מאז 7 באוקטובר אני אומר כן לכל בקשה שמופנית אליי, כי איך אפשר להגיד לא, וכך קורה שאני מסתובב לאורכה ולרוחבה של הארץ. מקשיב הרבה. מתבונן. מלקט רגעים קטנים שיש בהם מן האנושי, העדין. אחר כך, אחת לחודש, אני כותב פרק ביומן המלחמה. וכל פעם מחדש, אני מקווה שזה יהיה הפרק האחרון.
אוקטובר / כשהתקרבנו לחופי ישראל, הגבר שישב לידי אמר בביטחון מוחלט: לא נוחתים בנתב"ג. זה לא המסלול הרגיל. יש לי רישיון טיס. אני יודע. הסתכלתי מהחלון. לא ידעתי אם להאמין למה שהעיניים שלי רואות או למה שהאיש עם רישיון הטיס אומר. נחתנו בנתב"ג. לא היו מחיאות כפיים כמו תמיד. בכלל, אנשים היו שקטים באופן מאוד לא ישראלי לאורך כל הטיסה. לקחנו מונית. הכבישים היו ריקים והנהג היה מלא זעם על הממשלה ועל המחדל. הוא נופף בידיים תוך כדי דיבור ובאיזשהו שלב חשבתי שהוא הולך לאבד את זה לגמרי ולאבד גם שליטה על הרכב. בימים הבאים גיליתי שנהג המונית היה רק הפרומו. שכל מי שאני מכיר, כולל כולם, על הקצה.
בזמן שהיינו באיטליה התארחה אצלנו משפחה מעוטף עזה. חברים. האמא לא הצליחה להוציא מילה מהפה במשך כל השבוע. רק שלחה לנו ווטסאפים עם שאלות פרקטיות – איפה השלט של המזגן? איך מפעילים את התנור? יש מפתח רזרבי לדירה? חצי מהחברים שלה נהרגו או נחטפו בשבת השחורה, היא כתבה. אז היא בהלם. באבל. לא מסוגלת לדבר. ערב לפני שחזרנו היא כתבה שהמדינה סידרה להם מלון, אז הם עוברים לשם. כשנכנסנו הביתה ופתחתי את המקרר ראיתי שהם השאירו לנו שוקולדים לאות תודה. רגעים קטנים של חסד. בלילה הייתה אזעקה. רצנו למקלט בפיג'מות. המקלט שלנו משותף לנו ולשכנים, משפחה בת שש נפשות. כולנו מצטופפים בחלל קטן. עומדים זה לצד זה במשך עשר דקות. ורק אז מותר לצאת. השכן-הגבר לא היה. לא היה צורך לשאול את האישה ובכל זאת שאלתי ונעניתי: כן, גויס למילואים. בגבול הצפון. לא יודעים מתי יחזור. הייתה אזעקה גם בבוקר. הבנות נשארו בבית כי בית הספר בוטל. בסופר היו חסרים הרבה מוצרים כי פיקוד העורף הוציא הנחיה להצטייד לקראת שהייה ארוכה במקלטים. חברים היססו להיפגש מחשש להשאיר את הילדים לבד. ובכל זאת, לא יכולתי להתכחש לתחושה הברורה שהחלה להתמצק בי משעה לשעה: טוב להיות בבית.
למחרת הלכתי לבקר את שירה יעבץ. השבעה כבר הסתיימה. היא הייתה לבד בבית. בפניה נחרצו קמטים חדשים. אנחנו מכירים כבר 30 שנה, מאז שעבדנו ביחד. היא אחת הנשים המרשימות שפגשתי בחיי. ישבנו במרפסת וקראנו בדממה ספרון שהיא ויפתח יצרו ביחד, שנקרא "שיר לשבת". מרגע שהתגייס לצבא הם היו שולחים אחד לשני כל יום שישי שיר. וכך נוצר לו מעין דיאלוג, שיר ממנו, שיר ממנה. וכל שיר חושף עוד פן בנפש של שניהם. אחר כך היא נתנה לי לקרוא ברכת יום הולדת שהוא כתב לה לפני כמה שנים. אהבה כזו ברורה ופתוחה של בן לאמא שלו, אמרתי לה, היא לא דבר מובן מאליו. אני יודעת, היא הינהנה ודמעות בעיניה. היה לנו קשר מיוחד. נזכרנו איך היא הייתה מביאה אותו כתינוק למקום שבו עבדנו. ופעם אחת ביקשה שאשמור עליו בזמן שהיא נכנסת לפגישה. עכשיו התייעצה איתי בנוגע לטקסט שייכתב על המצבה שלו. חשוב לי, אמרה, שיידעו שהוא הציל אנשים בנחל עוז. אתה לא מבין כמה מהם כותבים לי. מודים. התלבטנו והתלבטנו עד שמצאנו נוסח שהייתה מרוצה ממנו. היא קמה ואמרה שנציגי משרד הביטחון אמורים להגיע עוד מעט, והיא צריכה להתכונן לפגישה. חיבקתי אותה. וחשבתי שאין שום דבר שאפשר לעשות או להגיד שינחם אמא שאיבדה את בנה.
× × ×
במפגש זום שאירגנה הספרייה הלאומית לילדים מכל הארץ, אחרי שקראתי להם קצת, המנחה שאלה: אולי יש לך איזו עצה לילדים שמפחדים בימים האלה, איך אתה מציע להתמודד עם הפחד? לא הייתי מוכן לשאלה הזו. אני לא פסיכולוג ולא מומחה לחוסן. אז עניתי מהבטן: יש שני דברים שעוזרים לי בתקופה הזו. האחד הוא לעזור לאנשים אחרים, להיות שם בשבילם. ואז אתה חושב פחות על עצמך. השני הוא לדמיין ולהיזכר. לא להיות כל הזמן ברגע הזה, הקשה, המעיק, אלא להיזכר ברגעים נעימים וטובים שקרו בעבר ולדמיין עתיד טוב יותר, שאולי-אולי מחכה לנו בהמשך.
נובמבר / חברים מאיטליה מברכים אותי על השבת חלק מהחטופים. סוף-סוף, הם כותבים, יש ניצוץ של תקווה! זה לא שאני לא מסכים איתם. הסצנה הזאת, של אוהד מונדר בן התשע, רץ לזרועות אביו בבית החולים, אחרי השחרור מהשבי, אני חושב שראיתי אותה כבר חמש פעמים.
אבל יש בי גם משהו שמתנגד לברכות העולצות האלה. כמו גם לביקורת חד-צדדית על המדינה שלי שנשענת על ידע חלקי, רדוד. כאילו יש איזו תהום שאני לא מצליח לגשר עליה ביני לבין חברים מחו"ל. ואיך אגשר?
אולי נספר להם על גלית, ממלכיה. קיבוץ על גבול לבנון. היא שכנה שלי, בעצם. כי הבית שאליו אני נוסע לכתוב בשנים האחרונות, הוא הבית שנמצא ממש לידה (אבא שלי בנה אותו כדי לפרוש אליו בפנסיה, אבל כשהבנייה שלו הסתיימה אמא שלי הגיעה, נתנה בו מבט אחד ואמרה: אני לא גרה ליד חיזבאללה! וכך הפך הבית למקום מפלט לילדים ולנכדים שרוצים מנוחה מהמולת העיר). את גלית הכרנו כבר בביקורים הראשונים שלנו במלכיה, ונפשנו נקשרה בנפשה. היא אחד האנשים הנדיבים ביותר שפגשתי בחיי. ובמיוחד היא אוהבת לארח אצלה בבית. לארוחה ושיחה מלב אל לב.
אני הולכת ומשתגעת פה, כתבה לי אתמול מהמלון הדהוי בטבריה אליו פונתה. והוסיפה – ומה שהכי מטריף את הדעת, זה שלאף אחד אין מושג מתי נחזור הביתה.
נמשיך בענת. כבר שנים שהיא גרה בשדרות. וגם היא והילדים שלה פליטים עכשיו. בהתחלה התארחו אצלנו. עכשיו במלון. בבוקר של 7 באוקטובר היא לא הייתה בעיר. אבל הילדה הגדולה שלה כן. הילדה התחבאה בממ"ד במשך 12 שעות, והייתה בטוחה שהיא הולכת למות. ענת מטפלת בתנועה. אבל אין לה במי לטפל עכשיו כי רוב הלקוחות שלה הם מהקיבוצים בעוטף עזה. חלק מהם נרצחו. חלק נחטפו. אין לה גם מושג אם הילדים שלה יסכימו לחזור לגור בשדרות. ומצד שני, מי ירצה לקנות את הדירה שלהם עכשיו? אנחנו מבקרים אותה במלון. הניגוד בין ההידור של הלובי לבלגן ששורר בו זועק.
אנחנו מציעים לארגן לה חלל שבו תוכל לקיים לפחות מפגשי תנועה, ומבטיחים לעזור בשיווק. היא מודה לנו אבל אומרת, בכנות, שהיא לא בטוחה שיש לה כוחות לזה.
בדרך חזרה ממנה אני חושב - איך היא תוכל, אי פעם, לישון בשקט בבית שלה בשדרות, אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר?
× × ×
הפוגה עכשיו. אבל הרחובות עדיין ריקים. וכשמחשיך אנשים מסתגרים בבתים ורואים חדשות. ופתאום, אתמול בערב, דפיקה בדלת. פעם היינו פשוט פותחים. עכשיו אנחנו ניגשים בחשש. מציצים דרך חור המנעול. ושואלים – מי זה? מרסל, עונה קול מן העבר השני. ואז אנחנו נזכרים, כן, היא אמרה שהיא תקפוץ. אנחנו פותחים לה את הדלת ומזמינים אותה להיכנס. הבן של מרסל נרצח על ידי חמאס במסיבה ברעים. הוא נקבר בבית הקברות שבעיר שלנו, ומרסל החליטה אחרי השבעה לעבור לגור בעיר כדי להיות קרובה לקבר שלו. אבל היא לא מכירה אף אחד פה. ואין לה כוחות לקום ולהכין לעצמה אוכל. אז נשות השכונה התגייסו ועכשיו יש תורנות. כל יום מישהי אחרת מכינה לה אוכל.
היא לוקחת את הסיר. חיוך קטן, נוגה, מפציע על פניה. אנחנו מזמינים אותה להצטרף אלינו, אבל היא אומרת תודה ויוצאת אל החושך עם הסיר. אנחנו סוגרים אחריה את הדלת. מתיישבים מול החדשות. צופים שוב ושוב באוהד מונדר רץ לזרועות אביו.
דצמבר / לקום בבוקר. לפקוח את העיניים. להושיט את היד לטלפון. להיכנס לאתר החדשות. כל בוקר דובר צה"ל מפרסם את שמות החיילים שנהרגו בעזה הלילה. העין חולפת על פני השמות. הלב דופק חזק. קריאה ראשונה, מהירה. לוודא שאין בין ההרוגים מישהו שאני מכיר. המאזן עד כה, בחודשיים וחצי של מלחמה: בן של חברה טובה. בן של תלמידה. האח של החברה הכי טובה של הבת שלי.
הבוקר אין שם מוכר. תודה לאל. קריאה שנייה, איטית יותר. לכבד את הנופלים. מי איבדנו הלילה. אילו חיים צעירים נגדעו. תמיד הם נראים בתמונות כמו ילדים בתחפושת של חיילים. אחר כך לקום מהמיטה. להכריח את עצמך לקום מהמיטה למרות שהגוף כבד, כבד, מושך למטה, אל הייאוש. ללבוש מכנסי ספורט. לצאת החוצה לרחוב, להתחיל לרוץ. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה של ריצה. זה לא נעים בגוף. אין עלילה. אין כדור. הייתי מסתכל על גברים בגילי שרצים וחושב שיש דרכים טובות יותר לפתור את משבר אמצע החיים. מאז שהתחילה המלחמה, אני רץ בעצמי. כל בוקר. ביני לבין עצמי החלטתי שארוץ עד שהיא תסתיים. כמו פורסט גאמפ. אין ברירה. אי-אפשר להתחיל את היום עם כל העצב הזה בגרון. חייבים משהו שיזרים קצת תקווה לדם. הרחובות ריקים, בשעה מוקדמת כזו. בכל מקום, על עצים, על חזיתות בניינים, בכיכרות, תלויות תמונות של חטופים. אני חולף על פני התמונות בריצה. תוהה מי מהם כבר חזר. מי עדיין שם, במנהרה חשוכה. ומי כבר לא יחזור לעולם. מגיע הביתה. מתקלח. פותח את הטלפון. מוצא בתיבת המייל בקשה ממילואימניק בשם אליעזר. הם בגבול הצפון. הוא שואל, "האם אתה יכול לבוא ולהקריא לנו סיפור?" אני עונה לו שכן, בטח. כעבור שבוע אוסף אותי חייל אחר מתחנת הרכבת. לא אליעזר. מסתבר שאליעזר הוקפץ לבסיס אחר. אל תדאג, אומר אורן, שמחליף אותו, אתה בידיים טובות.
אנחנו חולפים על פני כל המחסומים, נוסעים בכבישים ריקים ומגיעים למוצב שנמצא ממש על הגבול. לאורך כל השבוע הדחקתי את העובדה שזה אזור מלחמה ושאני מסכן את עצמי ועכשיו כבר מאוחר להתחרט. אני פוגש את החיילים, שמחכים לי מתחת ליריעת בד גדולה. אנחנו מדברים על חברות, על הדרך שלא נלקחה, על מה זה להיות ישראלי בימים האלה. ואז אני מקריא להם סיפור. אחרי שתי פסקאות נשמע בום. חזק כזה. אני מפסיק. ונזכר שאורן אמר לי שבמקרה של ירי טילים צריך לרוץ למיגונית. אבל אף אחד מהמילואימניקים לא זז. אני חושב לעצמי, טוב, או שהסיפור ממש מעניין אותם, או שהם יודעים משהו שאני לא יודע. וממשיך לקרוא. אחרי עוד כמה פסקאות נשמע עוד פעם בום. יותר קרוב. וממש לקראת סוף הסיפור, כמעין פאוזה דרמטית, נשמע הבום האחרון והקרוב ביותר. כשאני מסיים לקרוא החבר'ה מסבירים לי שהבומים היו "של כוחותינו". ואז שואלים שאלות על הסיפור. ועל סופים פתוחים. ועל החיים. בסוף אורן מחזיר אותי לרכבת ואומר בדרך שהוא מרגיש שבתקופה הזו יש גם פוטנציאל לתיקון פנימי. של החברה שלנו. אני אומר לו שגם אני. ואנחנו קובעים להיפגש בשש אחרי המלחמה.
כשאני חוזר הביתה, כולן כבר ישנות, הסלון שקט. ואני פותח סי-אן-אן, לראות תמונות מעזה. לא מראים תמונות מעזה בערוצים הישראליים. כאילו שאם נהיה אמפתיים לאזרחים חסרי ישע בעזה זה יפגע במורל הלאומי. גשם יורד על נשים וילדים ללא קורת גג ברפיח. יש שם ילדה אחת שמזכירה קצת את הילדה האמצעית שלי. היא רועדת מקור. היא רעבה. אני מתפתה להעביר ערוץ. אבל נשאר. מלחמה זה דבר נורא. אסור לשכוח את זה. גם אם כפו עליך מלחמה, וחמאס כפה עלינו ועל עזה את המלחמה ולא השאיר לנו ברירה אחרת מלבדה, מלחמה זה דבר נורא. וניצחון אמיתי במלחמה הזו, יושג רק אם אחריה יבוא שלום.
ינואר / נסיעה ברכבת ישראל היא בדרך כלל הזדמנות לצייד סיפורים כמוני. אנשים מדברים בקול רם בסלולרי שלהם, וכל מה שאתה צריך זה להטות אוזן: ריבים זוגיים בשידור חי, סכסוכי ירושה, זיכרונות ילדות, מכרה זהב של ממש בימים רגילים - אבל לא בימי מלחמה. הקרון דומם עכשיו. וככל שהרכבת מדרימה הוא גם מתרוקן. עד שבתחנה הסופית רק אני ועוד שני חיילים יורדים לרציף.
סיגל קראוניק אוספת אותי. היא המדריכה של הסיור בבארי. אני לא יודע עליה הרבה. אבל משהו באופן שבו היא לוחצת את ידי בלי לחייך מאותת לי להיזהר בה. בדקות הראשונות של הנסיעה שלנו אני מלקט רסיסי מידע ומנסה לבנות את התמונה. היא מזכירה את הילדים שלה, שוב ושוב, כשהיא מדברת על ההווה. ארבעה. שניים מהם מתקשרים אליה במהלך הנסיעה. והיא מסבירה להם איפה השאירה להם אוכל, בדירה הזמנית. ככל שאנחנו מתקרבים לבארי נשזר השם "אריק" יותר ויותר במשפטים שלה. עד שלבסוף, היא אומרת את זה במפורש: אריק בעלה היה מפקד כיתת הכוננות של בארי והוא נהרג ב-7 באוקטובר. אני אומר שאני משתתף בצערה. והיא אומרת שהוא נמצא איתה, ברוחו. אני חושב שהיא מתכוונת לזה בצורה מטפורית אבל אז היא מספרת לי שהיא מדברת עם הרוח שלו מדי לילה. עם מי עוד אני אתייעץ על הילדים? היא אומרת. ואני מהנהן. לא מתוך נימוס. זה פשוט נשמע משכנע. בשער הכניסה לקיבוץ חולפת על פנינו מכונית וסיגל משתנקת לרגע ומסמנת לה לעצור. זאת המכונית של אריק, היא מסבירה לי, היא הייתה מנוקבת במאות כדורים, שיפצו אותה ונתנו אותה למחליף שלו.
אנחנו מתחילים ללכת בשבילי הקיבוץ. על כל שני בתים שעומדים, יש בית אחד שנחרב. ממדי ההרס עצומים. תנ"כיים. ולכל בית שרוף הסיפור שלו. פה גרו שני פליטים מהמלחמה באוקראינה שמצאו מקלט, שהיה נראה להם בטוח, בבארי. עכשיו הם בשבי חמאס. פה גרה אישה שהייתה מסיעה פלסטינים חולים מהמחסום לטיפול בבתי חולים בארץ. זה לא עניין את חמאס שרצח אותה. פה גרה אישה בת 94, שהחליטה לא להתחבא. התיישבה על כיסא בפתח הבית שלה והציעה לחמאסניקים בערבית להיכנס ולשתות אצלה קפה.
אנחנו חולפים על פני פינת החי, שאין בה אפילו חיה אחת. כולן ברחו או הוברחו, וחולפים על פני עוד ועוד בתים חרבים. כל כמה מטרים עוצרים כדי שסיגל תוכל להתחבק עם מישהו שהיא מכירה, ורק ממש לקראת הסוף, כאילו הייתה צריכה לאזור אומץ כל השעות האלה, סיגל מביאה אותנו למקום שבו נהרג בעלה.
היא מתארת את הקרב, שלב אחרי שלב, לפרטי פרטים.
אנחנו מאזינים. הקול שלה שונה כשהיא מדברת עליו.
בסוף הסיור סיגל מסיעה אותי חזרה אל הרכבת. ברקע מתחילים בומים של הפגזות. חזקים. מרעידים את חלונות המכונית.
אני שואל את סיגל אם היא חושבת שתחזור לגור בקיבוץ. והיא אומרת שהיא כן, ברור. זאת המורשת של אריק. אני שואל אותה איפה היא הכירה אותו והיא מספרת על הדייט הראשון, הכושל שלהם. בפעם הראשונה מאז הבוקר אני רואה את החיוך שלה. הסיורים האלה, היא אומרת אחרי שתיקה קצרה, זאת הדרך שלי להנכיח אותו. לדאוג שהוא לא יישכח. קראת את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל? היא שואלת. בטח, אני אומר. ולמרות שאנחנו לא מוסיפים לדבר על זה, ברור לשנינו למה היא הזכירה דווקא עכשיו את הספר שבו פרנקל, ניצול אושוויץ, טוען שכאשר מוצאים משמעות, אפשר להתמודד עם הכל.
פברואר / רק במונית שאוספת אותי מההרצאה אני פותח את הטלפון כדי לקרוא חדשות. ומיד נמלטת מפי זעקה: אוי! לא! הנהג עוצר. בחריקת בלמים. ויורד לצד הדרך. מה קרה? הוא מסתובב אליי בבהלה. ולפי המבטא אני מבין שהוא ערבי. שכחת משהו באולם, אדוני? אתה רוצה לחזור? לא, אני אומר, עזוב, זה החדשות. משהו שקראתי בחדשות. מה קרה? הוא מתעקש לדעת. ואני מבין שאין לי ברירה אלא לשתף, אחרת לא נמשיך לנסוע. זה עידן עמדי, הזמר עידן עמדי, אני אומר לו, הוא נפצע קשה בעזה. וואלה לא מכיר, אומר הנהג. איזה שירים יש לו? שירים מדהימים, אני אומר, שירי נשמה. תשיר אחד, הנהג מבקש. אני מפזם את הפזמון של ‘חלק מהזמן’ ואת השורות הראשונות של ‘כאב של לוחמים’. עוצר בכוונה לפני הפזמון המדמם. הנהג לא מזהה. תראה תמונה, הוא מבקש. ואני עושה גוגל כדי למצוא תמונה שבה עידן עמדי לא במדים. ומראה לו. אה, הוא מחייך, זה שגיא, מ’פאודה’ זה. אחלה גבר זה. כן, אני מאשר, עידן משחק ב’פאודה’ והוא אחלה גבר. אחרי שהסכמנו על זה הנהג נרגע, מחזיר לי את הטלפון. וחוזר להשתלב בתנועה. הכבישים ריקים. הלילה שקט. ירח כמעט מלא מאיר מעל האוטוסטרדה.
אם הייתי אדם מאמין, הייתי מתפלל עכשיו לשלומו של עידן.
× × ×
כבר עמדנו להיפרד מהבת החיילת, אותה באנו לבקר בבסיס. ביקור ראשון מאז שהחלה המלחמה.
האחיות הקטנות שלה הצטלמו איתה. ואז הצטלמו איתה מזווית אחרת.
המבט שלי נדד החוצה.
דרך החלון הגדול של הש”ג ראיתי חיילת מתקרבת אל חייל. המרחק ביניהם היה אולי עשרה מטרים. והיא סגרה אותו מהר. בבהילות. הוא התקדם לכיוונה לאט יותר. כבד יותר. מאובק יותר. שנייה לפני שהם צימצמו את המרחק סופית שניהם הסיטו את הנשק שלהם אל מאחורי הגב, בתנועה כאילו-מתואמת, כדי שיוכלו להתחבק. הם התחבקו ארוכות. ואז הרחיקו מעט את הראשים שלהם זה מזה והתנשקו על השפתיים.
לא בכיתי מאז שהמלחמה התחילה. לא הצלחתי. אבל משהו באיך שהיא ליטפה לו את הראש תוך כדי הנשיקה. באיך שהוא קרס אל תוך זרועותיה.
אבא? הבת החיילת שלי התפלאה. אתה בוכה?
הינהנתי.
אל תדאג, אבוש, היא אמרה, אני יוצאת שבת בשבוע הבא! הכל יהיה בסדר!
× × ×
"היי, אני תומר, אבא של עומרי שורץ שנפל בעזה לפני חודש וקצת. הדף הזה היה בציוד שחזר איתו. הקראתי את זה בשלושים לזכרו". אני מקליק על התמונה המצורפת ומוצא שזה צילום של העמוד האחרון של ‘ארבעה בתים וגעגוע’, שבו יש צרור של משאלות, תוכניות ורצונות לעתיד, שמסתיים במשפט "וחוץ מזה, אני רוצה הביתה".
אני יושב בפודטראק של שואבה. עצרתי פה בדרך חזרה מירושלים, לכאורה כדי לשתות קפה ובעצם כדי להיות בדרכים יותר זמן, זה מקל קצת את הלחץ על החזה. התכוונתי לענות למיילים של עבודה ופתאום, הווטסאפ הזה.
כשנוסעים בגשם שוטף, שמכה בזעם בחלונות הרכב, וחולפים מתחת לגשר, משתררת דממה פתאומית. נוקבת.
ככה אני מרגיש כשאני קורא את הווטסאפ של תומר, אבא של עומרי.
ואז קורא אותו שוב. עם הקטע המצורף. ומשתנק. כל המשאלות שעומרי לא יספיק להגשים.
מרץ / הם הגיעו למפגש במחלקה האורתופדית בבית לוינשטיין על כיסאות גלגלים. שישה, שבעה פצועי מלחמה. אחד בלי רגל. אחד בלי יד. אחת שתחבושת גדולה עוטפת את כל ראשה. הקראתי להם סיפור. מדי פעם הרמתי את המבט לראות מה שלומם. כאב להם. אני רגיל לדבר בפני אנשים רגישים. אבל פה היה מדובר באנשים שסובלים מכאב פיזי. מוחשי. ראו על הפנים שלהם שהכאבים מייסרים אותם. הבחורה עם התחבושת יצאה מהחדר באמצע ההקראה. אולי הלכה לקבל זריקה לשיכוך כאבים?
הקראתי להם עוד סיפור. מדלג תוך כדי קריאה על קטע שחשבתי שעלול להיות טריגר. רק אל תוסיף להם כאב, אמרתי לעצמי. רק אל תוסיף כאב. אחר כך שאלתי אם יש שאלות. בחור אחד, שרגלו הייתה נתונה בסד אימתני, הרים את היד ושאל שאלה. תגיד, ‘משאלה אחת ימינה’ מבוסס על סיפור אמיתי? אחרי שעניתי הוא שאל שוב. "מה, ועד היום לא פתחתם את הפתקים עם המשאלות?" ואחרי שעניתי שלא, עדיין לא פתחנו, המשיך, "ונראה לך שהגשמתם את המשאלות שלכם? נגיד אתה, הגשמת?"
הוא המשיך להמטיר שאלות וכולן היו על ‘משאלה אחת ימינה’. תוך כדי שעניתי הנוכחים פרשו בזה אחר זה, התגלגלו חזרה לחדר שלהם במחלקה - עד שנותרנו במועדון רק אני והוא. וגם אנחנו נאלצנו להתפנות משם בסוף כי במקום עמד להתחיל טורניר דמקה.
בדרך חזרה הביתה תהיתי האם היטבתי איתם? או לפחות הסחתי את דעתם? ואולי בכלל הייתי צריך לבחור סיפורים אחרים?
כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מאותו בחור. אוהד סוויסה. הוא אמר שהמפגש נתן לו אומץ לכתוב, אחרי הרבה שנים שלא העז. וצירף קטע קצר:
"אני נזכר במדריך הגלישה בסרי-לנקה צועק עליי באנגלית משובשת: קודם תסתכל עם הראש קדימה אל האופק, ואז תחשוב מה עם הרגליים. כמה שהוא צדק, אפילו בלי לדעת. אני חייב להסתכל עכשיו קדימה אל האופק, ורק אז לחשוב מה עם הרגליים”.
× × ×
שירה ביקשה שאגיע להיפגש עם החברים של יפתח. הוא אהב את ‘משאלה אחת ימינה’, סיפרה, והיה מצטט להם מהספר. אבל מה... בדיוק אעשה במפגש כזה? אני שואל. אני סומכת עליך, היא עונה.
אני מגיע חצי שעה לפני הזמן ונשאר לשבת במכונית וכותב לי נקודות על פתק. אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל. אבל יפתח נהרג ב-7 באוקטובר בקרב על נחל עוז ואמא שלו יקרה לי והחברים שלו בטח שבורי לב ואני חושב שאולי אם אתכונן, אצליח להבהיר לעצמי מה אני יכול לתת להם.
אני מתחיל בלספר להם על החבורה שאני חלק ממנה. ועל איך ‘משאלה אחת ימינה’ נולד מתוך סיטואציה אמיתית שבה ישבנו כל החברים וראינו את גמר המונדיאל. כשאני מסיים ושואל אם הם רוצים לשאול שאלות, אחד מהם שולף את הספר ומסתבר שהוא סימן את כל הקטעים שיפתח היה מקריא להם, או שולח להם כהודעות ווטסאפ. אני מבקש שיקרא בקול את המשפטים המסומנים. הוא מקריא ציטוט אחרי ציטוט וכל פעם זה מזכיר לאחד מהחברים רגע אחר שהיה לו איתו. בסלון יושבים חמישה חברים קרובים של יפתח, אחותו, שני ההורים, וגם החברה לשעבר. כל אחד תורם זיכרון-יפתח משלו לשיחה המתגלגלת ואני מקשיב ותוהה שמא זה התפקיד שלי במפגש הזה: לאפשר לחברים, דרך הספר, להיזכר ביפתח. להנכיח אותו.
הוא החתים אותי על חוזה, כמו שצ'רצ'יל עושה ליובל בספר שלך. אחד מהם מספר לי. בחוזה היה כתוב שלא משנה מה יקרה, ולא משנה באיזו בחורה אני אתאהב, אני מתחייב לטייל איתו בדרום אמריקה אחרי הצבא. התווכחתי איתו על כמה סעיפים, הוא אומר וכולם צוחקים, אבל בסוף חתמתי.
תגיד, שואל אותי אחד אחר, יש לך עצות איך שומרים על חברות לאורך שנים?
זה כמו זוגיות, אמא של יפתח אומרת, צריך להשקיע.
זה כמו זוגיות, בן זוגה אומר, צריך לקבל את זה שיש תקופות של ריחוק ואז תקופות של קרבה.
ואני יודע ולא אומר, המוות של יפתח ידביק אתכם אחד לשני לכל החיים, תמיד תרצו להיות בקשר, כדי לחלוק את הכאב עם מישהו שיכול להזדהות.
אפריל / הבת החיילת שואלת אותי, בדרך לבסיס שלה. ומה אם הכל יתפרק פה, אבא? יש לנו אלטרנטיבה? יש לנו לאן ללכת?
לא, ילדה שלי, אין לנו לאן ללכת, אני סופר, השפה זה כלי העבודה שלי, אני כותב בעברית, עבור אנשים שקוראים עברית, אכפת לי מהמקום הזה, גדלתי בו, החברים שלי כאן, המשפחה שלי כאן, כל פינה בו מזכירה לי משהו, אפילו נסיעה קצרה מתל-אביב לירושלים היא מבוא לגעגועים, ופגשתי ישראלים שחיים בחו"ל, ילדה שלי, מהגרים, תלושים, ותאמיני לי שאת לא רוצה לחיות ככה, אני לא מאחל לך שתחיי ככה, ילדה שלי, אין לי בעיה שתטיילי אחרי הצבא בחו"ל, אין לי בעיה שתלמדי בחו"ל, אבל אני מאחל לך להקים משפחה כאן, במקום שאת שייכת אליו, זה מה שאני עשיתי, ואני לא מתחרט על זה, אפילו בימים הקשים האלה.
אני אומר לה את כל זה ואחרי שהיא יורדת מהאוטו ומחבקת אותי והולכת אני חושב, מבחינת עץ המשפחה שלה, אפשר לעשות לה דרכון פורטוגלי, אולי בכל זאת יקבלו אותה ואת האחיות שלה בפורטוגל אם יכלו כל הקיצים?
מאי / הבת החיילת מתקשרת מיד אחרי הצפירה של יום הזיכרון, נסערת. אני מנסה להבין בין היפחות שלה מה קרה. מסתבר ששלחו אותה מהיחידה שלה לפקוד קבר של חייל בודד שנהרג, והיא לא מוצאת את הקבר. אני מסתובבת בבית קברות כבר שעה, אבא, וזה פשוט לא כאן! היא זועקת. רגע, מותק, עולה לי רעיון – את בבית קברות אזרחי או צבאי? מסתבר שהיא לא ידעה שיש שני סוגים של בתי קברות בישראל. טוב, למה שילדה בת 19 תדע דבר כזה? למה שילדה בת 19 תאבד ארבעה מבני השכבה שלה בתיכון בתוך חצי שנה? למה שילדה בת 19 תאבד לאט-לאט את ניצוץ התמימות שהיה לה בעיניים? היא לוקחת אוטובוס לבית הקברות הצבאי. ושולחת לי הודעה משם שהכל בסדר, היא מצאה את הקבר הנכון. והניחה עליו פרחים. אני אוסף אותה מהשער של בית הקברות כעבור שעה. פקקים איומים. אבל כולם עצובים מדי מכדי לצפור. היא נכנסת לאוטו. לובשת מדים. למה שילדה בת 19 תלבש מדי צבא.
בשמונה בערב יום הזיכרון מתחלף ליום העצמאות. בדרך כלל הזיקוקים מסמנים את המעבר. אבל מסתבר שהבומים של הזיקוקים גורמים להתקפי חרדה אצל אנשים שסובלים מפוסט-טראומה. אז הוחלט לוותר עליהם השנה. גם מסיבות אין השנה. בקבוצות הווטסאפ שאני חבר בהן אנשים כותבים שאין להם מצב רוח לרקוד. כמה מהם מתארגנים ללכת לכיכר החטופים.
למחרת מתקיים המנגל של יום העצמאות. זו מסורת של 35 שנה. הכרנו בתיכון ועם השנים הפכנו לחבורה שכוללת גם את הנשים והילדים. אלה האנשים הכי קרובים אליי. הכי אהובים. כשאני חושב למה לא הייתי יכול לחיות במקום שאינו ישראל, אני חושב עליהם. כשאמנון מסתובב למזוג לעצמו עוד כוס של ג'ין, אני קולט שיש לו אקדח בחגורת המכנסיים. מה פתאום אקדח? זה כל כך לא מתאים לו. הוא אפילו לא שירת בקרבי. אני מתאפק עם השאלה כמה דקות אבל בסוף שואל. מסתבר שהילדים ביקשו שיעשה רישיון לאקדח. מאז 7 באוקטובר יש להם סיוטים שאנשי חמאס פורצים אליהם הביתה. אני חושב לעצמי שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, דינו לירות במערכה האחרונה. אבל לא אומר כלום.
יוני / יש אזעקה. באחת בצהריים. אחרי תקופה ארוכה שלא היו אזעקות. הבת הקטנה שלי ואני ממהרים למקלט. המקלט משותף לנו ולשכנים. משפחה שמדברת אנגלית. הבן הקטן שלהם והאומנת נכנסים גם הם למקלט. הוא בן עשר, הבת שלי בת 13. הוא ילד נאה ונבון והוא מאוהב בה. אני יודע שהוא מאוהב בה כי הוא מסתכל עליה באותו מבט שאני הייתי מסתכל על הבת של השכנים כשאני הייתי מאוהב בה. אבל עכשיו, הוא מפחד למות. We are going to die, הוא מכריז לחלל המקלט. ושוב, We are going to die. הבת שלי מרגיעה אותו. מסבירה לו שיש לנו Kipat Barzel, שהכל יהיה בסדר. הוא לא משתכנע. הוא מאמין בכל ליבו שאלה הרגעים האחרונים של חייו. והוא לא יכול לשמור את זה יותר בפנים. הוא מסתכל עליה ואומר I love you. ואז מתקרב אליה. ומחבק אותה. הוא מגיע לה בערך לצוואר. היא מחזירה לו חיבוק רופף ותוך כדי גם מרחיקה אותו בנימוס. שני בומים, קרובים למדי, מרעידים את קירות המקלט. וכעבור דקה האפליקציה מהבהבת שאפשר לצאת.
אנחנו יוצאים מהמקלט. וכל אחד מהם חוזר לבית שלו מבלי להיישיר מבט לעיניו של השני. הבת הקטנה שלי תשמע מן הסתם עוד הצהרות אהבה רבות. אבל כנראה שלא תשכח שאת הצהרת האהבה הראשונה בחייה, שמעה במקלט.
× × ×
אני ממשיך לרוץ. כשהתחלתי לרוץ, החלטתי שארוץ עד שהמלחמה תיגמר. מי ידע שהיא תימשך שנה ולא נראה את הסוף? בכל אופן עכשיו אני כבר מכור. לא יכול בלי מנת האנדורפינים היומית שלי. המסלול קבוע. המרחק קבוע. אין לי שום יומרה לרוץ מרתון, או להפוך לאיש ברזל, רק להצליח להתניע את היום, כנגד כל הייאושים. ובכל זאת, כשאמא וילד מגיחים מולי בבוקר, תוך כדי שאני רץ, והילד מסתכל עליי ושואל "אמא, למה האיש הזה רץ כל כך לאט?" אני קצת נעלב, קצת משועשע, מאיץ כדי לא לשמוע את התשובה שלה. ומדמיין את הריצה הראשונה שלי אחרי שהמלחמה תיגמר, כמה מהירה וקלת רגליים וחסרת דאגות היא תהיה.
יולי-אוגוסט / השתהיתי בכתיבת הפרק הזה של היומן. חיכיתי להפסקת האש. האמנתי שהיא תגיע. רציתי לכתוב על לבבות שהתמלאו תקווה, אנשים שחזרו לחייך. בתים שנבנים מחדש. אבל האש לא מפסיקה. להפך. הכל בוער. הלהבות מתפשטות לעוד גזרות. ובסופרמרקט אנשים קונים שישיות של מים ומטענים ניידים לסלולרי כדי להתכונן לשהייה ארוכה במקלטים.
האם אין הפסקת אש בגלל האינטרסים הפוליטיים של נתניהו? או בגלל שחמאס שואף לדרדר את כל האזור למלחמה כוללת?
לא יודע. אולי גם וגם. מה שברור, מה שאי-אפשר לפספס, זה האופן שבו שגרת המלחמה מכרסמת בנפש האדם כאן. אנשים פורצים בבכי. סתם ככה. בלי סיבה. באמצע סמול-טוק. אנשים שותים יותר. מעשנים סמים יותר. ויש עוד תופעה, שאף אחד לא מדבר עליה, זליגה שקטה של ישראלים לחו"ל. יש כאלה שנוסעים לשאוף אוויר נטול טילים לכמה שבועות. וחוזרים. ויש כאלה, כמו המשפחה של החברה-הכי-טובה של הבת שלי, שלא יכולים יותר עם כל העצב הזה, ומהגרים שלא על מנת לחזור.
הן מדברות שלוש פעמים ביום בפייס-טיים. הבת שלי והחברה-הכי-טובה. ואני יודע, ולא אומר לה, שעוד מעט הן ידברו רק פעם ביום, ואז רק פעם בשבוע, ואז רק פעם בשנה.
× × ×
אני נוסע לדרום. למפגש קוראים. זה המפגש הראשון שאנחנו מקיימים מאז שהתחילה המלחמה, מזהיר אותי אורי, מנהל הספרייה, כשאני כבר בדרך, אז אין לי מושג כמה אנשים יגיעו. נשמח במי שיבוא, אני מרגיע אותו בטלפון. ובעיקר, אשמח לפגוש אותך.
אנחנו מכירים כבר 20 שנה, אורי ואני. הוא שבה את ליבי כששאלתי אותו פעם אחרי חופשת הקיץ איך היה לו עם המשפחה והוא ענה – סיוט. אנשים שמוכנים להודות שהם לא נהנו בחופשה משפחתית יכולים להיות חברים שלי.
כשאני נכנס לספרייה אנחנו מתחבקים והוא מציע לי מיד לשתות לימונצ'לו. עד היום תמיד הציע תה או קפה. פתאום לימונצ'לו.
אנחנו משיקים כוסיות, אני שואל מה שלומו.
לא משהו בכלל. הוא עונה. אני... סובל מפוסט-טראומה. אני פוסט-טראומטי. מאובחן.
גויסת? אני מתפלא. הרי הוא בן 55 לפחות.
לא בדיוק, הוא אומר. ומסביר: ב-7 באוקטובר עשה טעות והסתכל באחד מהסרטונים שחמאס הפיץ. הוא ראה שם משהו שהציף לו זוועות שהיה עד להן כחייל בלבנון הראשונה. וזהו. מאז הוא לא ישן בלילה. מתעורר מסיוטים. בקושי מתפקד במהלך היום. ירד 20 קילו.
אני לא יודע מה להגיד. אז אני שותק איתו קצת. ומבקש שימזוג לנו עוד לימונצ'לו.
× × ×
שבוע אחרי המפגש אני בודק מה שלומו. יש עננה מעליי, הוא כותב. לפעמים היא קטנה, כמעט לא מזיקה, אבל בבת אחת היא יכולה להפוך לענן שחור ומאיים.
אני קורא וחושב שמבלי דעת, הוא מתאר מצב נפש של מדינה שלמה.
ספטמבר / השנה האחרונה, אני חושב, הייתה כנראה השנה העצובה ביותר בחיי כישראלי. אבל היא הייתה גם מלאת משמעות. נוכחתי שוב ושוב השנה כמה כוח וחשיבות יש למילים. כמה אנשים זקוקים להן בעיתות משבר. כל סדנת כתיבה שהנחיתי השנה, הייתה בעצם, גם אם זה לא נאמר במפורש, סדנה טיפולית. בכל מקום בארץ אליו הגעתי השנה להיפגש עם אנשים, מצאתי עיניים דואגות, עצובות, לפעמים דומעות, אבל עיניים שיש בהן גם רעב למשהו: אולי לנחמה. אולי לסיפור החדש שייכתב פה אחרי שהסיפור שהיה לנו, נשבר.
המילים של יענקל’ה רוטבליט, מתוך האלבום החדש של ‘החצר האחורית’, מתנגנות עכשיו ברדיו. אני זקוק להן בשבוע שבו ההורים שלי ואח שלי נכנסו לטווח הטילים בצפון. בשבוע שבו אנשים מוחאים כפיים בחוף הים, לרגל חיסול מוצלח, וכמה דקות מאוחר יותר מחפשים מקלט, למשמע אזעקה. בשבוע שבו מסתמן שעוד מלחמה, קשה יותר, בפתח.
אני נאחז במילים של רוטבליט בתקווה, לקראת השנה החדשה.
מתוך מפץ החלומות
והלם האובדן
מכל קרעי העולמות
שלך הוא הקורבן
ממרירות הפיכחון
האם יקום פורקן
כי מתק פרי הניצחון
הבשיל זרעי חורבן...
נדמה לי שקראו בשמי
אבל איני בטוח מי קרא לי
קרא לי ואגש
בפני מי אני עומד
גופי רועד אני העד
יחף הגעתי כמו ניצול בודד מן המקדש
האם נדע להיוולד שוב מחדש?
