בשעות שאחרי החיסול עוד התקשיתי להאמין, חששתי שהחגיגות מוקדמות. לא הייתי היחידה. גם כשהיו אינדיקציות די ברורות שהסיפור נגמר, שאי-אפשר לשרוד את עשרות הטונות של חומר הנפץ, רבים התקשו להפנים שהנה, קמנו למזרח תיכון נטול נסראללה, אחד המנהיגים היציבים והחזקים ביותר באזור, שנדמה שהיה שם תמיד.
שעות רבות מחיי העברתי בהקשבה לנסראללה. מבחינה רטורית ואינטלקטואלית, הוא היה בערך מאה קומות מעל רוב המנהיגים הערבים. ההופעות הפומביות שלו היו קוקטייל של שפה גבוהה ונמוכה, עומק דתי לצד הומור ובעיקר - לוחמה פסיכולוגית שהתבססה על היכרות אינטימית עם השיח בישראל, איומים מחושבים ודוק של רשעות.
נסראללה לא היה מנהיג הסניף הלבנוני של עוד מיליציה פרו-איראנית. הוא היה חלק מרכזי ממערכת קבלת ההחלטות של הציר
נסראללה לא היה מנהיג הסניף הלבנוני של עוד מיליציה פרו-איראנית. הוא היה חלק מרכזי ממערכת קבלת ההחלטות של הציר. האיראנים, שנוטים לזלזל בכל מי שאינו הם, בעיקר אם הוא ערבי, ספרו אותו והחשיבו מאוד את דעתו. הוא לא עבד אצלם, אלא היה שותף מלא לפרויקט הגדול של הגמוניה שיעית במרחב.
לישראל התייחס לחלופין כאויב שטני חסר גבולות וגם כישות חלשה, מורתעת, מתפוררת עד לקריסה. את השמדתה והשיבה לפלסטין, תיאר באופן כמעט מוחשי, לא כמו חלום רחוק אלא כמו מטרה ריאלית, בהישג יד.
לא רק בתל-אביב רקדו ושמחו עם היוודע החיסול. גם סורים ולבנונים, בכל העולם, חילקו ממתקים. נסראללה ניהל, יחד עם האיראנים, את הפרויקט להצלת בשאר אסד, במחיר של מאות אלפי סורים מתים. את מדינת לבנון הוא פירק סופית – פוליטית, כלכלית ועדתית – והפך אותה למוצב קדמי, פושט רגל, של איראן, שכל מי שיכול בורח ממנו.
הלבנונים קיבלו מישראל מתנה אדירה, חד-פעמית: לראשונה מאז רצח רפיק אל-חרירי ב-2005, יש להם בדל הזדמנות לקחת בחזרה את המדינה שלהם. האיראנים מבינים את זה, ולכן סביר שיפעלו במהירות כדי לייצב ולשקם את חיזבאללה. אי-אפשר לשלול גם אפשרות של הגברת הנוכחות האיראנית בתוך לבנון.
ובחזרה אלינו: השבועיים האחרונים הם לא רק מפנה במערכה הנוכחית, אחרי חודשים של דשדוש. זהו מהלך שונה באופיו מהותית ממה שהתרגלנו לצפות מצה"ל בשנים האחרונות. זה נראה כאילו הטראומה ותחושת הכישלון הבשילו לכדי נחישות ומצוינות שמתכתבות עם המיתוסים הגדולים מהעבר. צריך לקוות שזו לא הייתה הבלחה חד-פעמית שאחריה נחזור להרגלים הישנים. שלא נחזור למסורת של סבבי לחימה חסרי תכלית שמטרתם קניית זמן, ושקהל היעד שלהם הוא בעיקר הציבור הישראלי.
ייתכן שזה היה צריך להיות מהלך הפתיחה של המלחמה. לפני כשנה אני סברתי שרצוי היה להתחיל בצפון, שם, בניגוד לעזה, אפשר לדמיין את היום שאחרי ולהגדיר תכליות ברורות. אבל מוטב מאוחר
ייתכן שזה היה צריך להיות מהלך הפתיחה של המלחמה. לפני כשנה אני סברתי שרצוי היה להתחיל בצפון, שם, בניגוד לעזה, אפשר לדמיין את היום שאחרי ולהגדיר תכליות ברורות. אבל מוטב מאוחר. מי שתכנן וביצע את התוכנית, השיטתית, הסדורה, הנועזת, לפירוק חיזבאללה לגורמים, העניק לדרג המדיני מרחב תמרון משמעותי לשני דברים: המשך המומנטום ושלילת היכולות הרקטיות מחיזבאללה כפי שנעשה עם חמאס, ולמו"מ אגרסיבי על דיל שיסיים את המלחמה כשישראל במצב אסטרטגי טוב משמעותית מלפני שנה.
המגעים לסיום המלחמה עשויים לקבל אופי חדש. ייתכן שהאיראנים ינסו להפקיע מסינוואר את זכות הווטו ויחתרו לעסקה כוללת, מעין הודנה ממושכת בכל הגזרות. זה יגיע רק אם יבינו שההרפתקה של סינוואר עלולה למוטט את כל מערך ההשפעה האזורי שלהם ושהם מדממים.
ישראל שילמה את המחיר על השנה האחרונה במזומן: בחיי חיילינו, בהתמשכות הסבל של החטופים, בפגיעה הקשה בכלכלה ובמעמדה הבינלאומי של המדינה. המחיר האדיר הזה מחייב את הקברניטים לתוצאה בקנה מידה שאפתני: הסרת טבעת החנק של טילים וטרור שמונחת על כתפי אזרחי המדינה זה שנים ומכוונת מטהרן. לא אוטופיה, אלא שנים ארוכות של רגיעה שבהן האויב באמת מורתע, לא "מורתע", ושבהן ישראל יכולה להתפנות לבנייה מחדש ולתיקון.
בשבועיים האחרונים, סוף-סוף, זאת נראית תוצאה אפשרית של המערכה. אסור לשמוט זאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.24
