האזעקה לא הפריעה לאורה חתן במלאכת הבישול וההגשה. גם לא הפיצוץ שנשמע כעבור כמה שניות. אחרי הכול, יש לה על הראש 250 חיילים שצריך להאכיל בחג, פלוס עיתונאי שנחת לשולחן עמוס עם שני סוגי קובה ועוף באורז וחציל על האש וחמוצים תוצרת בית. כמי שלא עזבה מתחילת המלחמה את מושב שתולה שבגליל המערבי, ממש על גבול לבנון, היא כבר רגילה.
פגיעה ישירה בשתולה, ביולי האחרון
6 צפייה בגלריה
חתן בין הריסות המסעדה המשפחתית. רבע שעה אחר כך הייתה שוב פגיעה ישירה
(צילום: יואב קרן)
גם בנה הקטן יאיר, שיחגוג בקרוב יומולדת 11, רגיל לאזעקות ולנפילות. כשנשמע הפיצוץ הוא רץ למרפסת והביט בעשן שהיתמר ממקום הפגיעה. שאלתי אותה אם היא לא חוששת לחייו. "בוא נשאל אותו", השיבה. "יאירי, אתה מפחד?". הוא אמר: "אני מפחד רק מהתנים".
"לפני חודשיים נשך אותו תן נגוע בכלבת. רצנו לבית חולים לקבל חיסון. מזל שלא היינו פה, כי באותו יום הבית השכן חטף נ"ט. כל החלונות נשברו לי ויש פגיעות של רסיסים בקיר החיצוני. אגב, אני בטוחה שהם כבר מכירים אותי, בחיזבאללה. בטח עומד שם בכפר איזה בחור עם משקפת ואומר: 'הנה המשוגעת הזאת'".
כשהיא מספרת איך אמא שלה, שרה חתן ז"ל, שהשיאה משואה ביום העצמאות, נסעה בגיל 70 לטיול שורשים בכורדיסטן העיראקית והסתובבה שם לבדה בטרמפים ובמוניות, ואיך נסעה עם אחותה לחפש אותה ומצאה אותה יושבת על כוס תה בלובי של מלון בגבול הטורקי, מבינים מהיכן ירשה את אומץ הלב. "אם אמא שלי הייתה בחיים, היא הייתה אומרת: 'לא באתי מכורדיסטן לפני 80 שנה בשביל שנעזוב את הבית ונהפוך שוב לפליטים'".
נסראללה הרוג קל
היא בת למשפחה של 14 אחים ואחיות, אמא חד-הורית, בעלת עסק לאירוח ביתי וסטודנטית למשפטים. אורה לוקחת אותי לראות את המסעדה המשפחתית שנהרסה מפגיעת רקטה. רבע שעה אחרי שהלכנו משם נחתו שני פצמ"רים במקום שבו עמדנו.
מושב קטן, שתולה, כ-300 תושבים, וכמעט כולם התפנו מכאן. חברי כיתת הכוננות מגויסים כבר שנה בצו 8. את אלה שלא במשמרת מצאנו יושבים על כוס תה כורדי שחור עם קינמון. את הבשורה על חיסול נסראללה קיבלו במכשיר הקשר. אורלי חג'בי, הסמב"צית שלהם, מעדכנת שהוציאו את גופתו מההריסות בשלמותה. מישהו מעיר: "הוא הרוג קל".
"מרגע שצה"ל הוריד את הכפפות, אנשים פה התחילו לחייך", אומר אליהו גליל, חבר כיתת הכוננות, לפני הכניסה הקרקעית שהחלה הלילה. "עד עכשיו שיחקנו איתם פינג-פונג. עברנו לשחמט. ועכשיו הורידו להם את המלך. כשקיבלנו את ההודעה רקדנו פה ושרנו שירי שבת. אפילו הרשינו לעצמנו לשתות קצת בירה".
לאליהו, 42, נשוי ואב לחמישה, יש חשבון אישי עם נסראללה. ביתו שברחוב הקיצוני של המושב, כמה עשרות מטרים מהגבול, ספג שני טילי נ"ט. כשהטיל הראשון נורה, הוא בדיוק הגיע הביתה לקחת דברים. "זה נשמע כמו משאית שדוהרת לכיוונך", הוא משחזר, "היו לי כמה שניות והספקתי להגיע לממ"ד ולסגור את הדלת. הטיל עבר דרך הסלון והמטבח".
במקרה שלו, זה נגמר בפגיעה ברכוש. חברו לכיתת הכוננות, ליאור חתן, איבד את בן דודו, אייל אוזן ז"ל, שנהרג בתחילת דצמבר מירי טיל נ"ט כשיצא לבדוק את מטעי האפרסקים והתפוחים שלו ליד מושב נטועה. לליאור וילת אירוח שנטושה מתחילת המלחמה. "יש לי לקוחות שהיו מגיעים כל שנה ועכשיו כותבים לי: 'אנחנו בחופשה בחו"ל, קח את המשפחה ותבואו אלינו. הבית שלנו הוא כמו הבית שלכם'".
נועם אלימלך החובש (28), תושב כפר יונה, מסופח לכיתת הכוננות מחודש יולי. עד אז לחם בעזה. "התחלנו בצפון הרצועה, משם למחנות המרכז ולחאן-יונס. כבר בשעה הראשונה שלי על אדמת עזה טיפלתי בפצוע קשה ממטען שהתפוצץ על הכוח שלנו. היינו אמורים להתחיל סבב ברפיח ואז אמרתי: enough is enough. הגעתי לכאן לצבור קצת כוח לקראת הסבב הבא. כבר יש לי צו למסדרון נצרים".
ישראל לוי, 68, הוא זקן חברי כיתת הכוננות. "הגענו לכאן בשנת 69' מחבל לכיש. אמא שלי ממשפחת חתן. היא בשנות ה-80 לחייה, התחתנה בגיל 14. עכשיו היא מפונה לנוף הגליל".
במוח או בכוח
שלומי חתן (55) הוא הרבש"ץ של שתולה כבר 20 שנה. "זה אחד היישובים הכי מאוימים בגזרה בגלל הטופוגרפיה והכפר העוין שמולנו", הוא מסביר. "יש שם חוליות שמגיעות, יורות ובורחות. הדרישה שלנו פשוטה: להזיז אותם מהקו הראשון מול שתולה. במוח או בכוח, צריך לעשות את זה. גם אם זה אומר להקים רצועת ביטחון בצד השני. רק ככה להחזיר את התושבים, במיוחד את המשפחות עם הילדים".
אורה, שמול הבית שלה אירעה החטיפה שהובילה למלחמת לבנון השנייה, חוששת משידור חוזר. "אסור להיכנס ללבנון", היא אומרת, "אסור. אסור. ליבי עם האימהות של החיילים ועם הנשים והילדים שלהם. נסראללה יימח שמו וחבר מרעיו הכינו הרבה מלכודות. ובסופו של יום יהיה הסכם. אז בשביל מה? חבל על כל חייל שנהרג. צריך להגיע להסכם, אבל כזה שיאכפו אותו. לא או"ם-שמום וחיילים נפאלים. עד אז צריך להמשיך לכתוש אותם מהאוויר, וצה"ל עושה את זה יפה מאוד, לא השאיר שריד ופליט מההנהגה שלהם".
לקראת ראש השנה הלכה אורה לנקות את בית הכנסת הנטוש. "שיהיה נקי, גם אם אין מתפללים. פתחתי את ארון הקודש וביקשתי: 'ריבונו של עולם, שהחטופים יחזרו למשפחות שלהם'. לא מעניין אותי כלום. קודם שיחזרו הביתה. נראה, אולי הקדוש ברוך הוא ישמע אותי". וזו הפעם היחידה במהלך הריאיון שעיניה של האישה הזאת, העשויה ללא חת, מתמלאות בדמעות.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.24
