מאות צעירים לבנונים עוברים בכל יום את מסלול הנסיעה שעובר בצמוד לרובע הדאחייה בביירות, מעוז חיזבאללה, בדרכם לנמל התעופה היחיד במדינה, זה שקרוי על שמו של ראש הממשלה שחוסל בידי ארגון הטרור - רפיק אל-חרירי. מחירי כרטיסי הטיסה בשמיים ואין מקום פנוי על המטוסים, כולם מלאים באזרחים זרים שנוטשים את לבנון בהמוניהם. לצעירים הלבנונים מציעים עכשיו "ויזת שנגן", שתאפשר להם, אם יתפנו מקומות במטוס, להתנחל במחנה פליטים ביוון או בקפריסין במשך שלושה חודשים – לא לעבוד, לא לצאת מתחומי המחנה ואחרי 90 יום בדיוק לשוב ללבנון. רק לקחת אוויר לנשימה ולחזור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל לתושבי הדאחייה, אלה שהזדרזו להימלט אחרי סדרת החיסולים האחרונה ובשיאה החיסול של מזכ”ל חיזבאללה חסן נסראללה בסוף השבוע שעבר, יוון וקפריסין מסרבות להעניק אישור כניסה למאהל הסגור. הטענה ש"לא מתעסקים עם חיזבאללה ולא רוצים אותם אצלנו" תקפה עד היום.
הבריחה ההמונית של משפחות חיזבאללה מאזור הדאחייה התגלתה כמאוחרת מדי. לא נשארו מקומות מילוט בבתי הספר, במסגדים, בכנסיות או במדשאות של האוניברסיטאות בלבנון. משפחות הפליטים מדרום המדינה מילאו וגדשו אותם עד אפס מקום. "בעלי אמר לי תאספי את הילדים, ניקח שמיכות, בגדים, תרופות ונסתלק", סיפרה מרים, שמתגוררת בשכונת חריכ שבמרכז הרובע. "אני התעקשתי להישאר, אבל בסוף השבוע האחרון, אחרי התקיפה השלישית, לקחתי את המזוודות והשמיכות, נכנסתי למכונית ונמלטנו. לא הייתה אפשרות אחרת. אבל נדהמנו לגלות שלא נשארו מקומות פנויים לאכסן אותנו בבתי הספר וגני הילדים, ניסינו את מזלנו גם במסגדים – הכל היה מלא. בסופו של דבר, אישה אחת הציעה לנו להתארח בביתה, השכנים שלנו הלכו עם בני זוג אחרים". מאות משפחות שברחו מהדאחייה נצפו בשבת בלילה ישנות בתוך מכוניות או על המדרכות בכניסה לביירות. "בלי נסראללה", הסביר צעיר לבנוני בן העדה הנוצרית-מרונית, “אף אחד לא רוצה עכשיו את חיזבאללה, שידאגו לעצמם”.
הדאחייה של ביירות, שנמצאת בדרום הבירה לבנון, נודעה בעצי הלימון והתפוזים. במהלך השנים הייתה הדאחייה יעד מילוט מועדף עבור תושבי דרום המדינה ובקעת הלבנון שחיפשו מקום מגורים קרוב לעיר הבירה ולהמשיך להתפרנס מחקלאות. הנשיא הקודם של לבנון, מישל עאון, נולד והתגורר בשכונת חריכ שברובע עד שהתגייס לצבא הלבנוני והמשיך בפוליטיקה. סופרים ואנשי אמנות נהגו לשכור דירות מרווחות בדאחייה ברבע מהמחיר שנדרשו לשלם בביירות. בהדרגה, נבנו ברובע רבי-קומות עם חדרים מרווחים בכל דירה, נפתחו חנויות, ותושבי ביירות הגיעו לערוך קניות בחצי המחיר. “הרחובות היו מלאי שמחת חיים. בשעות הערב והלילה בתי הקפה היו גדושים. גם נשים שוטטו ברחובות, בידיעה שהמקום בטוח יותר מהערים הגדולות והיקרות יותר של לבנון”, שיחזר תושב הדאחייה.
90 אחוזים ממיליון תושבי הדאחייה כיום הם בני העדה השיעית, השאר, מיעוט קטן, סונים ומיעוט נוצרי. בעבר גרה במקום קהילה יהודית, שניהלה חיים מלאי תוכן, גם אחרי קום מדינת ישראל. בין היתר הוקם ברובע בית כנסת, שנסגר ועבר לבעלות דיירים שיעים עם בריחת היהודים מלבנון.
היהודים שהתגוררו בדאחייה ניהלו סדר יום צנוע, והתעקשו לא לבלוט. אחד מהם, שהלך לעולמו לפני מספר שנים, סיפר לי שהיה מוכר בחנותו הקטנה עבודות יד ומזכרות, "ותתפלאי לשמוע, יכולתי להחזיק את משפחתי הקטנה בכבוד". כשעלה לישראל פתח חנות דומה בשוק הפשפשים של יפו והמשיך למכור שטיחים קטנים, עבודות יד ומזכרות שהביא מלבנון. בהפסקות ישב בבית הקפה הסמוך, אך לא הרבה לשוחח על חייו הקודמים בלבנון כי השאיר שם שני קרובי משפחה והסביר, "אני פוחד שיתנכלו להם".
הפעם הראשונה שישראל תקפה את הדאחייה הייתה ב-1982, בתקיפה נהרסו עשרות בניינים. תושבי הרובע הסתייעו במימון מצרפת, מסעודיה ומנסיכויות המפרץ כדי לשקם ולבנות מחדש את מגדלי המגורים. באותה השנה הגיע גל גדול של אזרחים לבנונים שיעים, אך גם סונים ונוצרים-מרונים, אל הדאחייה. הדירות המרווחות, המחירים הנוכחיים והאפשרות להמשיך בחקלאות משכו אותם אל הרובע. במקביל, בסוף 1982 עזבו אחרוני היהודים את הדאחייה.
בחלק המערבי של הרובע הוקם מחנה הפליטים הפלסטיני בורג' אל-ברג'נה, ולידו מחנות הפליטים סברה ושתילה. שער גדול הוקם בפתחי המחנות, שהכילו יותר מ-5,000 נשים, גברים וילדים, שנאסר עליהם להתערבב עם תושבי הדאחייה. ב-1982 התנהלו קרבות עקובים מדם בין הפליטים הפלסטינים ללבנונים השיעים מהדאחייה, ובמשך זמן רב ישראל הואשמה שהסיתה את תושבי הרובע ויזמה את המתיחות.
התושבים בדאחייה מאוד גאים במקום מגוריהם, העובדה שהרובע נמצא בכביש המוביל לנמל התעופה הבינלאומי מוסיפה לא מעט ליוקרה שלו. "אני אוהב את המקום הזה. צפוף, מאיר פנים, אנשים עוזרים זה לזה ומפגינים חום", סיפר תושב שכונת ע'וביירי. אבל למרות האהבה הגדולה של התושבים, המלחמה נותנת אותותיה גם על הרובע. המסגדים בדאחייה התמלאו בפליטים וכבר לא נותר מקום למתפללים ולנושאי דרשות, בניינים רבי-קומות ננטשים ולא מעט חנויות נסגרו. העובדה שבמשך תשעה ימים אין חשמל מותירה את אלו שעדיין נשארו בלי תאורה, בלי תנורי בישול ואפייה וללא מים חמים ומזגנים.
"בשבת האחרונה בערב כל החנויות נסגרו, גם הסופרמרקטים והמכולת שמוכרים מוצרי מזון. חייבים להתארגן לצאת בשעות האור כדי לא להיכנס להפסקות החשמל. החלטנו, השכנות בבניין שלי, לצאת לסיבוב במכונית, לקנות ולחזור מיד הביתה", סיפרה פאטימה, תושבת הדאחייה. "אני מגדלת כאן דור שני ושלישי, עם ילדים ונכדים, ולא תהיה לי ברירה ואיאלץ לצאת מהדאחייה כדי לשמור על ביטחון המשפחה. ביום הראשון של התקיפות נכנסתי ללחץ. למחרת נוספו גם בלבול ופחד שעלול לקרות אסון למשפחה המורחבת שלי. הבעלים שלנו כבר החליטו שעוזבים. כששאלנו לאן, הודיעו לנו ש'אללה ישמור עלינו'".
קשה להצביע על תאריך מדויק שבו הדאחייה הפכה לבסיס הביתי של חיזבאללה. אנשי הארגון ביססו את כוחם ברובע היוקרתי בחסות גל התושבים השיעים שהגיעו למקום מבקעת הלבנון בשנות ה-80. העובדה שמדובר במקום שקרוב לביירות, אך עם תנאי מחיה זולים משמעותית, סייעה לבחירה במקום כמפקדה הראשית של הארגון.
ניתן להבין עד כמה הרובע היה בסיס מרכזי עבור חיזבאללה מחיסולי הבכירים בחודשים האחרונים, עוד לפני החיסול של נסראללה. מוקדם יותר החודש חוסלו בדאחייה איברהים עקיל, רמטכ"ל חיזבאללה, איברהים קובייסי, ראש מערך הטילים, ואחמד ווהבי, שפיקח על המבצעים הצבאיים של יחידת העילית של הארגון - כוח רדואן. עוד קודם לכן, בינואר, חוסל בדאחייה בכיר חמאס סאלח אל-עארורי וביולי חוסלו פואד שוכר, המפקד הצבאי הבכיר של חיזבאללה ויד ימינו של נסראללה, ומוחמד נאסר, מפקד בכיר באגף המבצעים של הארגון. חודש לפני חוסל טאלב עבדאללה, מפקד הגזרה המזרחית בדרום לבנון.
4 צפייה בגלריה
“לא תהיה לי ברירה ואיאלץ לצאת מהדאחייה כדי לשמור על ביטחון המשפחה". הדאחייה | צילום: Kaveh Kazemi / גטי אימג'ס
התקיפות של חיל האוויר לא הסתיימו גם אחרי התקיפה הגדולה והמשמעותית בסוף השבוע שעבר, שכללה חיסול של 80 אחוזים מהנהגת חיזבאללה, ובראשם חסן נסראללה. המפקדה הראשית של חיזבאללה, שהייתה יעד התקיפה, נהרסה לחלוטין, ולפחות שישה בניינים רבי-קומות קרסו. יחד עם נסראללה חוסל גם "הצל" שהוצמד לו מאיראן, עבאס נילפרושאן, מפקד בכיר בכוח קודס האיראני.
המטכ”ל הסודי של חיזבאללה, שהושמד בתקיפה בסוף השבוע שעבר, היה ממוקם בעומק הקרקע. הוא הכיל מספר חדרים, מטבח, וחדרי שירותים. המשתתפים נהגו להחנות את מכוניותיהם רחוק וללכת ברגל, כל משתתף בגפו. “רק כשהגיעה אישיות בכירה מאוד, הנהג היה מוריד אותו בזריזות בפתח הבניין ומסתלק כשחלונות הרכב עדיין מוגפים”, סיפר תושב השכונה, שנחשף לייעוד האמיתי של הדירה רק לאחר התקיפה הגדולה. הוא ידע רק שמדובר ב”חבורה שמתכנסת לאירוע”, הוא לא חלם שמדובר בבכירי הנהגת חיזבאללה. “כל מי שהשתתף לא הרעיש ולא הרעים קול, מן הסתם, כדי לא לעורר את תשומת הלב של דיירי הבניין בקומות שמעל הקרקע”, הוסיף התושב.
ג'וזף, איש אקדמיה מביירות: "אף פעם לא מצאתי משהו חיובי בחיזבאללה, אפילו כשהם חילקו כספים ומזון לעוברי אורח בביירות ובערים נוספות. נכון, חיזבאללה היה פיקח מאוד, אבל דעותיי ותפיסת עולמי רחוקים ממנו. שיניחו לנו לחיות את חיינו, שלבנון תחזור להיות המדינה של הסוחרים שיודעים להרוויח"
למרות הפעילות הצבאית שרחשה סביב הדאחייה בחודשים האחרונים, לא מעט תושבים עדיין הרגישו בטוחים. "פה ושם הייתה מתיחות, כל הזמן שמענו מטוסים ישראליים, אבל לא פחדנו. בשבוע האחרון הייתה סדרת תקיפות פתאומיות, ששיאן במתקפה בסוף השבוע. לא ידענו שיש לחיזבאללה משרדים מתחת לפני הקרקע, בשכונת המגורים שלנו", סיפרה מרים, אזרחית אלבנית מוסלמית שנישואיה לג'עברי הביאו אותה לגור עם משפחתה בשכונת חריכ שבמרכז הדאחייה.
"התעוררנו בלילה מרעש נוראי של מטוסי חיל האוויר הישראלי. מבעד לחלונות הדירה יכולנו להבחין בלשונות העשן האדומות והשחורות שבערו במשך שעות ארוכות. איש לא ישן באותו הלילה, איש גם לא העז לצאת מהבית", שיחזרה את התקיפה הישראלית שבה חוסל נסראללה. "רק למחרת גילינו את ממדי ההרס העצומים. לא ידענו מי חוסל, כמה אנשים נהרגו בהפצצות. בעלי התחיל להאזין ולקרוא את הידיעות בכלי התקשורת הישראליים בערבית. רק אז קלטנו את גודל האסון". עוד באותו ערב הם עזבו את השכונה, אבל מרים עוד מקווה לשוב. "אני כבר חולמת לחזור אל הבית שלי ובעלי מסרב. הוא טוען שהסכנה לא חלפה וצריך לחשוב על ביטחון הילדים".
בינתיים בשכונה נותר על תילו ללא פגע האודיטוריום השיעי הגדול, שבו נהג נסראללה לשאת הרצאות ונאומים ולחוש את הערצת הציבור. "ארבע פעמים הפצצתם בחודשים האחרונים, כמעט חיסלתם את כל הנהגת חיזבאללה", אומר לי בן שיחי הוותיק מביירות. עוד לפני המתקפה שבה חוסל נסראללה הוא יצא לסיבוב בדאחייה וחזר מזועזע. כעבור יומיים ראה בערוצי הטלוויזיה את "הפיצוץ הגדול". על קירות הבניינים שעוד עומדים בדאחייה נותרו כתובות גרפיטי "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". במחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה מתנוססות עדיין תמונות של יאסר ערפאת עם הכינוי "המנהיג". אין זכר ברחובות למחליפו, אבו-מאזן. "הוא מזלזל בנו ולא דורש להביא אותנו לשטחי הרשות הפלסטינית", מסבירים הפליטים במחנה.
בהדרגה החלו גם רחובות ביירות להתרוקן. "שנת הלימודים אמנם התחילה, אבל בגלל התקיפות אין לימודים", מספר ג'וזף, מרצה באוניברסיטה של ביירות, שפועלת מתוך הדאחייה. "הצעירים שהביעו כעס גדול על התקיפות הישראליות בדאחייה עקבו אחרי הפגנות השמחה בטהרן ובאידליב שבסוריה. נדמה לי, שהשמחה לאסונו של חיזבאללה הייתה גדולה יותר בסוריה מאשר בישראל. תושבים יצאו לרקוד ברחובות, חילקו ממתקים, נערות התרוצצו בשמחה גלויה ותהלוכות השמחה התארכו עד לשעות הקטנות של הלילה. אפילו בטהרן ראינו גילויי שמחה. בינתיים, הצעירים שלנו בביירות יצאו בשבת אחרי הצהריים להפגנה מסוג חדש – עשרות צעדו, כל אחד מחזיק בדגל לבנון, בלי סיסמאות ובלי צעקות. פשוט הלכו ושרו את ההמנון הלאומי של לבנון".
מי שזוכה כעת לכבוד והערצה במדינה הוא ראש הממשלה הלבנוני, המיליארדר נג'יב מיקאתי. "הקשבנו לנאומו באו"ם, קראנו על שיחותיו עם משפיענים אמריקאים והבנו שהוא איש של שלום שמבקש ממדינות העולם להתגייס ולעזור ללבנון להתגבר על הקשיים הביטחוניים והכלכליים", סיפרה אניסה, אזרחית לבנונית נוצרייה. "כתושבי הדאחייה החלטנו לצאת להפגנת הזדהות עם ראש הממשלה מיקאתי".
בינתיים, יש מי שמוצא נחמה בכך שהמצב ברצועת עזה קשה יותר מזה שבדאחייה. "בשני המקומות ישראל אילצה את התושבים לברוח, אבל אי-אפשר לעבור למקום אחר. אין משטרה, אין מרפאות, החנויות סגורות וחיים מהיד אל הפה", תיאר סעד בידון, תושב הדאחייה. "אני מתנחם בכך שמצבם של קרובי המשפחה שלי בעזה גרוע הרבה יותר. להם ולנו אין מספיק כסף להעביר את המשפחות שלנו ולהתחיל חיים חדשים. הכריזו עכשיו על שלושה ימי אבל, אבל אני לא בטוח שאנחנו, הקבוצה שלי, נטרח להתאבל על נסראללה וחבריו".
גם ג'וזף, איש האקדמיה מביירות, לא ממהר להזיל דמעה – אפילו להפך. "לאט-לאט מחלחלת אצלי השמחה. אף פעם לא מצאתי משהו חיובי בחיזבאללה, אפילו כשהם חילקו כספים ומזון לעוברי אורח בביירות ובערים נוספות. נכון, חיזבאללה היה פיקח מאוד, אבל דעותיי ותפיסת עולמי רחוקים ממנו. שיניחו לנו לחיות את חיינו, שלבנון תחזור להיות המדינה של הסוחרים שיודעים להרוויח".
עכשיו, אומרים בלבנון, המשימה המרכזית היא לבנות מחדש את הדאחייה ולהשיב את התושבים לבתיהם. לשם כך, מסביר ג'וזף, צריך למצוא גוף בינלאומי שירכז ויוביל את המשימה. "הדאחייה זה מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה של לבנון. היא חייבת לחזור ולפרוח עם עצי הפרי, העגבניות הבשרניות וחנויות הממתקים המיוחדים שלבנון מתמחה ומפורסמת בהם". מאריה, רעייתו של ג'וזף, מקשיבה בקשב רב ומבקשת להתערב. "אני לא יודעת מה יעלה בגורל חיזבאללה. הם מנוולים ואני מקווה שלא יעזו עוד להניח כף רגל בדאחייה. אחותי, שמתגוררת בדאחייה, נמלטה מרוב פחד אחרי ליל החיסולים השני ומתגוררת אצלנו עם בעלה וילדיה. זה נעים בשבוע הראשון, אבל אחר כך זה מתחיל לעלות על העצבים".
