אם הדבר היה תלוי בה, סמדר לוגסי כבר הייתה חוזרת לקריית שמונה. אל העיר שבה גידלה לבדה את בנה היחיד איליי. אל המרפסת שבה היו יושבים על קפה וסיגריה ומנהלים שיחות נפש. אל הבית שבו נותרו הזיכרונות והריחות. אל חלקה 1 שורה 6 בבית העלמין הצבאי.
4 צפייה בגלריה
מימין: טען הטנק סמל יובל הררי, סמדר לוגסי וסגן טוביה וינברגר עם תמונתו של איליי ז"ל
(צילום: אפי שריר)
אם הדבר היה תלוי בה, סמדר הייתה חוזרת לשם עוד באותו היום שבו עמדה מעל הארון המכוסה בדגל ישראל וזעקה: "איליי, אני גאה בך על כל הדרך שעשית. הלכתי כמו טווס נפוח מרוב גאווה. ועכשיו אין נוצות ואין טווס".
אבל היא אינה יכולה. "איליי התחנן שלא אחזור לקריית שמונה עד שיהיה שקט וביטחון ושכל התושבים יחזרו. נתתי לו את המילה שלי, ואני צריכה לעמוד בהבטחה".
וגם איליי הבטיח. ולא הספיק לקיים. "הוא אמר לי, 'אמא, עוד קצת עזה, בקטנה לבנון, ואני מחזיר אותך הביתה'".
על געגועיו של סרן איליי אלישע לוגסי ז"ל לעיר הולדתו מספרים חבריו לפלוגת כפיר מגדוד 75 של חטיבת השריון 7. "הוא כל הזמן היה אומר, 'איך בא לי להיות עכשיו במיטה שלי בקריית שמונה, ללכת לחדר שלי, לבית שלי'", נזכר סגן טוביה וינברגר, מ"מ בפלוגה של איליי. "לוגסי היה חולה על קריית שמונה. גם אנחנו מחכים כבר להתארח שם אצל סמדר".
בינתיים היא גרה בדירת שני חדרים שכורה במושבה כינרת, שאליה עברה זמן קצר לפני נפילת בנה. "גרתי בדירה אחרת כאן במושבה ואפילו לא סיפרתי לאיליי שאני עוברת. ידעתי שהוא עסוק וטרוד לקראת כניסה נוספת לעזה ושיהיה לו קשה עם זה שהוא לא כאן כדי לעזור לי במעבר. חיכיתי שהכל יהיה מוכן ומסודר ואז שלחתי לו סרטון של הבית והחצר. כתבתי לו, 'זה בית בהפתעה'. הוא התקשר, כועס, 'למה לא אמרת לי? איך עשית זה לבד?' אמרתי לו, 'הכל בסדר, כולם עזרו לי, לא הרמתי לבד אפילו בקבוק אחד'. הוא כל הזמן דאג שלא אעבוד קשה, שלא ארים כבד, שלא אתעייף מדי. אפילו לא זכה לראות את הדירה החדשה".
איך זה לגור בבית שאין בו את הריח שלו בארון הבגדים ועל המצעים, שאת לא יכולה אפילו להיכנס לחדר שלו?
סמדר מצביעה על הקיר שהפך לפינת זיכרון: תמונות של איליי במדים ועל אזרחי; דגל ישראל שעליו נכתב "כל אחד צריך להיות קצת איליי"; כרית עם הסמלים הצבאיים ודרגות הקצונה. "כרגע זה מספיק לי. אני מרגישה שהוא נמצא פה איתי".
סיפור על אהבה וחושך
איליי לוגסי, בן 21, נפל בקרב בשג'אעיה ב-3 ביולי השנה. הוא נפצע אנושות ממטען שפילח את דופן הטנק ומת כעבור כמה שעות על שולחן הניתוחים בסורוקה. שלושת אנשי הצוות שהיו איתו בטנק נפצעו: התותחן סמל איתן רקח, הטען סמל יובל הררי והנהג סמ"ר גיא ויצמן. כמה ימים לפני הכניסה ללבנון הגענו עם יובל ועם טוביה לפגוש את סמדר בביתה הזמני. איתן, הפצוע הקשה ביותר, היה אמור לעבור יום קודם לכן את הניתוח השמיני מאז פציעתו. פגשנו אותו כמה ימים אחר כך בשיקום בבילינסון.
סמדר שותה בצמא כל מילה שהם מספרים על בנה. דבר אחד היא לא מוכנה לשמוע: את פרטי האירוע שבו נפל. "כשאתם מתחילים לדבר על המקרה אני אלך לעשן בחוץ", אמרה. וגם הם, הלוחמים, סקרנים לשמוע את סיפורה המיוחד של המשפחה הקטנה הזאת. סיפור על אהבה וחושך.
הטען יובל הררי: "שמעתי פיצוץ והצריח התמלא עשן. היו כמה שניות של שוק. הדבר הראשון שעשיתי זה לגעת באנשים סביבי ולהבין את מצבם, כי לא היה אפשר לראות כלום. לוגסי היה מחוסר הכרה"
"משאת נפשי הייתה להיות אמא", מספרת סמדר, בת 62. "הבאתי את איליי לבד, מבחירה, מבנק הזרע. הוא נולד אחרי הרבה טיפולים. כשהודיעו לי שאני בהיריון, זה היה אושר עילאי. ביקשתי לא לדעת את מין העובר. העיקר שיהיה בסדר. עשיתי את כל הטיפולים אצל פרופ' נתן לויט בבית החולים אלישע בחיפה, וכשהוא אמר לי שיש שק היריון אחד התרוממתי מהמיטה ואמרתי לו, 'מה אחד? רק אחד?' והוא אמר לי, 'את לא מתביישת? זה מה שיש לך להגיד אחרי כל מה שעברת?' תפסתי את עצמי ואמרתי, 'סליחה דוקטור לויט, פשוט הייתי בתחושה שיש לי תאומים. אבל אני שמחה מאוד גם בתינוק אחד'".
והתינוק הזה היה כל עולמה. "איליי נולד, גדל והתחנך בקריית שמונה. ביסודי למד בבית הספר שבו אני מלמדת, אבל לא באותה כיתה. בתיכון התקבל לכיתת מחוננים. חשבתי שזה לא טוב בשבילו כי הוא אהב מאוד לטייל, אהב את הטבע, את החופש, המלצתי לו ללכת לכיתת מצוינות טבע וכך עשה. בכיתה ח' כבר עשה קורס מש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ושנה אחר כך הפך להיות מדריך בקורס. אני חושבת שאין מקום בארץ שאיליי לא טייל בו. תמיד אמר, 'מי צריך לטוס לחו"ל כשיש לנו כזאת ארץ יפה?'".
לפני הצבא למד איליי במכינת "אדרת" בכפר סילבר. כבן יחיד, היה צריך את חתימת אימו כדי להתגייס לקרבי. "לשנינו היה ברור שאני חותמת לו. האחיות והאחים שלי ניסו לשכנע אותי שלא אחתום, והוא כל הזמן היה אומר לי, 'אמא, אני מקווה שאת לא מקשיבה לכל רעשי הרקע האלה'. הייתי אומרת לו, 'איליי, מאמל'ה, זו החלטה שלי ושלך'. למרות זאת הוא חשש שאשנה את דעתי בעקבות לחצים של המשפחה.
"ואז הגיע הרגע ללכת לעורך דין ולחתום. לילה לפני כן לא ישנתי. הייתי שלמה עם זה שאני חותמת לו, ועדיין, זה לא שאתה חותם ואתה בהיי. הייתי צריכה לחתום על מלא טפסים, וכל חתימה זה רעד ודאגה וצביטה בבטן. אני חותמת והוא מלטף לי את הראש. חותמת והוא מלטף. ובאותו יום לא היה מאושר ממנו עלי אדמות. חיבק אותי כמו שרק הוא יודע לחבק. אמר לי, 'איך אני גאה בך, איזו לביאה את. כל הכבוד, עשית את זה'.
"הגענו הביתה ואז איליי אומר, 'אמא, דקותיים בקטנה אני חוזר'. והוא חזר עם זר פרחים ענק. ואמר לי שוב תודה וכמה שהוא מעריך אותי וגאה בי. גם היום אני לא מתחרטת שאפשרתי לו ללכת לקרבי. כי זה עשה אותו מאושר. איליי הוא בן יחיד והיו לו את כל התנאים להיות מפונק. עבדתי קשה מאוד כדי שזה לא יקרה. ובאמת, הוא גדל להיות בנאדם מדהים. אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי בשבילו".
איליי ניסה להתקבל לאחת הסיירות או היחידות המובחרות, אך נדחה בנימוק שהוא בן יחיד. "הוא הלך למיונים לצוללות ובריאיון שוב אמרו לו, 'אבל אתה בן יחיד'. איליי קם, הלך לכיוון הדלת ואמר, 'נכון, אני בן יחיד, אבל בן של אמא זה בן של אמא, ולא משנה אם הוא בן יחיד או שיש לו כמה אחים'. ואז החליט ללכת לשריון. הוא סיים מסלול בהצטיינות פלוגתית, יצא לקורס מפקדים וביולי 23' סיים קורס קצינים. הגדוד שלו היה בין הראשונים שנכנסו לעזה".
איבד הכרה מהכאבים
סגן טוביה, 22, שגדל ביישוב היהודי בחברון ועבר לאחר נישואיו ליישוב לשם שבשומרון, היה אז מפקד מחלקה בגדוד. כיום הוא מפקד החפ"ק של מח"ט 7, אלוף משנה אלעד צורי. צוות הטנק של איליי צורף תחילה לפלוגת מילואים, ובהמשך סופח לפלוגה הסדירה. "נפגשנו בפעם הראשונה בחאן יונס כקצינים מקבילים ומהר מאוד נעשינו חברים", מספר טוביה.
התותחן איתן רקח: "קיבלתי הודעה מקולטת: 'היי, אני המפקד שלך, קוראים לי לוגסי. אנחנו ניכנס לעזה מחר או בעוד יומיים. הכל בסדר, אין לך מה לדאוג'. הוא מאוד הרגיע בקול שלו"
איליי הספיק להיפצע בעזה ולחזור ללחימה. "הוא ירד לתדלק את הטנק והיה שם דחפור D9 שהפיל בניין", מספרת אימו. "נפלה לו אבן גדולה על הרגל ומעכה אותה. הוא המשיך להילחם עד שאיבד את ההכרה מרוב כאבים".
בגלל הפציעה היה בבית יותר מחודש ורק חיכה לחזור ללחימה. "שמו לו גבס, בהתחלה הוא היה בכיסא גלגלים, אחר כך חזר ללכת עם קביים ואז התאימו לו נעליים מיוחדות. הוא כל הזמן אמר, 'איזו פציעה מטומטמת, זו פציעה של שחקן כדורגל, לא של לוחם'. אחיות שלי הזהירו אותי, 'זו נורה אדומה, אל תיתני לו לחזור לעזה'. שאלתי אותו בעדינות, 'אולי לא תחזור?' הוא הסתכל עליי ואמר, 'החברים שלי נלחמים ואני צריך להיות איתם. יש לנו עוד הרבה עבודה'. אמרתי לו, 'הכל בסדר, מאמי, רק שאלתי. תעשה מה שאתה מרגיש'. ראיתי שהוא כבר משתגע מרוב תסכול ודאגתי לנפש שלו".
בתום השיקום חזר איליי לפלוגה, ובשלב מסוים מצא את עצמו בצאלים עם טנק ללא תותחן וטען, שעזבו מסיבות אישיות. בגלל המערכת הייעודית, קשה היה למצוא אנשי צוות. "לוגסי התחרפן מזה. הוא לא היה יכול להילחם והפך את העולם כדי להשיג אנשי צוות", מספר טוביה. "במבצע ארנון (חילוץ ארבעת החטופים), שהפלוגה שלנו נטלה בו חלק, הוא נשאר עם הטנק בחוץ והרגיש פספוס נורא. ביום חמישי, 27 ביוני, הגדוד נכנס לשג'אעיה ואני נשארתי איתו בצאלים, כי הטנק שלי היה תקול. ואז הודיעו לו שהוא מקבל תותחן וטען שסיימו עכשיו מסלול. הוא היה בעננים".
אנשי הצוות החדשים היו יובל ואיתן. "סיימתי את ההכשרה והייתי אמור לצאת לרגילה", מספר יובל, תושב רחובות. "אבל יום לפני טקס הסיום בלטרון הודיעו לי שהרגילה מבוטלת ואני עולה עם איתן ישר לגדוד כי יש מפקד צוות בשם לוגסי שצריך לבנות צוות חדש ולהיכנס איתו לעזה. ניסינו קצת לברר מי זה הלוגסי הזה, וכל מי שדיברנו איתו אמר שמדובר באחד הקצינים המקצועיים ביותר ושזה המקום הכי טוב להגיע אליו. אמרו לנו שאנחנו נכנסים לטנק של 'מר שריון'. לא שמעו עליו אפילו מילה רעה אחת. יום אחר כך אנחנו בצאלים, פוגשים בכניסה את לוגסי ואת טוביה".
תאר לי את המפגש עם איליי.
יובל: "לאורך כל ההכשרה ידענו שאנחנו הולכים להיכנס לעזה. בשביל זה התגייסנו. ועדיין, הייתי קצת בלחץ: איך אני אתפקד? מה אני עומד לפגוש שם? אחרי כמה דקות של שיחה עם לוגסי כל מפלס הלחץ ירד. הוא הקרין איזו נונשלנטיות שקשה להסביר. אמר לנו, 'אנחנו נכנסים הערב לעזה, אני שמח שבאתם'. הבנתי שאנחנו בידיים טובות".
"איזה מפקד גבר"
איתן רקח מכפר יונה, התותחן של איליי, יושב על מיטתו במחלקת השיקום של בילינסון. מעליו דגל חטיבה 7 ומדבקה עם תמונתו של איליי. על המדף צנצנת פלסטיק ובתוכה רסיס המתכת הגדול שפגע מילימטרים ספורים מעמוד השדרה שלו.
"טקס סיום ההכשרה היה בראשון בערב", מספר איתן. "ערב לפני זה המפקד אומר לי, 'יש לך רגילה עד חמישי. תיהנה קצת בבית אחרי שסגרת 21. ואז, בשלוש בלילה, הוא מעיר אותי ומודיע, 'אין לך רגילה. אתה הולך ישר לגדוד'. למחרת בצהריים אני מקבל הודעה מוקלטת: 'היי, אני המפקד שלך, קוראים לי לוגסי. אנחנו ניכנס לעזה מחר או בעוד יומיים. הכל בסדר, אין לך מה לדאוג. אנחנו נדבר ונדאג שיהיה לך את כל הציוד'. הוא מאוד הרגיע בקול שלו. יצאתי הביתה, הכנתי תיק לעזה ובשני בבוקר כבר הייתי בצאלים יחד עם יובל. לוגסי לקח כל אחד מאיתנו לשיחה אישית וסיפר על עצמו. גיליתי שיש לנו תחומי עניין דומים. גם אני אוהב לטייל, גם אני הייתי בקורס מש"צים וגם אני רציתי להיות קצין. אמרתי לעצמי, איזה מפקד גבר. הוא סיפר לי גם על חברה שלו, שהם כבר ארבע שנים ביחד".
קוראים לה עדי מויאל. "הם הכירו במכינה ותוך שבועיים התחברו", מספרת סמדר. "איליי תכנן להציע לה נישואים כשיסיים את התפקיד באוגוסט 24'. כבר דיברו על איך ייראה הבית שלהם, איפה הם יחיו ואיך יחנכו את הילדים. אם יש משהו שמנחם טיפה, כי נחמה אין, זה שהוא חווה המון דברים בחיים, וגם אהבה מאוד יפה".
אחרי שחתמו על נשק וציוד אישי והכינו את הטנק ללחימה, ישב כל הצוות לארוחה. "קיבלנו קבבים בחמגשיות", נזכר איתן. "זה היה נחמד. ארוחה ראשונה עם לוגסי. הבנתי שהוא מאוד אוהב חריף. הוא שם מלא טבסקו על הקבב".
צוות לוגסי חצה את הגדר ביום שני בערב, סמוך לנחל עוז, והצטרף לפלוגה הטנקים שלחמה במסגרת הצק"ח (צוות קרב חטיבתי) של הצנחנים. יום אחר כך נכנס גם הטנק של טוביה, שהוחזר בינתיים לכשירות. יממה וחצי יספיק צוות לוגסי להילחם יחד לפני פגיעת המטען הקטלנית.
"הפלוגה הייתה מחולקת לשניים", משחזר טוביה. "כוח של תורג'י המ"פ, שאנחנו חלק ממנו, תחת פיקוד סיירת צנחנים, והכוח של הסמ"פ תחת גדוד אחר. ברביעי בצהריים התצפיות זיהו חוליית מחבלים ברחוב שנמצא כמה עשרות מטרים מאיתנו. יצאנו מהמגנן והתחלנו תנועה ברחוב - טנק המ"פ ראשון, אני שני, הטנק של לוגסי מאחוריי ואחריו שני דחפורי D9. אנחנו מרימים רחפן ורואים שהמחבלים נכנסו למבנה. המ"פ משחרר לעברו פגז, ובדיוק באותה שנייה יורים מתוכו אר-פי-ג'י על כוח של הסיירת. ברוך השם היה להם רק פצוע קל".
באותו רגע החלה אש תופת לעבר כוח הטנקים. "יורים עלינו צרורות בכמויות", משחזר טוביה. "אנחנו סוגרים מדפים ושומעים את שריקות הכדורים מעלינו. הרחפן מזהה את המחבלים ואנחנו משחררים כמות מטורפת של פגזים ויורים בלי הפסקה במקלעים. בינתיים מצטרפים ללחימה שני המ"מים האחרים בפלוגה. פתאום אני רואה כדור אש באפיסקופים שלי (מכשיר המאפשר לצפות החוצה כשהמדף של תא המפקד סגור). פתחתי מצלמה אחורית והבנתי שהטנק של לוגסי נפגע.
"אני שומע בקשר את יובל: 'ירו עלינו ונפצענו'. בדיעבד התברר שזה היה מטען שהופעל כנראה מרחוק. המ"פ ואני יורים בטירוף על הבתים מסביב, ואני רואה את הטנק של איליי חודל אחורה (נוסע רוורס) לכיוון כוח הצנחנים. חששנו שהם לא יידעו איך לחלץ את הנפגעים מהטנק והתחלנו גם לנסוע אחורה. בינתיים הצנחנים מדווחים לנו שהם הוציאו מהטנק ארבעה אנשי צוות. המשכנו בלחימה עד החשיכה וחיסלנו את כל שמונת המחבלים. כשחזרנו למגנן, המ"פ ומג"ד הסיירת, סא"ל עמית מדלסי, אספו את כל הפלוגה ובישרו שאיליי נהרג".
יובל משחזר את האירוע מנקודת מבטו. "כשהכנו את הטנק ללחימה בעזה, לוגסי הביא לי אלונקת מעוז שמיועדת לחילוץ פצועים במסדרון האחורי. בזמן ההיתקלות הודעתי לחבר'ה בקשר, 'רק שתדעו שאם קורה משהו, פה משמאלי נמצאת אלונקת המעוז'. שתי דקות אחר כך אני שומע פיצוץ אדיר והצריח מתמלא עשן. היו כמה שניות של שוק, ואז כל אחד התחיל לפעול בגזרתו. הדבר הראשון שעשיתי זה לגעת באנשים סביבי ולהבין את מצבם, כי בגלל העשן לא ראו כלום. איתן וגיא דיברו איתי, אבל לוגסי היה מחוסר הכרה.
"עליתי ברשת הגדודית של הסיירת ודיווחתי שנפגענו. הנוהל במקרה הזה הוא לחדול לאחור כדי לצאת מהאזור המאוים. גיא הנהג פעל בצורה מדהימה. הוא נסע אחורה ללא מצלמות אחוריות, פשוט חזר על הקוליסים מהזיכרון. בזמן הפינוי לאחור אני פורס את האלונקה, שם עליה את לוגסי ומוציא אותו החוצה. איתן וגיא יצאו בכוחות עצמם. מסביבנו מלא כוחות של הסיירת שנותנים חיפוי אש כבד ומתחילים לטפל בלוגסי ובאיתן. רק כשאחד החובשים ביקש ממני לפשוט מדים, הבנתי שאני פצוע. חטפתי עשרות רסיסים באגן. לא פציעה משמעותית. איליי ספג את עיקר ההדף. הוא בעצם הציל אותי בגופו. אם המטען היה בצד השני של הטנק, כנראה שלא הייתי פה עכשיו".
איליי פונה במסוק לבית החולים סורוקה. שאר אנשי הצוות הוטסו להדסה עין כרם. יובל: "בערב, בבית החולים, מ"פ ההכשרה מבית הספר לשריון נכנס אליי לחדר ובישר לי שאיליי לא שרד. זה היה בשבילי הלם מוחלט. ידעתי שהפציעה שלו קשה, אבל חשבתי שהוא ייצא מזה".
גיא, שנפגע משאיפת עשן, שוחרר למחרת מבית החולים. יובל שוחרר אחרי שבוע. "החליטו לא להוציא את הרסיסים. עכשיו אני צריך לקבל תעודה מיוחדת כדי לעבור בשדה התעופה. אני כבר בתפקוד מלא וחזרתי לצבא כמדריך ניווטים".
איתן, בן 20 מכפר יונה, מספר גם הוא על רגעי הדרמה. "ב-12:50 הסתכלתי בפעם הראשונה בשעון. שתי דקות אחרי זה אנחנו מקבלים פיצוץ ענק מהצד. אני מרגיש כאב מאוד חד בגב וצועק 'איי! איי!' הטנק מתמלא עשן ואני שואל את עצמי, 'זהו, אני מת עכשיו?' אני מבין שאני חי ומתחיל בסדר הפעולות שלימדו אותנו בהכשרה. הורדתי את התותח וסובבתי אותו לשעה 12 כדי שאפשר יהיה לפתוח את דלת המסדרון. לקחתי את צינור האב"כ ושמתי בפה כדי שיהיה לי אוויר. הורדתי את הג'נטקס (קסדת הטנקיסט שמחוברת לקשר) ושמתי קסדה רגילה. ראיתי שלוגסי כבר מחוץ לטנק, לקחתי את הנשק שלי והתחלתי לזחול החוצה עם הידיים, כי לא הרגשתי את הרגליים. חשבתי שאני משותק. איך שאני יוצא מהטנק, החבר'ה מהסיירת שמים אותי על קרש גב ועושים סביבנו מעגל אש כדי להגן עלינו. הרגשתי כמו איזה ראש ממשלה. הצלחתי להזיז את הרגליים והבנתי שאני לא משותק. פינו אותי ב'אכזרית' למנחת והעלו אותי למסוק. איך שהגעתי להדסה הכניסו אותי לחדר ניתוח".
מ"פ ההכשרה, שסיפר באותו ערב ליובל על נפילתו של מפקדם, בישר על כך גם לאיתן. "אמנם הכרתי את לוגסי רק יומיים, אבל ממש התחברנו. למדנו לסמוך זה על זה, לעבוד ביחד. בסוף הוא מגן עליך ואתה מגן עליו".
איתן היה מאושפז שבוע בהדסה והועבר לבילינסון. מאז הוא כאן, כבר יותר משלושה חודשים. בגלל הפציעה המורכבת עבר מספר רב של ניתוחים וטיפולים על-ידי צוות המחלקה האורתופדית, מחלקת הפלסטיקה ומחלקת השיקום של בית החולים. "אני אחד הפז"מניקים בשיקום. מי שפז"ם בשיקום הוא הבוס. לא משנה מה התפקיד והדרגה. סא"ל שהגיע לפני יומיים לשיקום יקבל כאפה של צעיר".
אני שואל את מרינה האחות איך הפציינט. "אני מתה עליו", היא אומרת. "אלף פעם אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ואצלנו הרוסים זה לא מובן מאליו".
אך למרות האווירה המחויכת, מצב רוחו של איתן שפוף. "חטיבה 7 עלתה לצפון וזה באסה לשמוע שהחברים שלך נלחמים כשאתה בבית חולים. הם יכולים להיפצע, להיהרג, ואתה לא שם כדי לעזור להם. אתה אומר לעצמך, 'פאק, למה אני לא יכול להיות איתם?' זו תחושה קשה".
ואז צלצל הטלפון
ביום שבו נפלו עליה השמיים, סמדר הייתה בדירתה בכינרת. "בשתיים וחצי בצהריים צלצל הטלפון. מישהו מהצבא בשם בני. הוא שאל אם אני לבד בבית. צרחתי בטלפון, 'מה קרה? תגיד לי מה קרה!' הוא אמר שאיליי נפצע מאוד קשה ושאכין תיק כדי לנסוע אליו לסורוקה. באו לפה שני קציני נפגעים ונהג, ונסענו לבאר שבע. היו פקקים איומים בדרך ומשום מקום הגיעו פתאום שני אופנוענים של המשטרה ופינו לנו את הדרך. כשראיתי אותם הבנתי שמשהו מאוד לא טוב קורה, בלשון המעטה. ניסיתי לחשוב מחשבות טובות והתחלתי לשיר בקול שירים שאיליי אהב. 'ואני ראיתי ברוש' של אריאל זילבר, שירים של שלמה ארצי".
כשהגיעה לסורוקה, התברר שאיחרה את המועד. "ניגשו אליי שני רופאים ואמרו לי שאיליי נלחם על חייו ושגם הם נלחמו, אבל הפציעה הייתה כל כך קשה שהוא לא שרד. ביקשתי לראות אותו בפעם האחרונה. חיבקתי אותו. הרמתי אותו אליי, נישקתי אותו, ליטפתי אותו, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, כמה אני גאה בו, כמה חבל שהוא הלך. אבל אני יודעת שרק ככה הוא היה רוצה ללכת. כשהוא נלחם למען המדינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.24
