"האיראני השני בחשיבותו" מכנה המסמך בסיווג "סודי ביותר" את מזכ"ל חיזבאללה, מקפיד כמו בכל מסמכי המודיעין על התעתיק הנכון – חסן נצראללה. חיבר אותו ראש חטיבת המחקר הקודם באמ"ן, תת-אלוף עמית סער, ב-23 ביולי 2023. בדיון שבו הציג את מסקנותיו אמר סער: "לפתע הפסקנו להבין את נסראללה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במסמך פירט את הסיבות: "חסן נצראללה הוא 'זקן אויבנו'. אנחנו מכירים אותו היטב למעלה משלושה עשורים, ומאז 2006 הייתה לנו תחושה שכללי המשחק בהירים ומקובלים על שני הצדדים. בשנה האחרונה, יותר מפעם אחת, נצראללה הפתיע אותנו בנכונותו ליטול סיכונים (אסדת כריש, המחבל במגידו, המארב באבו-כמאל [ירי כטב"מים מסוריה]). כשאנחנו מנסים להבין מה הביא לשינוי, בהנחה שאדם לא משנה את אופיו בעשור השביעי לחייו, אנחנו מצביעים על שני תהליכים שהלכו והתעצמו: ראשית, אחרי הסתלקותו של סלימאני (קאסם סולימאני, מפקד כח קודס שחוסל בינואר 2020 – ר"ב) נצראללה התמצב, שלא ביוזמתו, כמי שתפקידו לתווך למנהיג איראן את האזור ולהיות הכלי המרכזי שמשפיע על האזור עבור איראן. עם כוח גדול באה אחריות גדולה – כשאיראן חשה שהיא ב'גירעון הרתעתי' מול ישראל גדלה הציפייה מנצראללה לתרום את חלקו. כך, נצראללה הוא האיש שהולך לשכנע את אסד לאפשר הפעלת כוח משטחו והוא גם האיש שמוציא לפועל פיגוע ב''מגידו' מתוך הבנה של הצורך האיראני.
"התהליך השני הוא רב-שנתי ובבסיסו התחזקות הביטחון העצמי של חזבאללה מול ישראל. נצראללה בשנים האחרונות מרגיש ש'פיצח' את החשיבה הישראלית ובעיקר את מפת האילוצים והרסנים עליה. נצראללה אינו מעוניין במלחמה עם ישראל ומבין שהיא תהיה הרסנית עבור לבנון, אך הוא מרגיש שיש לו מרחב 'למתוח את החבל' בלי לקרוע אותו. מחשבה זאת מביאה אותו לנטילת סיכונים יותר מתירנית. החיבור בין ההיגיון האיראני לתחושת הביטחון של נצראללה מייצר תמהיל שיש בו רכיב נפיצות מתעצם".
ביום שישי שעבר הפך התמהיל שעליו הצביע סער בדייקנות, עם "רכיב הנפיצות המתעצם", לרעם אדיר של 83 פצצות שהוטלו על הבונקר שבו ערך מזכ"ל חיזבאללה ישיבה עם הבכירים שבאנשיו, ולצדם – כפי שדווח בטהרן – גנרל מכוח קודס האיראני שמפקד על אזור לבנון וסוריה.
נסראללה אכן הרגיש כי "פיצח את החשיבה הישראלית" ואחרי מתיחת החבל לאורך השנה שקדמה למלחמה, בשורת האירועים שתא"ל סער פירט עד לנקודה שבה כתב את המסמך הרגיש הזה, הגיעה שנה של מלחמה שבה מתח את החבל עוד קצת, ועוד קצת, ובכל פעם שלא נקרע – עוד קצת, עד שפקע בקול נפץ עצום ובלשונות אש שאיכלו חלקים גדולים מהנהגת חיזבאללה, מהכוח הלוחם, מצמרת הפיקוד וממאגרי הנשק והתחמושת שלו.
הדברים שכתב סער היו חלק ממכתב אזהרה חריף ששיגר לראשי הדרג המדיני, אחד מחמישה ששלח לאורך השנה. המסמכים נושאים את הכותרת "החרפת המשבר הפנימי - השלכות על צד אדום" והמסמך מיולי אשתקד נפתח במילים "אתחיל בשורה התחתונה: החרפת המשבר הפנימי מעמיקה להבנתי את השחיקה בדימוי של ישראל, מחריפה את הפגיעה בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה".
הזמן החולף, לצד כמויות גדולות של חומרי שלל ומידע מודיעיני, יוכיחו עד כמה סער צדק; באיזו התעמקות ודקדקנות הביטו חברות הציר – איראן, חיזבאללה, חמאס, משטר אסד והג'יהאד האיסלאמי – בהפיכה המשפטית האגרסיבית שהובילה ממשלת נתניהו ובתהליך ההתפרקות שהביאה על הדמוקרטיה הישראלית, על מערכת הביטחון ועל החברה הישראלית. זאת לצד השתוללות חסרת רסן של מתנחלים בגדה, ההתגרויות של בן-גביר בהר הבית ומאמצי סמוטריץ' לספח בשקט את השטחים ולרסק את הרשות הפלסטינית.
אלא שהמסמך של סער היה ברמת סיווג גבוהה ביותר, נועד לעיניהם של ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט ועוד כמה קצינים ואנשי מודיעין בכירים ביותר, ובעיקר – הוא נכתב יומיים לפני שאנשי חמאס, שגם הם מדברים בסודי-סודות, אמרו את הדברים.
הלך הרוח של מנהיגי "ציר ההתנגדות", שתיארה ההבחנה החדה והמדויקת של סער, עמד בייסוד ההחלטה של החמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר. הוא גם עמד בבסיס ההחלטה של נסראללה לתקוף את ישראל החל מ-8 באוקטובר תוך שהוא נמנע ממלחמה כוללת, כמו שסער כתב, אבל מגדיל פעם אחר פעם את סכום ההימור מתוך אמונה שישראל, כבנאומו המפורסם, היא רק "קורי עכביש" ותחשוש בסופו של יום מללכת עד הסוף. "נצראללה מזהה חולשה פנימית וחוסר יציבות ומדגיש את הפוטנציאל 'למוטט את ישראל' ו'לחסל אותה מבפנים'. המצב הפנימי מתחבר לתפיסת העולם שלו, הרואה בישראל ישות זמנית שקיצה קרוב", כותב סער.
נסראללה אכן קרא את הישראלים באופן חד וקטלני. אחת הסיבות, שמשתקפת גם במסמך של סער, הייתה שבישראל ראו בחיזבאללה את האויב המאיים מכולם, זה שמכיוונו תיפתח הרעה הרעה מכל. גם נסראללה חשב שהוא כזה, ובעיקר – העריך שישראל חושבת שהוא כזה, ולכן תעדיף לעשות הכל כדי להימנע מעימות כולל. ההפיכה המשטרית, שיגורי הכטב"מים למשימות תצפית על אסדות הגז, שיגור המחבל למגידו והחדרת כמויות אמל"ח לישראל ולשטחים בסיוע אנשיו, כולל מטען קלימגור שבאמצעותו ניסו להתנקש בחייו של שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, לצד התקדמות פרויקט הקמת המוצבים שלו וההתקרבות החוזרת והנשנית של אנשיו לגבול, עם פחות ופחות חשש, ויותר נשק וחוצפה – כל אלה חיזקו את אמונתו של המזכ"ל.
ואז באה המלחמה. חיזבאללה, הסביר נסראללה בנאום בתחילת נובמבר, מנהל לחימה שאיננה מלחמה כוללת עם צה"ל כדי לרתק אותו לגבול הצפוני ולהפחית את הנטל על חמאס.
"החזית הלבנונית הפחיתה חלק גדול מהכוחות שעמדו להסלים את המתקפה על עזה", אמר אז נסראללה מתוך הבונקר שלו. "יש בלבנון שאומרים שאנחנו לוקחים סיכון, זה נכון. אבל הסיכון הזה הוא חלק מחישוב מועיל ונכון".
הכל מתחיל בשתי קונספציות, האחת של ישראל, השנייה של נסראללה. בתחילת שנות ה-2000 דיברו בישראל על החלדת הטילים הרבים שאגר חיזבאללה במחסנים ועל כך ש"זולת קטיושה פה ושם על חמור", ישראל תוכל להביס את הארגון השיעי בעזרת חיל האוויר המשתמש במודיעין מדויק ומצויד בחימוש מדויק.
נסראללה, מצידו, היה עסוק בלקיים הבטחות. המחבל הלבנוני-הדרוזי סמיר קונטאר לא שוחרר בעיסקת החילופין של 2004, ונסראללה הבטיח קבל עם ועדה לשחרר אותו. "נסראללה לא חשב שהוא הולך למלחמה ב-2006. הוא הבין שאין עסקה על קונטאר, אז התחיל לנסות ולחטוף חיילים כדי לשחרר אותו", אומר גרהארד קונרד, בכיר המודיעין הגרמני שהתרוצץ בין ישראל, חיזבאללה וחמאס במשך עשור וחצי כדי לנסות ולתפור עסקאות חטופים ואסירים.
במרץ 2006, אחרי ניסיון נפל של חיזבאללה לחטוף חיילים כמה חודשים קודם לכן, נפגש קונראד עם נסראללה ובכירים נוספים והזהיר אותו: "אתה מנסה לחטוף חיילים ואתה טועה לחשוב שישראל לא תצא נגדך למלחמה. זה הימור מסוכן מאוד". נסראללה והאחרים חייכו. אתה נופל קורבן, ביודעין או שלא ביודעין, לתעמולה שהציונים מאכילים אותך, הם אמרו. אין להם שום רצון לפתוח במלחמה. אנחנו נשחרר את קונטאר.
"הם לא הקשיבו, ונסראללה הורה לצאת למבצע שבו נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר כדי לשחרר אותו. זה היה חישוב מוטעה של נסראללה. מהר מאוד הוא חטף על הראש מכל הכיוונים: גם מהאיראנים, שבאו אליו בטענות על כך שנתן לישראל סיבה להרוס את מערך הטילים שהם בנו לו, וגם מהלבנונים, שהוא הביא עליהם הרס גדול".
נסראללה, בכנות שאינה אופיינית למזרח-התיכון, נשא לאחר מכן נאום שבו הודה בטעותו. אילו היה יודע את התוצאה, אמר, לא היה מורה על חטיפת החיילים. נסראללה הכה על חטא, אבל בזכות ההישרדות ויכולת הירי לישראל הפך למנהיג הפופולרי ביותר במזרח-התיכון. הקונספציה השגויה של ישראל הביאה לתוצאה קשה. צה"ל נחל כישלון מר באותה מלחמה. ישראל לא הצליחה "לנתץ" את חיזבאללה, כפי שהבטיח שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, היא לא דחקה את רגליו צפונית לליטני. שלוש פעמים ניסתה ישראל להתנקש בחייו של נסראללה במלחמה ההיא. הניסיונות היו מגושמים והטילים פגעו הרחק מהמטרה, ביטוי למודיעין הלקוי מאוד שהיה לצה"ל על הארגון. אחרי המלחמה דאג קאסם סולימאני, מפקד כח קודס של משמרות המהפכה, להעניק לנסראללה את מלוא האמצעים כדי לשקם את הארגון ולעבור למרוץ התחמשות מואץ.
בליל 18 בפברואר 2007 הגיע קונראד לפגוש את נסראללה בבונקר הסודי שאליו עבר מחשש להתנקשות ישראלית. הוא הובל קשור-עיניים בנסיעה בסמטאות ביירות לאחר שכל האמצעים האלקטרוניים, לרבות שעונו, נלקחו ממנו. "זה היה בונקר מרשים מאוד שנראה כחניון תת-קרקעי שהם ביצרו עם קירות עבים והכניסו פנימה מכשור רב. נסראללה נפל על צווארי בחיבוקים ונשיקות. הוא כנראה לבד ודי משועמם בבונקר, ועלץ על כך שיש לו אורח מהחוץ. בפגישה הראשונה הוא נראה לי עדיין לחוץ בגלל החישוב המוטעה שלו לתגובת ישראל. בהמשך התאושש ונראה היה שהוא תופס יותר תנופה בראייתו את עצמו כמנהיג כלל-ערבי".
בתמונה שצולמה באותה תקופה נראים שלושת האנשים הכי חשובים בחזית ההתנגדות – סולמאני, נסראללה ומורנייה – אוכלים ארוחת ערב, מחייכים, מדושני עונג, חוגגים את מה שראו כניצחון אלוהי.
ישראל יכולה היתה לפגוע בנסראללה כבר לפני שנים רבות, ולא בחלון הזדמנויות נדיר ובודד.אך בצמרת הצבאית ובדרג המדיני של ישראל לא רצו להיכנס למערכה כוללת מול חיזבאללה. וכך התנהלה ישראל לאורך השנים בשני וקטורים שאינם קשורים לכאורה. מצד אחד, טראומת 2006 ועריפת ראשיהם של מפקדי הצבא בגלל תוצאותיה העגומות הותירו את מפקדי צה"ל בדורות שאחריהם עם חוסר רצון להיכנס למערכה מול חיזבאללה. מצד שני, קהילת המודיעין שנתפסה אז לא מוכנה עשתה מאמץ אדיר, נחשוני ומוצלח מאוד לתקן את דרכה ולהתכונן לאותה מערכה.
"באופן אירוני", אומר אחד מראשי המודיעין הישראלי דהיום, "אפשר לומר כי ככל שקהילת המודיעין הצליחה יותר במאמצי החדירה שלה לתוך חיזבאללה, כך ראשי הדרג המדיני והצבאי חששו יותר מלהיכנס לעימות עם חיזבאללה, פשוט כי הם ידעו מה מכין הארגון לעימות הזה".
הזהירות המופלגת היתה תוצאה של חילוקי דעות בצמרת. ב-2011, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק שקלו לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, התייצבה הקצונה הבכירה של הצבא נגדם. בשיחה איתי סבר ברק כי הדבר נבע מ"טראומה של הגנרלים ממלחמת 2006" – כלומר, החשש שאם ישראל תתקוף באיראן, חיזבאללה יפתח במלחמה. חילוקי דעות משמעותיים ביותר התגלעו גם בין צה"ל והרמטכ"לים הקודמים, גדי איזנקוט ואביב כוכבי, לבין המוסד ומי שעמד בראשו, יוסי כהן. ראשי צה"ל אמרו כי חיזבאללה הוא "איום אסטרטגי חמור" על מדינת ישראל, שכן הוא מחזיק ברשותו מעל 100 אלף טילים ורקטות המכסים את כל שטחה של ישראל והופכים מדויקים יותר ויותר, לצד אמצעים מתוחכמים אחרים כמו מל"טים נושאי חומר נפץ.
פגיעה באנשי חיזבאללה, כך סברו בצמרת הצבא, עלולה להצית חילופי מהלומות רחבים יותר. בצה"ל העריכו כי חיזבאללה אינו מעוניין בעימות כזה עם ישראל, לפחות באותה עת, אבל פגיעה באחד מאנשיו, בוודאי הבכירים, תדרבן אותו להגיב והדבר עלול להסלים למלחמה כוללת. האזהרות לפעילי חיזבאללה, כך סברו בצה"ל, לצד התקיפות הנמשכות של משלוחי הנשק בסוריה, מספיקות כדי לקיים "מאזן הרתעה הדדי מבלי לסכן את חייהם של אזרחים ישראלים".
המוסד טען, מנגד, כי הגדרתו של ארגון טרור\גרילה כ"איום אסטרטגי חמור" היא טעות קשה, שהרי בכך ישראל "מרימה" את חיזבאללה לדרגה של מדינה שוות כוח. כהן העריך כי יכולתם של כוחות הציר לפתוח במלחמה כוללת נגד ישראל היא מוגבלת וכי תגובתם תהיה מוגבלת. "הדבר היחיד שנסראללה צריך לדעת הוא שאסור לו לנסות אותנו", אמר כהן באחד מהדיונים בנושא. "לא משנה מה הוא יירה על ישראל – ברגע שזה קורה, הוא וכל הארגון שלו מחוקים לחלוטין. אין מפקדות, אין דאחייה, אין בונקרים ואין מתקנים. אחרת, בשביל מה יש לישראל צוללות ומטוסי F35 וכל החימוש והטכנולוגיה האדירים האלה?"
ישראל הצהירה פעמים רבות כי לא תשלים עם מאמצי חיזבאללה לבנות מערך גרילה משלו בגבול רמת הגולן ועם פרויקט דיוק הטילים בתוך לבנון. ההצהרות אבאו לידי ביטוי בתקיפה של משלוחי נשק וציוד ללבנון, ואף של מחסנים ומתקנים בלבנון ובסוריה. אך ברגע שהיו בהם אנשי חיזבאללה, ישראל נמנעה מלתקוף.
כהן ניסה לדחוף לסדרת פעולות שיפגעו במאמצי ההתחמשות והקמת חגורת האש, ולא פחות חשוב – בחיסול מפקד האירוע כולו, קאסם סולימאני. בגלל ההיסוס הישראלי מלהיכנס למערכה כוללת מול חיזבאללה, ארה"ב היא זו שהציבה את הכטב"ם החמוש בטילי הלפייר בשמי בגדד, שם שהה באותה העת.
ההססנות הישראלית איפשרה לחיזבאללה להעיז יותר ויותר – להקים ארגון "שמירת איכות הסביבה" ותחת המעטה שלו לבנות מוצבים, להסתובב לאורך הגדר, להקים את האוהל המפורסם, ובסוף של דבר לשגר את אותו מחבל שרק במזל לא פוצץ אוטובוס בצומת מגידו. חיילי צה"ל, כך טוענים גורמים במטכ"ל ניסו להבריח ביריות את שני המחבלים שביקשו לחדור לישראל במקום להרוג אותם. אחד אכן ברח והשני חדר פנימה. רק בזכות מזל גדול – הוא גם החמיץ את האוטובוס וגם עשה טעות שהביאה עליו את צלפי הימ"מ שחיסלו אותו – נמנע אסון.
בציר השני השקיע המודיעין הישראלי מאז 2006 מאמצים אדירים להתכונן למערכה הבאה עם חיזבאללה. המאמצים הללו כללו בין שניים לארבעה מטוסי איסוף מודיעין שהוקצו לגזרת לבנון. כך עקבה ישראל אחר השינויים הקטנים ביותר במבנים כדי לאתר ניסיונות להסתרת אמצעי לחימה.
את עיקר המאמצים השקיעו ביחידות האיסוף של אמ"ן. לפי מקורות אמריקאיים ששוחחו עם ה"ניו-יורק טיימס" (בכתבה שגם הח"מ חתום עליה), 8200 היא זו שסיפקה את המידע לפשיטה הישראלית על מפעל הטילים הסודי של חיזבאללה ואיראן בסוריה בחודש שעבר. גם רוב המידע המאפשר את פעילות חיל האוויר מגיע מ-8200.
המשאבים העצומים שהושקעו איפשרו לקצינים ממערכי המודיעין הישראלי שנחשפו למידע הרגיש לפתח מומחיות אינטימית עם היעדים המרכזיים – מנהיגי חיזבאללה.
מבצעי פיצוץ הביפרים ומכשירי הווקי-טוקי נולדו מתוך הבנה כי בגלל הזהירות הרבה שנוקטים בחיזבאללה באמצעי תקשורת סלולריים, החל הארגון במעבר ההדרגתי לשימוש באמצעי תקשורת אחרים. עצם השגת המודיעין הזה, הרגיש מאוד, היא הצלחה גדולה. אם ישראל אכן עומדת מאחורי הפעולות הללו, אפשר להניח שהן בוצעו תוך שיתוף פעולה הדוק בין גופי המודיעין. הם בוודאי הם הקימו מערכות מחשב משותפות המאפשרות היתוך של מידע רב באופן שכל הארגונים הרלוונטיים יכולים לגשת אליו, לקרוא ולנתח אותו.
אם המוסד עומד מאחורי המבצעים האלה, נשאלת השאלה כיצד הצליח להעביר לחיזבאללה בין 6,000 ל-7,000 פריטים מטופלים וממולכדים? ימים יגידו, ואולי גם סרטים "מבוססים על מקרה אמיתי".
אבל כל אלה היו נסתרים מעיניי נסראללה, שמדי יום במהלך השנה האחרונה העלה את גובה ההימור מבלי שהוא, והאיראנים שאיתו ומאחוריו, חושבים שמדובר בהימור. גם כשישראל העלתה את הרף, נסראללה ראה זאת כחלק מהחרפה מדודה וצפויה. וכך שני הצדדים, כל אחד עם הקונספציה שלו, עשו דברים איומים זה לזה, אבל הקפידו שלא להיגרר למלחמה.
המעקב הצמוד אחר בכירי חיזבאללה יצר היכרות עמוקה עימם. כך, למשל, הוא הביא מידע רב על תוכניותיו המפורטות של רמטכ"ל חיזבאללה, שכונה בארגון חאג' מוחסין ושמו האמיתי היה פואד שוכר, לקדם עם איראן, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחות'ים מהלך ארוך טווח שיביא להשמדתה של מדינת ישראל. מתוך ההבנה הזו נולדה ההחלטה להרוג אותו.
שוכר ושומרי ראשו פעלו בביטחון קשר חמור, תוך שהם מנסים להטעות עוקבים אפשריים. אבל זה לא עזר לו, ובאוגוסט האחרון הוא חוסל על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר.
איראן החליטה להכיל את האירוע ההוא, כמו את ההתנקשות באיסמעיל הנייה יום אחר כך, שיוחסה לישראל. נסראללה הגיב, אבל כשתגובתו נגדעה במהלומת המנע של חיל האוויר, הוא שיקר וטען כי הצליח לפגוע במטרות אסטרטגיות בישראל.
השקר הזה שכנע שורת בכירים במערכת הביטחון כי נסראללה חושש מעימות לא פחות מאשר ישראל, וייתכן שלא יבין שהוא נמצא בעימות מלא עד שזה יהיה מאוחר מדי מבחינתו. במידה מסוימת, הזחיחות של המזכ"ל הייתה דומה מאוד לזו שהפגין ערב מלחמת לבנון השנייה, אלא שהפעם ישראל הייתה מוכנה הרבה יותר. בניגוד לעזה, זו מלחמה שהתכוננה אליה, שהכינה לקראתה "הפתעות" רבות, ושהיא יכולה לנהל מבלי חשש לפגוע בחטופים שמהווים אולי מגן חי עבור מנהיגי האויב.
היציאה למערכה רחבה נגד חיזבאללה, מתוך אמונה שניתן לכפות עליו לנצור את נשקו מבלי לסיים את המערכה בדרום, נעשתה בעידודם, בדחיפתם ולעיתים ביוזמתם של בכירים במערכת הביטחון ובראשם מפקד חיל האוויר, תומר בר, מפקד פיקוד הצפון, אורי גורדין, וראש המוסד, דדי ברנע. הם סברו כבר מזמן שצריך לצאת למלחמה נגד חיזבאללה, וסבורים היום כי יש לנצל את שעת החולשה והבלבול של הארגון כדי להכותו מכה ניצחת.
אדם נוסף שנמצא לא מעט ליד שולחן קבלת ההחלטות, אך השפעתו רבה במיוחד בשבועות הללו, הוא תא"ל יוסי שריאל, מפקד יחידה 8200. שריאל הגיש לפני כשבועיים מכתב ההתפטרות בעקבות סיום התחקירים של אמ"ן על מתקפת 7 באוקטובר. עדיין לא מונה לו מחליף, ונראה כי בתקופת הביניים מרגיש שריאל חופשי יותר לומר את דעתו ואת שעל ליבו. שריאל סבר כי יש לישראל גם את המידע הדרוש כדי לבצע את אותן התקפות בהצלחה וגם כדי להתגונן מפני נקמת איראן וחיזבאללה, אם זו תגיע, ולא חדל מלדחוף למערכה כוללת נגד חיזבאללה.
ב-10 באוקטובר 23' הניח שר הביטחון יואב גלנט על שולחן קבינט המלחמה הצעה לפגוע בנסראללה בבונקר שלו בביירות. נתניהו יצא מהחדר באמצע הישיבה, וחזר אחרי מה שתיאר כשיחה קשה עם הנשיא ביידן, שבה לחץ עליו הלה שלא לפעול. בהשפעת הלחץ הזה, ובתמיכת הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, שזה אך הצטרפו לקבינט, נתניהו הורה להחזיר על עקבותיהם את המפציצים שגלנט שיגר לעמדות המתנה. גורמים אמריקאים בכירים טוענים כי סדר הדברים היה הפוך, וכי "נתניהו ביקש מביידן שיתקשר כדי ללחוץ עליו. הוא לא רצה לצאת לפעולה הזו".
לאורך כל השנה האחרונה צידד נתניהו בהמשך המלחמה בעזה והתנגד לפנייה צפונה. תחילתה של אותה פנייה הייתה כמעט מקרית. על פי דיווחים, ההתרעה על חשיפה קרובה של מבצע הביפרים חייבה את ראש הממשלה לקבל החלטה – חשיפה או לחיצה. השבוע פרץ ויכוח מה קדם למה – האם קודם שינה נתניהו את מטרות המלחמה ואז שמע על הביפרים, או שקודם שמע עליהם ואז שינה בהתאם את מטרות המלחמה. אם האופציה הראשונה נכונה הרי שמדובר לכל הפחות ב"צירוף מקרים קוסמי מטורף", כהגדרת גורם ביטחוני. "עם כזה מזל, נתניהו היה צריך למלא לוטו באותו יום".
בדיונים שהתקיימו בשלושת השבועות האחרונים נאמר פעמים רבות כי אם ישראל רצינית בכוונתה לנקוט בצעדים אמיתיים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם, הרי שהצעדים הללו כוללים בוודאי החרפה הדרגתית הכוללת חיסול בכירים, לאחר מכן פגיעה בפרויקט ההטמנה (או ה"התממה") של טילים בבתים בתוך כפרים, שיש באמ"ן מי שכינו אותו "בית בכפר", אחר כך התנקשות בנסראללה, ובהמשך – החרבת המחסנים שמתחת לדאחייה בדגש על טילי היחונט, המהווים איום ישיר על אסדות הגז.
ביום שלישי שעבר נפגש נתניהו עם גורם מודיעיני בכיר באחד מבסיסי אמ"ן וזה הסביר לו כי ייתכן שבקרוב יהיה הרבה יותר קשה לפגוע במזכ"ל חיזבאללה. מתוך ההבנה הזאת נולד האישור של שר הביטחון ושל ראש הממשלה לפגוע בנסראללה.
הטייסים, כמו גם מפקדם, תומר בר, היו בטוחים שנפל הפור וכי ישראל הולכת על המהלכים הכבדים ביותר, שעד לאחרונה איש לא האמין שייצאו לפועל. אבל פתאום ביטול, ואלה שהיו כבר בכוננות יירוט, או שהתכוננו לטפס לקוקפיט, חיזל"שו. לטייסים ששאלו אם התעורר קושי מבצעי שהביא לביטול נאמר כי "הדרג המדיני החליט לדחות בכמה ימים".
במערכת הביטחון יש כאלה הטוענים כי נתניהו סירב לאשר את חיסול נסראללה לפני נסיעתו וכל עוד הוא נמצא בארה"ב, אבל לנוכח החשש לאבד את האחיזה המודיעינית הוא השתכנע – ונתן אור ירוק לפעולה.
7 צפייה בגלריה
נוכח החשש לאבד את האחיזה המודיעינית נתניהו השתכנע – ונתן אור ירוק לפעולה
(צילום: REUTERS/Mike Segar)
אנשי מחלקת המדינה, ובראשם המזכיר בלינקן, רותחים על נתניהו ומדברים עליו בשיחות סגורות במילים קשות. לעומתם, בכירים בבית הלבן, בפנטגון ובסנקטום, פיקוד המרכז של ארצות-הברית, מדברים במילים מאוד חמות על הביצועים הישראלים ועל שורת ההצלחות של המודיעין ושל חיל האוויר. "זה שלחלק מבכירי חיזבאללה יש דם אמריקאי על הידיים היא תוספת שחשובה מאוד עבורנו", אמר גורם אמריקאי בשיחת טלפון מוושינגטון.
השאלה הגדולה היא מה הלאה. "ישראל מצאה את נסראללה. עכשיו שתמצא אסטרטגיה", אומר גורם בכיר במערכת הביטחון. "אם ישראל לא תחתור כעת להסדר, ועדיף הסדר בדרום, כי בצפון זה יהיה קשה מאוד, או שהיא תסתבך במערכת התשה באש מנגד, ומספיק שחיזבאללה יירה שני טילי נ"ט ורקטה אחת בכל יום, או שהיא תצא לפעולה קרקעית רחבת היקף בלבנון, לא רק כדי לייצר רצועה צרה בין הכפרים השיעים ליישובים הישראליים שעל הגבול, אלא גם כדי לרסק חלקים מהארגון ולהקים אזור ביטחון. אם מישהו בישראל יחליט להיכנס למלכודת המוות הזו, אני מקווה שיימצא בסביבתו מבוגר אחראי שימנע מאיתנו את האסון הזה".
