ועכשיו מה? חיסלנו והרגנו, הרסנו ושיטחנו, בכיר אויבנו מוטל מת לרגלינו, חבריו רועדים מפחד מפנינו, יכולות צה"ל מהוללות בכל מקום, כושר ההרתעה חזר, וזה טוב. אבל מה עכשיו? לאן כל זה הולך? מה האסטרטגיה? מה החזון?
בפוליטיקה הישראלית "חזון" היא מילה גסה, ואופטימיות נחשבת למילה מגונה. אנחנו אוהבים את מנהיגינו מרירים וחשדנים. מנהיג עם חזון נתפס כמותרות אירופיות, שלא מתאימות למזג האוויר הקשוח של המזה"ת. נתניהו לא המציא את זה. גולדה ורבין, עם סיגריה ביד, ארשת מרירה וחשדנית תמידית על פניהם, התייחסו גם הם בביטול למילים כמו חזון. שמיר ביקש רק לשמור על השקט, תן לו ללכת לשינת צהריים בבית ואל תזעזע את הממלכה ברעיונות חתרניים. שרון היה מתייחס למילים כמו חזון כאל בדיחה טובה שהיה מספר תוך כדי טיפול בכבשה תועה בחווה.
היה רק ראש ממשלה אחד שהעז לדבר בגלוי על חזון. קראו לו שמעון פרס, ונטייתו להיות אופטימי הפכה לבדיחה. היכולת שלו להמציא מושגים כמו מזרח תיכון חדש וסינגפור בעזה, גרמה למערכת הפוליטית לראות בחזונו אתנחתא קומית מזהירה
היה רק ראש ממשלה אחד שהעז לדבר בגלוי על חזון. קראו לו שמעון פרס, ונטייתו להיות אופטימי הפכה לבדיחה. היכולת שלו להמציא מושגים כמו מזרח תיכון חדש וסינגפור בעזה, גרמה למערכת הפוליטית לראות בחזונו אתנחתא קומית מזהירה. מיטב ננסי הכנסת החזיקו את הבטן בעווית צחוק בלתי נשלטת כשדיברו על האיש עם החלום. והאמת המרה הייתה לצערי שלפעמים הם גם צדקו. לאופטימיים קל יותר לטעות בארץ הקשה הזאת. נתניהו הוא מנהיג פסימי קלאסי. להיות אופטימי מחייב להאמין בבני אדם. לקוות שגם אצל שכיננו, שאין להכחיש שהם פרטנר קשה, יש אנשים שחולמים על שקט. שלא רוצים שילדיהם ימותו על מזבח השנאה. שרוצים להתפרנס, לחיות. נתניהו לא מסוגל להיות אופטימי. זה לא בדנ"א שלו.
דווקא בקרב העם שגדל על המשפט התנ"כי: "באין חזון יפרע עם", הפכה ראייה למרחוק לתכונה שזוכה לבוז. זה בלט בסוף השבוע. צה"ל הגיע להישג הגדול ביותר שלו מאז תחילת המלחמה. מעטים דרשו מראש הממשלה לענות על השאלה הכי מתבקשת: אוקי, ועכשיו מה? איך ממנפים את ההישג הצבאי הזה לפריצת דרך מדינית? איך מתקדמים להסדר? לעסקה להחזרת כל החטופים, לסיום המלחמה המתישה בעזה? להחזרת חיינו למסלול של מדינה נורמלית?
השאלות האלו נחשבות לתבוסתניות. במקום לדבר על העתיד, שלפו בקבוק עראק באולפן אחד, בשני חילקו שוקולדים, בשלישי הניפו דגלים ושרו. איראן זה כאן, אצלנו באולפן.
אמנון לוינועה גרייבסקיולכן חובה לחזור על המובן מאליו, גם אחרי הריגתו של נסראללה, אין לנו עתיד במרחב הערבי הזה בלי שנשתלב בו. חזון השלום הוא לא לוקסוס או מותרות של תמימים, הוא צורך חיים בסיסי. ילדינו כבר החלו לנטוש את הארץ, עשירנו כבר החלו להוציא את הכסף מפה, חברות האשראי הבינלאומיות כבר פגעו בכיס שלנו ובכלכלה שלנו, הארץ הזו נקרעת מבפנים, וכל יום בלי הסדר מסכן את קיומנו.
ונכון שלהתפשר פרושו להסתכן, אבל להמשיך בדרך המלחמה השכול המוות וההרס, שלנו ושל אויבנו, זו דרך בטוחה יותר?
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.24
