו את העצב הראשי ושבר את העצם", מסביר פרופ׳ יואב ברנע, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית באיכילוב, שקיבל אותו ביום שבו נקלט בבית החולים. "בניתוח הראשון, שארך 8 שעות ובוצע על ידי ד"ר שפירא ממחלקת נוירוכירורגיה, שחזרנו את העצם ותוקן העצב הראשי ברגל. אחרי זה הצוות האורתופדי נדרש להשלים רקמה שנפגעה כדי למנוע זיהום. בשבוע הבא צפוי להתקיים הניתוח השלישי שיסגור את הפצע באופן סופי. אני מחכה לרגע שבו אקבל את התמונה שלו חוזר למגרש ובועט בכדור".
על קירות חדרו של ג'וליאן בבית החולים תלויות תמונותיו של אמיר, לבוש בגדי כדורגל חגיגיים, מחייך בגאווה. על השולחן אוכל חם ששלחו להם המשפחה והחברים מהכפר בצפון. במהלך החודש אפילו זכו לביקור של חבריהם, ההורים שאיבדו גם הם את היקר להם מכל באותו אסון נורא. "כולנו משפחה אחת גדולה. לכל ילד הסיפור שלו. אני מאמינה שיש מסר מאחורי הגורל המשותף שלהם. דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח עבור ילדים - הם סיימו את החיים שלהם", אמרה ראמיה.
בשבוע שעבר, הם נסעו צפונה בפעם הראשונה שלושתם יחד, ההורים וג'וליאן, לסוף שבוע בבית. בשבת ביקרו במגרש הכדורגל שבו אירע האסון. "ג'וליאן נכנס וסרק את המקום, חווה פלאשבקים לרגע הפיצוץ ומה שקרה אחריו. הוא ביקש לעזוב וחזרנו לבית החולים", שיתף רביע. ״מזל שאלוהים השאיר לנו את ג'וליאן בחיים. אלוהים ריחם עלינו, לא רצה לקחת לנו שני בנים באסון אחד".
