על מה חשבה ליאורה אילון כשצה"ל חילץ אותה, את בתה הדס, את בנה רון ואת נכדותיה מיקה וגלי אחרי 35 שעות בממ"ד? על הדשא, כמובן.
"ב-15:00 בצהריים ב-8 באוקטובר הלוחמים אמרו, 'אויב מתבצר בבית, אנחנו פותחים את הדלת ואתם יוצאים אחד-אחד בריצה שפופה דרך המרפסת'", משחזרת הדס אילון-כרמי, תושבת נהלל, שהגיעה עם בתה מיקה לוז-אילון לשמחת תורה למשפחה בכפר עזה. "הלוחמים הריצו אותנו – אמא בת ה-71, מיקה, גלי הבת של אחי טל, מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה שנהרג בקרבות בשבת, אחי רון ואני – לבית השכנים".
ליאורה: "ואני יוצאת ורואה טנק מכוון את התותח לכיוון הבית, והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא 'אוי ואבוי, מה עושה פה טנק? זה הורס את הדשא'. רבע שעה אחרי זה, לוחמים הגיעו לבית השכנים שאליו חולצנו והתנצלו, 'סליחה, עשינו לך שיפוץ קטן'".
הדס: "הם פשוט הקריסו את הבית על המחבלים שהתחבאו בחדר האורחים, בזמן שאנחנו הסתגרנו 35 שעות בממ"ד".
שומרים בדלת בתורות
חדרי האורחים, השינה והעבודה הם עכשיו בליל לבנים ורעפים שבורים, ספרים קרועים, כלים מעוכים ותילי זיכרונות שעליהם ניצבות ליאורה, הדס ומיקה, שלושה דורות למשפחה שורשית וערכית של הארץ הזו.
הדס: "אחרי כמה שעות בממ"ד שמענו זכוכיות מתנפצות, קריאות אללה אכבר ומלא צעקות בערבית. רון ואני עומדים על הדלת בתורות, אני עם סכין ביד, והמחבלים מנסים לפתוח, אבל לא מצליחים. בשעה 11:20, כשהערבית התחלפה בעברית, פתחנו בזהירות את הדלת ולוחם שכב שם פצוע. הלוחמים פתחו אצלנו בית חולים שדה לצוות דובדבן, טיפלו בפצועים וחיכו לחילוץ. שניים מהמפקדים נכנסו איתנו לממ"ד, וביקשו מיקומים של משפחות בקיבוץ".
מיקה: "גלי בת הדודה שלי שגרה בקיבוץ פתחה הוט ספוט וגוגל מפס, היא וסבתא הסבירו להם איפה השכונות. הלוחמים שמרו עם גלי על קשר כשהטלפונים של כולנו קרסו, כדי שתבדוק מי צריך חילוץ".
את השיחה הן מקיימות בבית שכנים שכמעט ולא נפגע, שלושתן יושבות צמוד על הספה ותודעתן נודדת.
מה מידת הפחד בשלב הזה?
"עולה ויורדת. כשהחיילים היו אצלנו למשך כמה שעות, היה שקט בנשמה", נזכרת הדס, והנכדה מיקה מוסיפה: "אבל דווקא אז היו יותר יריות לכיוון הבית, כי המחבלים ידעו שיש כאן חיילים".
הדס: "החיילים פתחו חרכי ירי בקיר המטבח והתיישבו על השיש כדי לירות. השעה הייתה כבר 14:00 בצהריים, וכשהם הלכו ונשארנו שוב לבד, כבר לא היו לנו חשמל, מטענים לניידים וגם לא קליטה".
אמרתם דברי פרידה?
ליאורה: "אמרתי להדס כמה אני אוהבת אותה ושמחה שהיא איתי. גם לרון אמרתי שאני אוהבת אותו, לגלי שאני גאה בתפקוד שלה ולמיקה שאני שמחה שהיא יודעת לשמור על עצמה".
מיקה: "היה רגע שאמרתי 'אמא, אנחנו מתות פה'".
הדס: "ומה עניתי?"
מיקה: "שאנחנו יוצאות, שיהיה בסדר".
הדס: "הבנתי שאני צריכה תוכנית כדי שלא אקפא מול המחבלים כשהם ייכנסו. חשבתי שהם עם קסדות ואפוד ורק הצוואר חשוף, ותכננתי לכוון לשם את הסכין".
ליאורה, לא היו לך נקיפות מצפון שהילדים והנכדות פה?
"למרות שזה קשה, אם הייתי לבד לא הייתי שורדת".
הדס: "אני לא יודעת מה היה קורה אם אמא הייתה לבד, או מה היה קורה לי אם המשפחה הייתה עוברת את זה כשאני לא פה. בשבת ההיא הפכתי מחדש להיות בת כפר עזה".
מיקה: "גם אני די גדלתי פה, בחופש, בקייטנות, רוכבת על האופניים של סבתא, הולכת עם גלי לקטוף פסיפלורה, לוקחת את בני הדודים לבוסתן".
ליאורה, תחזרי לגור פה?
"קול בתוכי אומר, 'ברור, זה הבית, אני מתגעגעת', וקול אחר שואל, 'סליחה, יש מי שיגן עלינו?'"
הן נזכרות שכאשר התקשרו לחיילת שהייתה אמורה לדאוג לחילוץ שלהם, היא ענתה, "אוי, באמת? עוד לא חילצו אתכם? בדיוק יצאתי. אעביר למי שהחליפה אותי".
מיקה: "כאילו היא מלצרית ששכחה להביא לי שתייה".
עד שהשיח יחדור
ועכשיו, כדי שאף אחד לא ישכח, השליחות של ליאורה היא להעביר את הסיפור הלאה. "כששיתפתי תלמידים מכיתה י"ב בשפיים בסיפור, אף אחד לא יצא או שיחק בטלפון. הרגשתי את החיבוק שלהם. נערה אחת אמרה, 'הסיפור שלך שם אותי בפרופורציה', ונער אחד אמר, 'בזכותו הבנתי שאני יכול להתמודד עם הקשיים שלי'. ומאז אני הזיכרון בסלון של שמחת תורה. לתלמידים אני אומרת, 'כשהילדים והנכדים ישאלו אתכם אם נכון מה שמספרים שקרה ב-2023 בשמחת תורה, אתם תגידו, כן זה נכון. פעם פגשנו אישה עם שיער לבן שסיפרה לנו הכל'".
ליאורה מספרת שעד 7 באוקטובר הייתה חברה בארגון "בדרך להחלמה", שחבריו הסיעו פלסטינים שנזקקו לטיפול רפואי. עכשיו, כשבנה טל נפל בכפר עזה, היא חברה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ו"עושה הכל כדי להחזיר ללקסיקון את המילה שלום, שהפכה נרדפת לבגידה. אני בוחרת להמשיך להיות פעילת שלום ולא אתן לעולם שהשתנה לשנות אותי".
עדיין מאמינה בשלום?
"אני לא מטומטמת ולא נאיבית. אני לא חושבת שצריך לעשות עכשיו שלום עם חמאס. צריך לחנך מחדש את שני הצדדים וזה ייקח שנים, אבל בעזרת ערכי ההומניזם אילחם גם מלחמת דון קישוט עד שהשיח שלי יחדור את החומה".
הדס נשארה בהתחלה עם מיקה ואמה בשפיים, גם כדי לשבת שבעה על טל במתחם האבל המשותף, "ושם נזכרתי בכוח של הקיבוץ. הגיעו בני משק שלא התראינו שנים, הבנו מה עובר עלינו בלי שנדבר וזה היה כוח מרפא", אומרת הדס.
ונוכח רוחות הסתיו הראשונות, ליאורה מתבוננת לחצר ומבטיחה: "העצים חזקים, הם ישרדו וגם אנחנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
