ראש השנה הוא כמו היום הראשון בבית הספר של המבוגרים, הרגע שבו אנחנו מבטיחים שמעכשיו הדברים יהיו קצת אחרת, שאולי הפעם נצליח איפה שלא הצלחנו בפעם שעברה. זהו חג שטומן בחובו הבטחה. אנחנו מבקשים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו. ולמרות המיתוג של ימי תשרי כימים של דין שבהם גורלנו נחרץ, אלו גם ימים עטופים בחסד - במשפחה, במסורות ומנהגים, בסתיו ובהתחדשות שהוא מביא איתו. והשנה? התבשילים יתבשלו, האורחים יוזמנו, בבתי הכנסת יוסיפו כיסאות, אבל תחושת החגיגיות קמלה.
בתוך הענן הסמיך של סוף שנת תשפ"ד ותחלית תשפ"ה קשה לראות יום קדימה. מי יודע מה יביא עימו? זו הייתה שנה עם התרחשות של עשור. בשביל לפתוח שנה חדשה צריך מידה של אוויר, פרספקטיבה, יכולת להיחלץ מההווה המתמשך למקום שבו אפשר לדמיין עתיד או לעשות חשבון נפש על העבר. אבל משהו בתחושת הזמן השתבש. זה נוכח בכל החגים מאז 7.10, והתעצם פי כמה לקראת חגי תשרי, שהם גם יום השנה לאסון אוקטובר ולמלחמה הקשה שנפתחה בעקבותיו. איך נרקוד עם ספרי תורה? האם יאמינו שליחי הציבור למילים שיקראו בבתי הכנסת? ואיך נצליח לאחל ולברך ולהתכנס יחד כשאנחנו עוד מתמודדים עם הפצעים הפתוחים?
בתוך מעגלי האבל והאובדן נובטות יצירות שמצליחות להחזיק את הפער הזה. חייו של המשורר יונדב קפלון התהפכו בשמחת תורה תשפ"ד, כששתי בנות הזוג של בניו נרצחו בקיבוץ חולית (עדי ויטל-קפלון ז"ל ותהילה קעטבי ז"ל). שני נכדיו הקטנים, נגב (4) ואשל (5 חודשים) ניצלו מחטיפה בניגוד לכל היגיון, כאשר החוטפים פשוט שיחררו אותם ואת השכנה שהייתה עימם.
קפלון, איש רוח ואדם מאמין, עומד מדי יום נבוך אל מול הסידור. הוא איש דתי. "הנכדה שלי אמרה לי, 'סבא, אני לא מצליחה להתפלל יותר כי התפילות לא נענות. אני מתפללת שהחטופים יחזרו, והם חוזרים בארונות. שהמלחמה תסתיים - והיא רק נמשכת. אני מתפללת על תחיית המתים, שעדי ותהילה יחזרו, וזה לא קורה. יש רק עוד מתים. אז הפסקתי להתפלל'".
יונדב עוצר רגע את הסיפור, לוקח אוויר, וממשיך: "'ואיך אתה מתפלל, סבא?' היא שאלה. 'מה מחזיק אותך?'" יונדב בורר מילים. "אמרתי לה שאני לא מתפלל הרבה בכמות, אבל כשאני מצליח אני אומר לעצמי שזו תפילה שאין לה מטרה. אני מתפלל כי אני אדם מתפלל. זה מה שאני יודע לעשות".
"ביום כיפור הזה אני חוזר למסורת החסידית ממנה באתי, בה לא רק אני זה שעומד למשפט. אני מזמין את הקדוש ברוך הוא לדין תורה, בוא נראה מי היה יותר לא בסדר"
ובכל זאת, השבר ישנו. וגם הכעס. "ביום כיפור הזה אני חוזר למסורת החסידית ממנה באתי, בה לא רק אני זה שעומד למשפט. אני מזמין את הקדוש ברוך הוא לדין תורה, בוא נראה מי היה יותר לא בסדר. שקוף שאתה אשם פי אלף יותר מאיתנו. אתה גרמת לאובדנים ושמד וטבח יותר מאיתנו, ואתה צריך לבקש סליחה. אנחנו ניטיב את דרכנו, אבל גם אתה צריך לחזור למוטב. תחזור מדין לרחמים כי באמת הגזמת".
האסופה "ונתנה תוקף - שבר, פיוט והתעצמות" ("ידיעות ספרים") אוגדה על ידי קפלון בחודשי האבל הארוכים, והיא נושאת שברי תפילות ודברי ספרות אקטואליים ובוערים לחגי תשרי. מחזור התפילה הרגיל מחוויר אל מול האסופה הזו - שיש בה מן התפילה המסורתית ומהתפילות והכאבים והבעירה שנולדו מאז אוקטובר. "בחרתי קטעים שבעיניי יהיו קלאסיקה עוד עשור או 50 שנה. הם הגיעו אליי מחיילים, מניצולים. הבנתי שאנחנו זקוקים לעוד מילים כי לא נוכל לחזור אל התפילות הקודמות ככתבן וכלשונן. אי-אפשר יותר לקחת את המחזור ולהתפלל על הסדר, זה נגמר".
קפלון השמיט, חתך וערך. הוסיף והעשיר. דוגמה אחת מצמררת במיוחד: מהווידוי הגדול, המכיל אין-סוף חטאים שעליהם מתוודים המתפללים, השאיר קפלון שתי מילים בלבד: אשמנו, בגדנו.
הסוכה בכיכר החטופים עודה עומדת, סמל ההפקרה
אחד המנהגים היפים בראש השנה הוא הסימנים. בסעודה טעמנו ממגוון מאכלים שמסמלים איחול או תקווה. תפוח בדבש לשנה מתוקה, ראש של דג/כבש - שנהיה לראש ולא לזנב, סלק - שיסתלקו האויבים, ועוד. המנהג העתיק הזה התפתח לאורך השנים, ויהודים בתפוצות השונות הוסיפו עוד ועוד סימנים שגילמו את התקוות, המשאלות והחלומות. מנהג הסבתות היה להכין בין היתר ריבת חבושים שעליהם בירכו: "שייצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה". הפיכת סמלים לסימנים היא תפיסה כמעט ילדית המבקשת לזהות במציאות רמז מטרים שיעיד כי ממש תכף יהיה טוב. האויבים יסתלקו, הלבבות ייפתחו, השנה תמתק לנו. הכיסא הריק שעמד בבתים רבים כל כך יתמלא.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס הסוכה בכיכר החטופים עודה עומדת, סמל ההפקרה. כמו סוכות נטושות בבארי, קריית-שמונה ומטולה. שם הזמן קפא מלכת, והשנה הבאה בטעם חול. סביבנו משפחות חסרות רבות. משפחות שבויים, שאין להם ולהן שבת או חג, יום או לילה. משפחות שכולות, משפחות מפונות ומשפחות של מגויסים שמוטרפות מדאגה בזמן של מלחמה הנמשכת בשתי חזיתות. בראש השנה הזה, עת שערי רצון להיפתח, הם אלו שצריכים לעמוד לנגד עינינו. בכוונות, אבל קודם כל במעשים ובדחיפות. כל אחד ואחת בחלקת האלוהים שלו. כפי שהתפילות לא מספיקות, כך הסימנים והסמלים לא מספיקים.
ואיך, בתוך החוסר והאפלה, נדע?
בשערי תשפ"ה כדאי לזכור שכפי שדברים מידרדרים במהירות שיא (עינינו הרואות), כך בכוחם להשתפר פלאים (עינינו הרואות). הכל קורה כל הזמן ובכוחנו להשפיע על המציאות.
ואיך, בתוך החוסר והאפלה, נדע?
כפי שכתבה גדולת המשוררות, נעמי שמר, גם היעדר הסימן הוא סימן.
סימן שעוד לא הגענו /
והאופק עוד רחוק /
וליבך עודו פתוח /
אל ארבעת הרוחות /
וצריך להמשיך ללכת /
וצריך להמשיך לצעוד /
והדרך עוד מושכת /
ארוכה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.24
