פצוע מכדור מחבל שפגע ברגלו ונאנק מכאבים, סמ"ר ישי שמחוני (23), מילואימניק מגדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר, ידע שיש לו על מה להילחם. אשתו, אהבה, הייתה בחודש השמיני להריונה והוא עתיד היה להפוך לאבא לבת. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא, כאבא צעיר, לא יוכל להחזיק את בתו בשתי ידיים ולהחליף לה חיתול. היום, אחרי תקופת שיקום מורכבת, הוא מחליף חיתול לבתו הילה כמעט באותה היעילות של אשתו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
שמחוני גויס בתחילת המלחמה למילואים ביהודה ושומרון. הוא נפצע ב-8 בדצמבר, בהיתקלות עם מחבלים בגזרת ג'נין. "זה היה יום שישי בערב, חג חנוכה. הגזרה הייתה יחסית חמה, הייתי בעמדה ושמעתי צרורות ירי. דרכתי את הנשק, רצתי לכיוון המחבלים ובמהלך ההסתערות ספגתי כדור ברגל. הרמתי את עצמי, רצתי למחסה והמשכתי לירות. במחסה חשבתי רק איך לשרוד, להגיב נכון וכמה שיותר מהר לצאת מפה בחיים. לא חשבתי מה הולך להיות אחרי, המחשבות באות אחר כך. עד היום יש דברים שמתבהרים לי לאט-לאט".
כמו מה?
"חשבתי בעיקר על אשתי אהבה שבחודש שמיני, היא קילחה אותי בבית החולים, טיפלה בי וזה היה אמור להיות הפוך, אני הייתי אמור להיות שם בשבילה לפני הלידה ואחריה".
שמחוני פונה מהזירה במהירות יחסית הודות לרבש"ץ של הגזרה משה שניידר, שעובד כאח בבית החולים לניאדו, בצמוד לאשתו של שמחוני שעובדת אף היא כאחות באותו בית חולים.
"אחרי מספר דקות של קרב וירי בלתי פוסק שלי ושל הקצין שלי נגד המחבלים, חילצו אותי לפילבוקס קרוב כשאני מדמם בלי סוף ושמו לי ח"ע. אשתי הייתה במשמרת בלניאדו באותו יום, אבל הטלפון שלה היה כבוי בגלל שבת. חשבתי כמה אני רוצה שיפנו אותי אליה. פתאום ראיתי את משה הרבש"ץ בפילבוקס, הוא עזר לי והרגיע אותי, פתח לי ורידים, נתן לי מורפיום ואז הגיע הפינוי באמבולנס.
“רציתי להתפנות ללניאדו, לאשתי, אבל איבדתי הכרה בכל פעם ודיברתי שטויות, אז פינו אותי להלל יפה, לא הבינו מה אני רוצה. בזמן הזה לא הסתכלתי על הרגל, לא רציתי לדעת כלום. כשהסתכלתי לשנייה, ראיתי כמויות של דם. שמו לי גם מורפיום וגם קטמין והייתי ממש מסטול, בירכתי אנשים באמבולנס, עשיתי שטויות, צחקנו על זה אחר כך. בהלל יפה הכאבים התגברו מאוד, לא נתנו לי עוד משככי כאבים. סבלתי וצעקתי. הגעתי לסף של כאב והייתי חייב ללכת לבית החולים של אשתי כדי להירגע. חתמתי על טופס מעבר ללניאדו עם אמבולנס והתפניתי לשם.
“אשתי הייתה לחוצה מאוד. ניסיתי להרגיע אותה כי ידעתי שהיא בהיריון, רק זה היה לי בראש, אבל היא כבר ראתה אותי וידעה באיזה מצב הרגל. אמרו לי שיש לי שבר מרוסק בעצם, הכדור נכנס מצד אחד ויצא מצד שני. לא כל כך הבינו אם עוד יש רסיסים כי העצם הייתה מפורקת ממש".
איך היה הליך השיקום?
"קשה מאוד, אבל בראש שלי תמיד זכרתי שאשתי בהיריון ואני חייב לחזור לתפקד. אני לא יכול לזרוק הכל עליה עכשיו. הייתי מדצמבר עד פברואר בשיקום מלא. כשאשתי ילדה, ב-27 בינואר, הייתי לקראת סוף האשפוז.
“ההיריון שלה גרם לי להשקיע פי כמה בפיזיותרפיה למרות הכאבים, אמרתי לעצמי שעד שהילדה תיוולד אני אלך רגיל, אחזיק אותה בידיים והיא לא תרגיש אפילו לרגע שנפצעתי. בלידה, החזקתי את הילדה בידיים, בהתחלה רק בישיבה, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. לאחר מכן עברתי לאשפוז יום עד יולי. חשבו שאין לי פגיעה עצבית, אבל לפני שבועיים עשיתי עוד בדיקה ואמרו שיש פגיעה עצבית קשה, וכנראה אצטרך עוד ניתוח. אבל ברוך השם יש לי ילדה בריאה והיא כבר בת שמונה חודשים. להיות אבא זה הכי כיף בעולם, הלילות קשים, היא לא ישנה, אבל זה קסם מטורף שקשה להסביר אותו במילים".
3 צפייה בגלריה
ישי שמחוני עם בתו התינוקת. "הפציעה גרמה לי להיות הרבה יותר חשדן, לא בקטע טוב"
(צילום: יונתן בלום)
איזה אבא אתה?
"הפציעה גרמה לי להיות הרבה יותר חשדן, לא בקטע טוב. אני הולך איתה ברחוב ומסתכל לכל מקום שלא תבוא מכונית או אדם חשוד שירצה לפגוע בה. זה שיגעון. אני דואג לה כמו שלא דאגתי בחיים מעולם, זה כמו אוצר. בהתחלה היה לי מאוד קשה לטפל בה. לא הצלחתי להחליף לה חיתול נניח כי צריך לעמוד על שתי רגליים וגם להחזיק אותה והיא קטנה. היה לי קשה לא לעשות את זה, כאב לי, אבל זה דחף אותי. השיקום המוצלח שלי זה לגמרי בזכות הילדה והצוות הרפואי. היום אני עושה איתה כמעט הכל".
מה אתה עוד לא יכול לעשות איתה?
"להחזיק אותה בעמידה עדיין קשה לי יותר. אני נלחץ לא להפיל אותה. אמנם הכדור פגע לי בשוק, אבל זה משפיע לי על הקרסול. כשאני צריך לעצור ברמזור, אני שם על ניוטרל כי אני לא יכול להיות עם הרגל על הדוושה. לעמוד יותר משתי דקות זה סיוט. מקווה שעם הזמן זה ייעלם, כי אני כרגע מתנהג כמו סבא, לא כמו אבא צעיר. הפציעה השפיעה כמובן גם על אהבה, אשתי. היא הייתה חייבת לקחת יותר אחריות. לקח זמן עד שהצלחתי לעזור לה בצורה שווה".
מה אתה מאחל להילה?
"הבת שלי נולדה בתקופת מלחמה. קוראים לה הילה כי זו סוג של הילה ששומרת על בן אדם, יש בה הרבה אור. אני מקווה שהיא לא תחווה את מה שאני חוויתי כשהיא תתבגר, אני מקווה שנלחמתי את המלחמות שלה ושהיא תגדל בעולם של שקט ואחווה, בלי איומים".
