הכניסה הקרקעית ללבנון תמחק את הישגי השבוע הזה, ובמידה רבה היא תוצאה של האופוריה הלא-בריאה שמשתוללת כאן. בנפול אויבך אל תשמח זו אולי דרישה אלטרואיסטית מדי מבני אנוש, במיוחד שנה אחרי טבח 7 באוקטובר. שנה של שבר, אימה, כאב, אובדן, פליטות וקריסת האמון בכוחם של המדינה ושל צה"ל. אויבים שבזנו להם עשו בנו שמות, וגם העליונות הטכנולוגית והאינטלקטואלית שלנו הועמדה בסימן שאלה.
זה די אנושי שאחרי רצף ההצלחות המזהירות של צה"ל בימים האחרונים, גם אזרחים נורמטיביים שאינם צמאי דם ומחרחרי מלחמה השיבו לעצמם משהו מתחושות הביטחון והמוגנות שנמחקו כמעט כליל, אבל אסור שכל זה ייתרגם להחלטה אסטרטגית שאין שום סיכוי שתנחל הצלחה.
הבעיה היא, שמיד אחרי מבצע הביפרים, עבור בחיסולי בכירים ובראשם נסראללה, ועד "זרוענו הארוכה" שהגיעה גם לתימן ולסוריה, חזרנו להרגלינו הרעים, זינקנו בקיצוניות לקוטב השני ופרצנו במחול מביך של תיפוף על החזה. אופוריה, היבריס, יהירות וחוסר התכתבות מוחלט עם המציאות המאיימת והמורכבת השתלטו על השיח. חזרנו לקלישאות השחצניות והשגויות ששוב ושוב התפוצצו לנו בפנים: "החיסול יזעזע את כל המזרח התיכון, מתימן ועד איראן", "צרבנו תודעה", "השבנו את כושר ההרתעה", "כל גורם במזרח התיכון יחשוב עכשיו פעמיים לפני שיעז להתעסק איתנו".
ההתרברבות וההתפעמות מהיכולות של עצמנו הן עניין של פולקלור, והמאניה-דיפרסיה הלאומית, יחד עם מחלת השכחה, הן עניין לפסיכולוגים. אלא שהבעיה החמורה היא שהן מייצרות את המצע הדשן לשגיאות אסטרטגיות ומדיניות הרות גורל. רק מהמר כפייתי ששכח את כל הפסדי העבר מאמין שרצף הצלחות פנומנלי קצר שנחל יימשך באין מפריע. רק עיוור מדיני או אינטרסנט פוליטי לא מבין שדווקא רגעים כאלה, של עוצמה מוכחת, הם הרגעים ההיסטוריים שמאפשרים חתירה לעסקה טובה יותר, להסדר מדיני, אולי אפילו למהלך נרחב יותר, בחסות בינלאומית.
שוב ושוב אנחנו שומעים את הפרשנויות המנותקות, כאילו חיסול נסראללה יעצב מחדש את פני המזרח התיכון. אם חיסול ארכי-מחבלים וראשי ארגוני טרור במהלך השנים היה מעצב מחדש את פני המזרח התיכון, כבר היה כאן שלום עולמי
שוב ושוב אנחנו שומעים את הפרשנויות המנותקות, כאילו חיסול נסראללה יעצב מחדש את פני המזרח התיכון. אם חיסול ארכי-מחבלים וראשי ארגוני טרור במהלך השנים היה מעצב מחדש את פני המזרח התיכון, כבר היה כאן שלום עולמי. החיסול אמנם זרע תדהמה, הלם וחולשה זמנית בחיזבאללה ובשותפותיו, אבל קצת מודעות עצמית לא תזיק כאן. גם אצלנו שררו תדהמה, הלם וחוסר תפקוד באסון 7 באוקטובר, וכפי שחיזבאללה זילזל בנו, גם אנחנו חטאנו בזלזול ביכולות של אויבינו, והתוצאות ידועות.
את חזיונות העיצוב מחדש של פני המזרח התיכון, לרבות ההשתעשעות המסוכנת ברעיון של מלחמה יזומה עם איראן (גם זו תוצאה של זחיחות, אופוריה, דמיון מפותח וטמטום), צריך לזנוח בדחיפות. כך גם את הכניסה הקרקעית הנרחבת ללבנון. תוך זמן קצר יותר ממה שאנחנו מדמיינים נסתבך ונספוג שם אבידות קשות. 1,667 אזרחים וחיילים נרצחו ונהרגו לנו מאז 7 באוקטובר. דם רב עוד יישפך אם לא נעצור בזמן. כניסה קרקעית ללבנון תאריך את המלחמה לאינסוף, תמחק במהירות את כל הישגי השבוע שחלף, תביא למותם הוודאי של שארית החטופים, ובוודאי שלא תביא לשינוי מציאות. לא במזרח התיכון ולא בצפון הארץ.
שלי יחימוביץצילום: אלכס קולומויסקישקר "הניצחון המוחלט", שהומצא בידי נתניהו בשעתו כדי לסכל עסקה לשחרור החטופים, כבר דהה. ניצחון מוחלט לא יהיה בדרום ולא בצפון ולא מול שום אויב שנלחם בנו, כפי, שלמרבה הצער, גם שלום כולל במזרח התיכון לא ישרור פה בעידן הקרוב. זה הזמן להפסיק לזרוע אשליות, לצרור יחד את הכישלונות ואת ההישגים, ומתוך נקודת הכוח הזמנית מאוד שאנחנו נמצאים בה – ללכת להסדר. החגיגות היחידות שיהיה ראוי ויפה לקיימן, גם אם יהיה מהול בהן כאב גדול, יהיו חגיגות על שחרור החטופים שנותרו בחיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.24
