להיות מילואימניק בשנה החולפת זה בעיקר לחיות עם רגשות אשם. על שלא היית באותה שבת כבר ב-6:28 בכל קיבוץ, בכל יישוב, בכל עיר. על כך שבת או בן הזוג נשארים בבית, נושאים בעול השגרה, מקבלים בהכנעה את האפשרות שיקרה הנורא מכל. על כך שעוד לא השלמנו את המשימה, שחמאס קיים, ש-101 מבשרנו עדיין בגיהינום, ואיך לעזאזל זה קרה לנו.
זה להיות פריבילג. כי אתה - דווקא אתה - מחזיק בנשק וזוכה להגן על המדינה. כי האוויר בחאן-יונס אחר, מלא חול אבל נקי מקנאה. כי חייבים להתעסק בכאן ובעכשיו, ולא רק בדיוני אולפנים
זה להיות פריבילג. כי יש לך צוות, מחלקה - קבוצת לחימה שהיא גם קבוצת תמיכה - שאיתה בסדר לצחוק כאילו השמיים לא נפלו, כי עושים את זה משג'אעיה ופה זה מותר. כי עברנו שואה אבל יש לנו ארץ ויכולת להגן על עצמנו, ואתה - דווקא אתה - מחזיק בנשק וזוכה להגן על המדינה. כי האוויר בחאן-יונס אחר, מלא חול אבל נקי מקנאה. כי חייבים להתעסק בכאן ובעכשיו, ולא רק בדיוני אולפנים.
זה לתמרן עם היחידה אבל גם בין עולמות. בין לילה מלא פיצוצים בג'באליה למנגינת האיסוף מהגן שבמקרה הספקת אליו. בין המתח של שטחי הכינוס למסעדות שמלאות אנשים. בין השולחן במשרד לשולחן התצפית בדירה ברצועה. בין אספרסו לשחור. בין המתח של רגעי ההקפצה, לרחוב שלא יודע וממשיך כאילו כלום. בין אהבה לבית לאהבה למקום הזה.
זה להסתובב עם לב שבור. מתמונה של נרצחת שהכרת, מסיפור על חלל ששמעת. מכך שה"ביחד ננצח" כבר לא באמת נוכח, ושלמרות שאתה עוד מגויס, השנאה והפילוג שוב באוויר. מכך שהזמן מקהה והזיכרון מתעתע וכבר התחלנו להדחיק את האסון, אבל אתה - עדיין על מדים. מכך שכבר שנה לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו, והנה - הזמן עובר מהר גם כשלא נהנים.
זה להתרגש. משיר בטרנזיסטור באמצע מטבח עזתי חצי שבור. מסבתא בנתיבות שרואה אותך על מדים ומברכת בכפרה עליך, שה' ישמור אותך. מבעל מסעדה שמבקש לפנק בסוף הארוחה ולהרוס את הדיאטה
זה להתרגש. משיר בטרנזיסטור באמצע מטבח עזתי חצי שבור. מסבתא בנתיבות שרואה אותך על מדים ומברכת בכפרה עליך, שה' ישמור אותך. מבעל מסעדה שמבקש לפנק בסוף הארוחה ולהרוס את הדיאטה. מהורה שכול שמחבק ואומר תודה. מתרומות שאמורות לשמור עליך, אבל שומרות גם על מי שתרם. מעוד הצלחה מבצעית של הפלוגה. מעל-האש קר באמצע הלילה, בחמגשית שנסעה אליך עשר שעות. מאריות שמקיפים אותך, גיבורים בשר ודם שבכלל לא ידעו שהם כאלה. מילד ברחוב שרוצה להיות כמוך, ואתה רק מאחל לו שלא יידע מלחמה.
זה להתנהל באי-ודאות. כי לא ברור מתי נחזור הביתה. מתי יקראו לנו שוב. מתי נאכל. אם נאכל. אם אאבד את הקידום בעבודה. אם עוד לגיטימי להיעלם מהעבודה. אם ישאירו אותי בעבודה. אם נהיה באותו אזור גם מחר. אם נהיה מחר.
וזה לקוות. שתזכה לחלץ חטופים, לחבק ולומר "הנה, עוד מעט אתם בבית, הסיוט הסתיים". אבל גם שהזימון הקרוב יהיה בזמן מתאים אם אפשר, למרות שאין סיכוי
וזה לקוות. שתזכה לחלץ חטופים, לחבק ולומר "הנה, עוד מעט אתם בבית, הסיוט הסתיים". אבל גם שהזימון הקרוב יהיה בזמן מתאים אם אפשר, למרות שאין סיכוי. שהשדות בבארי ובדפנה יתמלאו שוב ילדים, ושיגיע היום שאחרי, כי כבר עברו יותר מדי ימים שלפני. ושמתוך תהום השנה שעברה, בבוא השנה החדשה, נדע גם לסלוח. אם לא לשלישה, אז אחד לשני, ולעצמנו.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, מחבר הספר "11 יום בעזה", ולוחם מילואים פעיל בסיירת צנחנים
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.24
