"הצילום שלי יעלה לטיקטוק?" שאלה בתמימות הילדה, שחזרה משבי חמאס. ובעודה מסדרת את שיערה מול מצלמת הווידיאו שמונחת על השולחן בחדר, אסתר, חוקרת ילדים של משרד הרווחה, חייכה אליה. "הצגתי את עצמי בפניה בשמי ואת התפקיד שלי: 'לדבר עם הילדים על מה שקרה להם', והסברתי לה שהסרטון של הקלטת החקירה, יועבר למשטרה לצורך ההליך הפלילי, וגם לצורך הזיכרון הלאומי".
הילדה הצביעה על הגבר שישב ליד חוקרת הילדים. "היא שאלה אותי: 'ומי זה שיושב לידך?' והסברתי לה: 'זה קצין משטרה, בלי מדים, שהגיע לשמוע יחד איתי את החקירה שלך. הוא לא ידבר איתך, רק אני, ואם יהיו לו שאלות, אז הוא יכתוב לי אותן על דף, ואני אשאל אותך. האם את מסכימה שהוא יישב כאן איתנו?' רק אחרי שהילדה אישרה לי ולו, התחלתי את החקירה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מדובר בילדים שעברו גיהינום. איך בכלל מתחילים?
"החקירה מתחלקת לשניים. החלק הראשון, הוא יצירת הקשר והאמון. הילדה יושבת לידי, אין בינינו שולחן חוצץ. אני עורכת עימה שיחת היכרות מקדימה, כדי להעריך את היכולת המילולית שלה. לא מתחילים ישר מהאירועים עצמם. אני שואלת, למשל, על המקום החדש שבו היא נמצאת, מבקשת שתספר לי על ההתאקלמות שלה במסגרות החינוך שם, שואלת מה היא אוהבת לעשות. והילדה מספרת לי על הקושי במעבר מהיישוב שלה לעיר הגדולה, על הקושי להכיר חברים חדשים, ומתארת לי איך היא נקלטה שם.
"בשלב הבא, אני מסבירה לה שבשיחה שלנו יש כמה כללים: 'אם אני אומרת לך משהו שהוא לא נכון - את צריכה לתקן אותי. ואם אני לא יודעת משהו, אז אני לא צריכה לנחש. ואת צריכה לספר לי את כל האמת על הדברים שקרו לך’".
והיא סיפרה?
"מדובר בילדה עם יכולות מופלאות. אמיצה, גיבורה, שחוותה אירועים בלתי נתפסים, שהנפש לא יכולה לשאת, והצליחה לשרוד בגבורה בסיטואציה הזאת. בפועל, היא גם תרמה משמעותית לחקירה".
מה היה הגילוי הכי משמעותי במהלך החקירה הזו, שאפשר לדבר עליו?
"היא נתנה פרטים מוכמנים, שלא היו ידועים למשטרה. היא סיפרה שקפצה מהחלון וברחה מהבית שלה. ואז סיפרה: 'אז הלכתי בין השבילים של הקיבוץ, ושמעתי יריות וצעקות בערבית. ישבתי על הדשא, וראיתי שם את הגופות של מספר אנשים מהקיבוץ' – היא מסרה שמות – 'ואז המחבל שירה, בא וחטף אותי'.
"הקצין שהיה איתי היה בהלם. כשהמשטרה הגיעה, הגופות האלה היו כבר במחנה שורה, ולא ניתן היה לקשור בינן לבין המחבלים, אבל בזכות העדות שלה, אפשר כעת לקשור בין המחבל שחטף אותה, לאירועים נוספים של רציחות".
ואם המחבל הזה יופלל בין השאר על ידי העדות של הילדה הזו – זה יהיה רגע קטן של צדק, בין המון רגעים שבהם בשנה האחרונה הוא נעלם ונאלם.
העדה הצעירה הזו לא לבד. בין 80 הישראלים ששוחררו בעסקה הראשונה – והיחידה, בינתיים – עם חמאס בנובמבר, היו גם לא מעט ילדים וילדות מתחת לגיל 15. כולם עברו טראומה נוראית, חלקם הוחזקו בעזה בתנאים קשים, וספגו אלימות והתעללות. יש בהם שחזרו וגילו כי בני משפחתם וחבריהם נרצחו. תהליך השיבה של כולם הביתה הוא מורכב, וחייב להיות מנוהל ברגישות.
4 צפייה בגלריה
החדר שהוכן לקליטת ילדים שחזרו מהשבי. "בפועל, העדויות שלהם תורמות משמעותית לחקירה"
(צילום: באדיבות דוברות שיבא)
במקביל, מתנהל בחודשים האחרונים תהליך נוסף. רבים מהמחבלים שאחראים לטבח, לאונס, לחטיפות ולביזה שבוצעו ב-7 באוקטובר, נלכדו בידי כוחות הביטחון. במשטרת ישראל אוספים ראיות לקראת כתבי אישום נגדם. הראיות הללו כוללות המון חומר מצולם, ממצאים פורנזיים מהזירות – והמון-המון עדויות של ניצולים, כולל שבויים וחטופים שחזרו מעזה. גם חלק מהילדים שהיו בשבי, יכולים לתת עדויות חשובות ומכריעות, לזהות מחבלים שהשתתפו בטבח, ולספר מה עברו ומה ראו במהלך חטיפתם. אבל ילד, במיוחד כזה שעבר טראומה של שבי, לא יכול להיחקר על ידי חוקר משטרה רגיל. גם לא על ידי חוקר נוער. העדות הזו, היא כל כך רגישה ועדינה, שחייבים מומחיות אחרת לגמרי. כזו שיש רק מעטים כמותה בעולם.
לכן המדינה פנתה לשירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות של משרד הרווחה. ביומיום, החוקרים והחוקרות הללו גובים עדויות במצבי קיצון, כמו קטינים שנפלו קורבן לעבירות מין, עדויות מילדים עם צרכים מיוחדים ועוד. מתוך 130 חוקרים שמפעיל השירות, נבחרו 12 חוקרות – כולן נשים – שעברו הכשרה מיוחדת נוספת, כדי לגבות עדות גם מילדים שורדי שבי. ככל הידוע, אין להן מקצוע מקביל בעולם. הן היחידות שהתמחו בסוג החקירות הזה, שהוא כנראה המורכב, הרגיש, והקשה ביותר, גם לחוקרות עצמן – לדובב ילדים שחזרו מהשבי. השבוע, בראיון בלעדי ל'7 ימים', ארבע מהחוקרות הללו מדברות. אסתר (39), ניצן (34), כרמית (43) ובר (32) מספרות לראשונה מה קורה בחדר החקירות, איך ילד ששרד שבי יכול להפליל מחבל נוח'בה – ומה עושים כדי שבתוך כל זה, הילדים האלו, שעברו מספיק, לא ייפגעו שוב. "בשורה התחתונה", אומרת החוקרת אסתר, "לילדים יש ערך תרפויטי מהעניין, וכולם יצאו מהחקירות מחוזקים ובתחושה טובה".
ואתן?
"כחוקרות, יצאנו גאות בילדים האמיצים האלה. זה מדהים לראות את הכוחות העצומים שהיו להם להתמודד עם טראומה כזאת".
כאשר התחילו לחפש מי יכול למלא את התפקיד הרגיש הזה, היה ברור שכל חוקרות הילדים שייבחרו – תהיינה נשים. "זה היה חשוב, כי כל המחבלים שהילדים פגשו וראו באותו יום ובשבי – היו גברים", מסבירה עדי זפרני, מנהלת השירות במשרד הרווחה. "אז רצינו דמות אימהית שתחקור". ואכן, כל חוקרות הילדים שנבחרו למשימה הזו הן אמהות בעצמן, עובדות סוציאליות ובעלות ניסיון רב בחקירות. הן עברו הכשרה מיוחדת במכון חרוב – שם גם נבנה פרוטוקול חקירה חדש, כי אין כזה בעולם. אחר כך כולם המתינו לשינוי חקיקה שיאפשר להן לחקור את הילדים (החוק עד כה לא התיר חקירת ילדים באירועי טרור) – ואז התחילו.
השלב הראשון, היה לקבל מהמשטרה את רשימת הילדים. לא כל הילדים שחזרו מהשבי נחקרו. חוקרי המחבלים במשטרה סימנו כמה מהם, אלו שהיו עדים למעשי טבח, שיכולים לזהות מחבל ספציפי או לשפוך אור על אירוע נקודתי, נניח בקיבוץ מסוים.
כשהחוקרות החלו לפנות למשפחות הילדים, התברר שחלק מההורים בכלל מתנגד שהילדים ייקחו חלק בתהליך. המנהלת זפרני: "נתקלנו בהרבה הורים שאמרו לנו כי הם איבדו את האמון במוסדות השלטון וסירבו לשתף פעולה, או שהילדים שלהם בעצמם לא רצו להגיע. אנחנו רואים לנגד עינינו רק את טובת הילד. הוא לא רוצה להיחקר? אז זה לא יקרה".
וההורים שהסכימו, ביקשו לשבת בחקירה?
כרמית: "מסבירים מראש להורים שרצוי שלא יישבו בחקירה, אבל כשבכל זאת ביקשו, איפשרנו את זה, במיוחד במקרים שבהם כך הילד יספר את הכל, וירגיש יותר חופשי".
בר: "למרות שלפעמים לילדים קשה יותר לספר ולדבר על דברים קשים שחוו מול ההורים שלהם".
ואיך ההורים שישבו בחקירה הגיבו?
כרמית: "יש הורים שהתפרקו. היה להם מאוד קשה לשמוע את הסיפורים".
אסתר: "לחלק מההורים יש תחושת אשמה, כי הם לא יכלו להגן על הילדים שלהם באותה סיטואציה".
ואז, החקירות החלו. מהר מאוד חוקרות הילדים גילו שזה אירוע אחר לגמרי ממה שהתנסו בו בעבר.
כרמית: "יש לילדים האלו מאפיינים של טראומה, שייחודיים לטראומה האקוטית של המלחמה, ולא הכרנו".
למשל?
"כל הילדים דיברו על העניין של ההפתעה. חג שמחת תורה, שבת בבוקר, הם היו עם הפיג'מות במיטות – ופתאום קרה משהו, והם לא הבינו מה. פתאום הם מצאו את עצמם מול איום ממשי על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם. הם דיברו איתנו על חוסר הוודאות, על חוויית ההפקרה ועל תחושת הבגידה העמוקה. יש שם ילד שאמר: 'אני לא סומך על המשטרה, כי חיכינו במשך שעות בממ"ד, ואף אחד לא בא להציל אותנו'".
בר: "את ממש רואה ילדים שלא סומכים יותר על מבוגרים, לא סומכים על העולם. ילדה מספרת לי, שתוך כדי זה שיש מחבלים בחוץ והיא נמצאת בממ"ד, היא מתכתבת עם החברים שלה בווטסאפ ושואלת אותם: 'למה אף אחד לא בא?' ואז הם מספרים לה שזה נפצע וההוא נפצע וזה נרצח. וזה נמשך ככה שעות ארוכות ואף אחד לא הגיע. חלקם היו בתחושה האיומה שאתה שם לגמרי לבד, ואף אחד לא בא להציל אותך".
ניצן: "היה לי ילד שאמר: כשהמחבלים הוציאו אותי מהממ"ד וחטפו אותי, ראיתי שכולם בחוץ היו רק ערבים. לא ראיתי אף אחד מכיתת הכוננות של הקיבוץ, ולא היה שם אף חייל של צה"ל".
"את ממש רואה ילדים שלא סומכים יותר על מבוגרים, לא סומכים על העולם. חלקם היו בתחושה האיומה שאתה שם לגמרי לבד, ואף אחד לא בא להציל אותך"
כרמית: "חלק מהילדים שחקרנו גם ראו איך בני משפחותיהם נרצחו לנגד עיניהם. ואת שומעת על ילדים קטנים שמתקשרים למד"א, ומקבלים מהם הנחיות איך להציל חיים".
בר: "ובסוף, למרות כל זה, הם לא מצליחים להציל, והם מתארים לנו את זה".
אסתר: "היו ילדים שסיפרו שהיו אקטיביים במהלך האירועים עצמם, וזה גם סוג של מנגנון הישרדות: הם כותבים בזמן הזה בקבוצות הווטסאפ, מנהלים קבוצות של חברים, בודקים מה שלום שאר בני המשפחה, או פונים לכל מיני גורמים בקיבוץ, כמו הרבש"ץ, או גורם חירום אחר, וממש זועקים לעזרה שלא הגיעה".
הם עברו חוויה מחרידה. מה עונים לילדים שמספרים כאלו דברים?
כרמית: "מטרת החקירה היא לשמוע את החוויה שלהם מהאירוע".
המנהלת זפרני: "אנחנו גובים את העדות שלו לטובת הליך פלילי, ולכן החוויה שלו כפי שהוא מתאר אותה במדויק חשובה מאוד".
אסתר: "גיבשנו מראש טכניקות תמיכה שמותאמות לחקירות, וכן נתנו לילדים 'היגדי תמיכה' בעקבות איומים כאלה".
אילו "היגדי תמיכה"?
"למשל, עכשיו אתם נמצאים במקום בטוח ומוגן ואנחנו שומרים עליכם. והמדינה תעשה הכל כדי להגן עליכם ושאירוע כזה לא יקרה שוב".
בר: "המטרה היא לנסות להחזיר להם את השליטה ולבנות אצלם אמון מחדש במבוגרים".
כרמית: "במהלך החקירה יש על זה דגש. למשל, הילד בוחר איפה הוא רוצה לשבת. הוא גם בוחר כמה ירצה לספר. היה ילד שאמר: 'אני לא רוצה לדבר על השבי, רק על 7.10'".
ניצן: "רואים גם את השפעת הטראומה על הזיכרון שלהם. אצל חלק מהילדים, החוויות לא מאורגנות ברמה המילולית, ולכן גם מובעות באופן קטוע".
בר: "או שבמקום מלל, הם קמים ומדגימים לך מה קרה".
ניצן: "גם רמת הפגיעוּת שלהם שונה ממה שמוכר לנו. הילדים פה חוו יותר מאירוע טראומטי אחד, וחלקם גם איבדו דמויות משמעותיות בחייהם".
כרמית: "אצל חלק מהילדים יש פגיעה בתפיסת העולם ובטיבו של הטבע האנושי. דיסוציאציה בשפה המקצועית, כלומר, ניתוק רגשי וקוגניטיבי, כמנגנון הגנה לשרוד את הטראומה".
למשל?
בר: "ילד שמספר לי מה קרה לו, אבל אין שום אפקט רגשי בדיבור שלו. הוא לא בוכה, אין לו הבעה, הוא מדבר כאילו שהוא מספר לך סיפור".
אסתר: "ראינו אצל רוב הילדים שחקרנו, שהם מסרו תיאורים של מה שראו או חוו ב'אפקט שטוח', שזה ניתוק רגשי. הילד מספר לך על איום ממשי, למשל, שהמחבלים מנסים לפתוח את הדלת של הממ"ד ולא מצליחים, וכשהם פותחים את הדלת, אז הם זורקים פנימה רימון והחדר מתמלא עשן - והוא מספר לך על זה כאילו הוא מנותק מהסיטואציה".
ניצן: "לי היה ילד שאמר: 'הייתי בממ"ד, והמחבלים ניסו לפתוח את הדלת'. הוא מספר, אני מסתכלת עליו, וקולטת שהוא אפתי. כן יש דיבור מהיר ואפילו רצוף, אבל ללא שום מבע של פחד. וזה כשהוא מדבר על חוויה של סכנת חיים. לא ראיתי אצלו בכי ולא היו רעידות בגוף, מה שהייתי מצפה שיקרה במקרה כזה. ויש גם ילדים שהשתמשו בהומור וציניות כמנגנון הגנה".
יכולה לתת דוגמה?
"ילד מספר לי שהוא נחטף, וכשאני מבקשת שיסביר לי מה הוא הרגיש באותם רגעים ומה עבר עליו, הוא עונה לי בציניות: 'אני הרגשתי שמח, ממש מאושר בזמן החטיפה’".
אסתר: "ילד שנחטף סיפר לי בחיוך: 'היה מחבל אחד שדיבר אנגלית, אבל לא אנגלית שוטפת, אנגלית של מטומטמים’".
ניצן: "אחד הילדים סיפר, שבמהלך החטיפה, המחבל שהסיע אותו על אופנוע סטה, 'ואז פשוט שנינו נפלנו, כי הוא מטומטם והוא לא יודע לנהוג. קמנו, עלינו חזרה והמשכנו לנסוע'".
גם על תנאי השבי הילדים דיברו, למרות שכאמור זו פחות המטרה, ויותר לקבל מהם מידע שיכול לסייע לכתב אישום כנגד המחבלים. אבל אם הילדים התחילו לספר, החוקרות לרוב לא עצרו אותם. "אחד הילדים, למשל, היה משוכנע שהקיבוץ שלו נחרב, עד שפגש בשבי חטופים נוספים", מספרת אסתר. "הוא עבר בין כמה דירות בגלל ההפצצות. הוא סיפר לי: הטילו עליי בשבי תפקידים. למשל, כל פעם שהטלפון בבית צילצל, הייתי צריך להגיד להם (למחבלים): 'יש צלצול, יש צלצול', הוא ניהל איתם שיחות על פוליטיקה, למד מהם לדבר ערבית ולימד אותם אנגלית. אבל כל זה בתנאים קשים – אפילו ללכת לשירותים הוא היה צריך לבקש רשות".
וכל זה לבד.
"הוא סיפר שרצה להתקשר לאמא שלו, אבל פחד לבקש. והמחבלים כל הזמן אמרו לו שהוא לא ישתחרר".
לפני כל חקירה של ילד, הייתה לחוקרות לא מעט עבודת הכנה. השלב הקשה ביותר היה שכל חוקרת הייתה צריכה להגיע ללהב 433 – היחידה שמרכזת את החקירות נגד המחבלים – ולהיפגש עם הקצין האחראי על התיק הספציפי. שם הן קיבלו הסבר מקיף לגבי האירוע הנחקר, למשל, רצח בקיבוץ, כולל פרטי פרטים, גם הקשים והמזעזעים שבהם – ואז רשימה של שאלות שהכרחיות לחקירה. ניצן: "אני קיבלתי, למשל, תיק של מחבל שחטף ילד. בחקירות של המחבל, שאלו אותו: איך הילד נראה? בן כמה הוא? מאיפה אתה חטפת אותו? מי עוד נכח בבית? וכו'. והוא ידע לענות על הכל".
אז מה המשטרה ביקשה ממך בחקירה של הילד?
"המשטרה רצתה לחבר בין המחבל לילד שנחטף על ידו".
והילד זכר אותו?
"הילד זכר רק חלק מהדברים. אמר לי: 'אני לא זוכר כלום'".
אז מה עושים במקרה כזה?
כרמית: "כחלק מפעולות החקירה, עשינו לילדים מסדרי זיהוי. הצגנו בפניהם תמונות של מחבלים שנתפסו, והם היו צריכים לזהות את הצילום הספציפי של המחבל שחטף אותם, או שהחזיק אותם בשבי".
4 צפייה בגלריה
מחבלי נוח'בה במעצר בישראל. "לחלקם היה קשה לזכור מי החזיק בהם בשבי"
(צילום: דוברות שב"ס)
והם זיהו אותם?
"היה לחלקם קושי לזכור מי החזיק בהם בשבי".
אסתר: "לילד שאני חקרתי, היה קושי לזהות את המחבלים, מאחר שמדובר באירוע מתמשך ובמספר זירות, עם מספר רב של מחבלים שהוא פגש לאורך כל השבי".
אז איך קושרים בין עדות הילד, למחבל שביצע את העבירה?
"היו מחבלים שמסרו בעצמם בחקירות שלהם את שמות הילדים שהם חטפו. הילדים סיפרו שבזמן שהיו בשבי, המחבלים שאלו אותם הרבה פרטים אישיים: מה השם שלך ושם המשפחה, מה שם ההורים שלך, מה הטלפון בבית, מה מספרי הטלפונים הניידים של ההורים, מה האימייל שלכם, איפה גרתם".
כרמית: "חלק מהילדים חשבו בתמימות, שהמחבלים באמת יצרו קשר עם ההורים שלהם ותכף אמא תבוא לקחת אותם".
אסתר: "עצם זה שהילדים שיתפו פעולה עם המחבלים, זה מה שבפועל הגן עליהם, ועזר להם לשכוח את המצב הבלתי נסבל הזה בשבי. הם השכילו להבין שאם הם לא ייכנסו למאבק ולקונפליקט עם השובים שלהם, זה מה שיעזור להם לשרוד את התקופה הנוראית הזאת שם".
מטבע הדברים, לא כל חקירות הילדים התנהלו בדיוק לפי התוכנית והפרוטוקול. בר: "אני חקרתי ילדה שממש התנגדה בהתחלה ושאלה אותי: 'בשביל מה צריך את זה?'"
מה ענית לה?
"הסברתי לה, שחשוב לי לשמוע מה קרה לה, שחשוב לנו כעם ישראל לשמוע את הסיפור שלה ולשמור ולזכור. ושיש דברים במסגרת ההליך הפלילי, שאפשר לעשות נגד מי שחטף אותה".
ניצן: "החוק מחייב אותנו לתעד את החקירה בווידיאו, בשמע, ובכתב. חקרתי ילד שנכנס לחדר, וכשראה שהמצלמה מצלמת אותו, הוא לא הסכים לתיעוד. ניסיתי להבין ממנו למה זה וממה נובע החשש שלו, והוא ענה לי: 'אני לא סומך עליכם. אני לא יודע לאן זה יגיע, ואני לא סומך עליכם. אני מוכן לדבר רק אם אתם לא מצלמים'".
מה עשית?
"כיביתי את המצלמה וניסיתי להסביר לו שלפי החוק, השיחה שלנו צריכה להיות מתועדת, ושאם אצטרך גם לדבר וגם לרשום, זה יקשה עליי. לכן, מאוד חשוב שהשיחה שלנו תהיה מוקלטת, גם כדי שאוכל להיות מרוכזת בך ולא בכתיבה. ואם אתה לא מסכים להצטלם, אני רוצה לדעת האם זה בסדר שאקליט אותך. גם לזה הוא לא היה מוכן".
אז מה עשית?
"המשכתי להתנהל איתו לפי הפרוטוקול. אמרתי לו: 'אני לא מכירה אותך, אז לפני שנדבר על מה שקרה, אני רוצה להכיר אותך. איזה דברים אתה אוהב לעשות?’ וגם אמרתי לו: 'אני יודעת שכבר סיפרת את הסיפור שלך לחברים, אבל אני חייבת שתספר לי גם, כי זה חלק מההליך שהמשטרה מנהלת, כדי להעמיד לדין את מי שחטף אותך'".
ומה קרה?
"אחרי שהוא שיתף פעולה איתי בחלק הראשון של ההיכרות איתו, הוא הרגיש יותר בנוח. שאלתי אותו אם הוא מסכים שאפעיל את המצלמה, והוא אמר שכן".
"היו מחבלים שמסרו בעצמם בחקירות שלהם את שמות הילדים שהם חטפו. הילדים סיפרו שבזמן שהיו בשבי, המחבלים שאלו אותם הרבה פרטים אישיים
בעיות אחרות, נבעו מכך שהיו ילדים שלא זכרו – או לא רצו לזכור – את הפרטים, שדווקא הם שכל כך חשובים בחקירה פלילית. גם על זה החוקרות עבדו איתם. ניצן: "אנחנו ממש מאמנות להם את הזיכרון. אני שואלת אותו שאלות בסגנון שבו אשאל אותו אחר כך, על אודות האירוע".
כלומר?
כרמית: "לוקחים אירוע ניטרלי בחיים שלו, נגיד חג, יום הולדת, היום הראשון שלו בבית הספר, אירוע אפיזודי. מבקשים שיספר על האירוע, ותוך כדי, אנחנו מֶתַרגלות אותו באסטרטגיית התשאול. 'תספר לי כל מה שהיה ביום ההולדת, או מהרגע שנכנסת הביתה, עד שקיבלת את העוגה'. המחקרים הראו שתשאול פתוח מביא עדות עשירה, מדויקת ואמינה".
ואיך זה מסייע לך בחקירה עצמה?
ניצן: "אני רואה מה התשובות שהוא עונה, ואז אני יודעת להשוות את היכולות והמצב הרגשי שלו בין החלק המקדים - לחלק בחקירה. אם הוא עונה לי בהרחבה על החלק המקדים, ואילו בחלק המהותי הוא נסגר, אני רואה שהוא יותר פגיע".
ניצן, למשל, "אימנה" את אחד הילדים שחקרה על אופן התשאול בשאלות שלא קשורות ל-7 באוקטובר. ואז הגיעה לבוקר הטבח עצמו. "ואני אומרת לו: אני יודעת שסיפרת את הסיפור שלך, ואולי אפילו כמה פעמים, אבל חשוב לי לשמוע אותו עוד פעם, הכי טוב שאתה יכול, ותספר לי כל מה שקרה".
ומה הוא סיפר?
"שהתחילו אזעקות, הוא רץ לממ"ד, והמחבלים ניסו לפתוח את דלת הממ"ד. הם החזיקו את הדלת אבל בסוף המחבלים הצליחו לפתוח אותה, ואחד מהם לקח אותו משם. הילד סיפר: 'הוא אמר לי: בוא, ולא רציתי ללכת'".
ומה את שואלת אותו?
"אני בשום אופן לא מפנה אליו שאלת אשמה: 'אז למה הלכת?' אסור לתת לו להרגיש לא בנוח או אשם. אז אני אומרת לו: 'אוקיי, ספר לי על כך שבסוף הלכת איתו'".
כרמית: "אבל כן חשוב לנו לדייק אותו, כי זה תיק פלילי, וכדי להרשיע את המחבל בחטיפה – צריך להבין את המרכיבים שלה. האם היה שימוש באיום, בנשק, במכות? מה שנקרא 'למצות את מרכיבי העבירה'".
"הילד הסביר לי 'אם לא הייתי הולך אותו הוא היה רוצח אותי'. הוא דיבר על כלי נשק, על איום ממשי לחייו ועל כך שגם בני משפחה אחרים אמרו לו לא להתנגד"
ניצן: "והילד מסביר לי: 'הלכתי איתו, כי אם לא הייתי הולך איתו, אז הוא היה רוצח אותי'. הוא דיבר על כלי נשק שהיה בידי המחבל, דיבר על איום ממשי לחייו, ועל כך שגם בני משפחה אחרים אמרו לו לא להתנגד. אז את מבינה שזה נעשה מתוך איום, פחד, חוסר ברירה, ומתוך ההבנה שאין לו איך להתחמק".
הוא סיפר אם הוא בכה או צעק?
"אצלי הוא לא דיבר על זה, ואנחנו מכירות את זה כחלק ממופע של טראומה. הוא מספר שהמחבל לוקח אותו ומסיע אותו, ומעביר אותו מכלי רכב אחד לכלי רכב אחר, ממחבל אחד למחבל אחר. הוא רואה שם כל מיני דמויות, מספר על עזתים שמנסים להכות אותו, כשהוא על הרכב, ואז מעבירים אותו עד שהוא מגיע למבנה, שבו הוא הוחזק לבד".
החקירות הקשות ביותר הן של הילדים שהיו עדים לרצח בני משפחתם בשבת השחורה. בר: "חקרתי ילדה שהייתה עדה לרצח של בני משפחתה. רק היא יכלה להעיד על האירוע. פגשתי אותה כמה חודשים אחרי - והיא זכרה הכל לפרטי פרטים. פשוט ישבה ודיברה שם רצוף במשך שעה שלמה".
מה היא סיפרה?
"שהתחילו האזעקות, ותוך כדי שהם נכנסים לממ"ד וסוגרים את הדלת, הם חילקו ביניהם תפקידים: מי מחזיק את הידית, ומי מסתתר איפה. המחבלים נכנסו והתחילו להרוס דברים, ואז ניסו להצית את הכניסה לממ"ד, ולירות על הדלת. היו שם נפגעים, והיא התחבאה מתחת לכל מיני דברים שהיו שם בממ"ד. והיא מספרת לי: 'נפצעתי, הייתי בהיסטריה, אבל החזקתי את עצמי בכוח לא לצרוח. ואז היה שקט בבית. המחבלים הסתכלו פנימה והבינו שכולם נהרגו, ואז ניסו להצית את הבית והלכו משם’. היא מספרת שניסתה לטפל בבני המשפחה שלה ולא הצליחה".
ואיך זה הסתיים?
"בסוף הגיעו לשם לוחמים. בהתחלה היא לא האמינה שהם מהצבא, עד ששמעה שהם פותחים את החלון של הממ"ד ומדברים עברית".
אז מה המשטרה רצתה בחקירה כזו, למשל?
"נתפסו מחבלים שקשרו את עצמם לזירה ולשכונה שלה. מאחר שהיא הניצולה היחידה, אז רק היא יכלה להעיד נגדם".
המנהלת זפרני: "המשטרה יודעת איזה מחבל היה ואיפה. אם יש עשרה מחבלים בקיבוץ מסוים, רוצים לחבר אותם לאירועים שקרו שם".
כל העבודה והחקירות האלו, מיועדים למועד אחד: היום שבו ייפתחו משפטיהם של המחבלים. גם אז התפקיד של חוקרות הילדים לא מסתיים: הן צריכות לקבוע אם הילד במצב לעלות ולהעיד בעצמו בבית המשפט.
כרמית: "כחלק מהסמכות שלנו, יש לנו אפשרות להתיר את עדותו של הילד בבית המשפט, או לאסור אותה"
מה השיקולים לכאן ולכאן?
"ההחלטה היא אחרי שבדקתי את מצבו הרגשי של הילד, האם יש לו תמיכה משפחתית – ובכלל, האם הוא רוצה להעיד בבית המשפט. יש לי גם אפשרות לתת לו הגנות: למשל, לקבוע שהוא יכול להעיד, אבל רק כשהנאשם לא באולם. או שיעיד רק בלשכת השופט".
ואם לדעתך הילד לא כשיר להעיד?
"זה אומר שהחוקרת שלו תעיד במקומו בבית המשפט".
ובמקרה כזה, איך תתמודדו מול מפלצות הרשע האלה באולם הדיונים?
"זאת גאווה ענקית לקחת חלק בדבר הזה, ולשים את המפלצות האלה מאחורי סורג ובריח. זה חוד החנית של התפקיד שלנו".
אסתר: "אם זה יידרש ממני, אני רואה את זה כשליחות".
בר: "גם אני אעיד בלי בעיות. זה התפקיד שלי".
ניצן: "להפך, אני באה מטעם המדינה להשמיע את הקול של הילד".
כרמית: "וסביב עניין המלחמה, זה אפילו עוד יותר מחזק את המעמד ההיסטורי של העניין".
