קברנו השנה באדמת הלס של בארי אנשים אהובים, חברים וחברות, נערים ונערות שחיינו לצידם. 102 נרצחים. כל אחד מהם היה עולם ומלואו, כל אחד מהם הוא פצע פתוח. הקושי הוא רגשי, כאב שאין לו סוף, חלל בבטן שלא ניתן למילוי. כל נשימה מזכירה לנו את הרגעים שהם כבר לא יזכו לחוות, את החלומות שנקטעו ואת המדרכות הריקות.
רעידת אדמה וצונמי הם אסונות שניתנים להסבר, כי הטבע גדול מאיתנו. איך אפשר להבין את טבע הרוצחים, את הרוע שמביט בעיניהם של ילדים קטנים ורואה מטרה? איך אפשר לקבל את זה שהעולם שלנו התהפך ביום אחד, שהביטחון והאמון נשבר? ועדיין, אין ועדת חקירה ממלכתית לרצח 1,200 הקורבנות, כדי שנבין מה קרה, שנתחיל בריפוי חברתי. ואנחנו כולנו משלמים את המחיר. מנסים להמשיך, לחיות, אך האובדן חקוק בכל פינה.
הבתים בשכונת הכרם והזיתים עומדים שנה באותו המצב: שרופים, שלדים מפורקים. הסוכה של משפחת וייס עדיין עומדת, זכר לשגרה שנגדעה באכזריות. רק הדשא שהיה שחור מפיח מושקה ומוריק, כאילו מנסה להזכיר לנו שהחיים חייבים להמשיך, שהאדמה שלנו תתחדש גם מתוך הכאב. אבל עמוק בתוכנו ריק.
יש דור של צעירים, ילדים שגדלו בין גני הילדים למקלטים, ועכשיו הם הגיבורים שלי. אותם נערים ונערות שיצאו מהממ"ד כדי לנסות לכוון את הצבא, כדי להציל את המשפחות שלהם. הם היו אלו שחזרו ראשונים ליישוב, איישו את המזכירות וניהלו את מלאכת הניקוי, הפינוי והשיקום של המקום. דור חדש של חלוצים. גם האנשים שהקימו את היישוב היו נערים כשעלו להתיישב פה. כמה חלומות היו, כמה תמימות, כמה אנרגיות. היום צריך לחזק את האמונה, את היחד הקהילתי, את הלכידות של העם. לזרוע תקווה, לקצור אמונה. שיהיה טוב יותר לדורות הבאים.
כמעט שנה עברה, ואנחנו מתמודדים עם מציאות שבה הפוליטיקה עוסקת בחיפוש אשמים ולא בלקיחת אחריות. הערכים חייבים לנצח את הפוליטיקה, כדי לתקן, כדי שנבין. כדי שנתחיל תהליך של ריפוי חייבים מנהיגות שתיתן תקווה, שתציע פתרון. לאן את לוקחת אותנו, ממשלת ישראל? לאן הולך העם היהודי, שבנה את ביתו בארץ ישראל מתוך אמונה, מתוך חלום של אלפי שנים?
40 שנה במדבר הוביל אותנו משה כדי לגבש אותנו כעם. היום, אנחנו זקוקים לתהליך דומה של תיקון וריפוי. אני גאה להיות חלק מעם ישראל, ואיני מסוגל לעזוב אותו אפילו לטיול של יומיים ביוון
40 שנה במדבר הוביל אותנו משה כדי לגבש אותנו כעם. היום, אנחנו זקוקים לתהליך דומה של תיקון וריפוי. אני גאה להיות חלק מעם ישראל, ואיני מסוגל לעזוב אותו אפילו לטיול של יומיים ביוון. זו האדמה שלנו, זה הבית שלנו. אבל אין לנו את משה שיוביל אותנו, שיידע לקחת אותנו לארץ המובטחת.
עברה כמעט שנה, ורעשי המלחמה עדיין נשמעים פה. כל פיצוץ, כל ירייה, מזכירים לנו את 7 באוקטובר, את הרגע שבו העולם שלנו התפרק. ועדיין - 101 חטופים בעזה. אותו ראש ממשלה, אותה ממשלה, אותה כנסת, אותם ביטחוניסטים. אף אחד מהם לא לקח אחריות.
חיים ילין צילום: הרצל יוסףב-7 באוקטובר עברנו את הטבח הנורא - עם ממשלה משלנו, עם צבא משלנו, בבית הבטוח שלנו. הפוליטיקאים מבקשים להם רק סמכות, אבל אין מי שיבקש סליחה. אנחנו חייבים להחליף את כולם, מראש הממשלה עד אחרון האלופים - כדי להצמיח את האמון, את תחושת הביטחון. חייבים לתת תקווה - כי תקווה היא התרופה המידבקת ביותר בעולם.
אנחנו חייבים להיות ראויים לנופלים, למשפחות השכולות, לפצועים. חייבים להיות ראויים לשורדים, שמתמודדים כל יום, כל דקה, עם האובדן. ובסופו של דבר, חייבים להמשיך לזרוע חיטה. כי החיים נמשכים, והתקווה שלנו היא התקווה של הדורות הבאים.
חיים ילין הוא איש קיבוץ בארי, כיהן בעבר כח"כ וכראש המועצה האזורית אשכול
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.24
