ב-21 בפברואר 1972 נחת ריצ'רד ניקסון בשנגחאי ומשם עלה על טיסה של ארבע שעות לבייג'ין, כדי להתחיל את מה שבדיעבד הייתה אחת הנסיעות הדיפלומטיות החשובות בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. ביקורו של הנשיא ה-37 בסין הוגדר אז כ"שבוע ששינה את העולם". למעלה מ-50 שנה אחרי, זה כנראה תואר קצת מוגזם, אבל אז הוא נתפס כמוצדק משלוש סיבות עיקריות: ראשית, הביקור סיים 22 שנות ניתוק מוחלט בין שתי המדינות, ועדיין יעברו עוד שבע שנים עד שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים יושלמו תחת הממשל של ג'ימי קרטר. שנית, הוא נתן אישור למדינות מערביות אחרות לפתוח את היחסים שלהן עם סין. ושלישית, הביקור הזה התברר כצעד אסטרטגי מבריק ששינה מהיסוד את מאזן הכוחות במשולש ארה"ב-סין-ברית-המועצות. הוא הוביל עם הזמן להיחלשות ברית-המועצות, להתמוטטותה ולסיום המלחמה הקרה, ויותר מאוחר גם למה שבסוף המאה ה-20 נראה כמו פתיחת זרועות הדדית בין סין ובין ארה"ב והמערב, ותחושה של כמעט אוטופיה. כיום, רבע מאה אחרי, היחסים בין סין לארה"ב נראים רעים עוד יותר מכפי שהיו לפני הביקור ההוא של ניקסון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בייג'ינג רוצה שוושינגטון תבטל את בקרת היצוא על שבבים מתקדמים, את הסנקציות על חברות סיניות ואת תשלומי המכס על יבוא סיני; וגם שהיא תקטין את תמיכתה בטייוואן ותפסיק להעביר ביקורת על מדיניות זכויות האדם של סין. וושינגטון מצידה, רוצה שסין תפסיק את האגרסיביות שלה כלפי טייוואן ובים סין הדרומי והמזרחי, תצמצם את מדיניות הסחר הלא-הוגן ואת הפרקטיקות הכלכליות שלה, ותפסיק את השותפות האסטרטגית שלה עם רוסיה. אין סיכוי שבייג'ינג או וושינגטון ייכנעו לדרישות ההדדיות האלו בקרוב, כך שבלי קשר לזהות המנצח/ת בבחירות לנשיאות בארה"ב בחודש הבא, קשה לקוות לשיפור גדול בעתיד הנראה לעין.
ֿ"התפצלות הכלכלה העולמית תפגע בסופו של דבר בכולם", אומר מט גרטקן, אסטרטג גאופוליטי בכיר בחברת המחקר הבינלאומית BCA Research, "ומרוץ חימוש עולמי חדש הוא בזבוז משאבים ומגביר את הסיכון לקטסטרופה. היריבות בין סין לארה"ב גם מפחיתה את הסבירות ששתי המדינות יעבדו יחד על האתגרים הגלובליים המאיימים על כולם, כמו שינויי אקלים ופיקוח על בינה מלאכותית. אף אחד לא מרוויח מהיחסים העכורים האלה ושני הצדדים יודעים את זה, אבל הם מתבצרים בעמדות שלהם".
משנות ה-80 ועד לראשית שנות ה-2000 היחסים בין ארה"ב לבין סין היו כנראה הכי טובים שאפשר לצפות משתי מעצמות יריבות, שכמובן שונות לגמרי פוליטית ותרבותית, אך זו תמיד הייתה שאלה של זמן עד שהמתחים יצופו. הצמיחה הכלכלית של סין הובילה לעלייה חדה בכוחה האסטרטגי, וארה"ב, שאחרי מלחמת העולם השנייה בנתה השפעה עצומה באסיה, לא הייתה יכולה לקבל שינוי שכזה בסטטוס-קוו.
אם צריך לשים את האצבע על הרגע שבו ארה"ב וסין הלכו כל אחת לפינה שלה, הוא כנראה בשנת 2008. "השינוי החד ביחסים התחיל עם המיתון הגדול", אומר גרטקן, "הסינים שינו מסלול בחדות. עם עלייתו של שי ג‘ינפינג ב-2013, האליטה המדינית בסין החליטה להתכנס חזרה פנימה, הם התחילו לחזק את הכוח של המדינה ושל המפלגה הקומוניסטית, ולא איפשרו מעבר של כוח כלכלי למשקי הבית. לקח לאמריקאים הרבה זמן להגיב, אבל בסוף הם הגיבו בחומרה רבה".
5 צפייה בגלריה
נשיא סין שי ג‘ינפינג. "עם עלייתי לשלטון האליטה המדינית החליטה להתכנס חזרה פנימה"
(צילום: Florence Lo, Reuters)
המיתון של 2008 היה השבר עצמו, אבל התהליך כנראה התחיל דווקא ברגע שבו האופוריה הייתה בשיאה: קבלתה של סין לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-2001, אחרי תהליך ארוך ומורכב שנמשך כ-15 שנה. סין נדרשה אז לבצע רפורמות כלכליות נרחבות כדי לעמוד בתנאי החברות בארגון, כולל פתיחת השוק שלה להשקעות זרות והפחתת התערבות הממשלה בכלכלה. "ה-WTO הוא מערכת סחר מערבית", אומר גרטקן, "והיו ציפיות שהם ימשיכו לנהל מדיניות ליברלית, יצמצמו את הכוח של המדינה ויאפשרו לעסקים פרטיים לקחת תפקיד גדול יותר בכלכלתם".
בשנים הראשונות זה נראה לא רע: הכניסה של סין לשוק העולמי, עם כוח העבודה העצום שלה והיצע המוצרים הגדול, תרמה לצמיחה כלכלית גלובלית משמעותית. עשרות מיליוני אנשים בסין יצאו ממעגל העוני, מה שהשפיע לטובה גם על מדינות אחרות. עלייה משמעותית במגוון המוצרים הזמינים לצרכנים ברחבי העולם הביאה להורדת מחירים, יצירת מקומות ואינטגרציה שלפחות לתקופה מסוימת נתנה תחושת כפר גלובלי שמח.
מתחת לפני השטח היה שמח הרבה פחות. חברות אמריקאיות ענקיות החלו להעביר את פסי הייצור שלהן מארה"ב לסין, שם חיכה כוח עבודה זול מאוד ובלתי נגמר שאינו דורש תנאי עבודה. אלפי מפעלים שהחזיקו קהילות שלמות, בעיקר במערב התיכון ובדרום ארה"ב, נסגרו ועברו לסין. ואם זה לא הספיק, אחרי המיתון הגדול סין גם הפסיקה לנהל את המדיניות הכלכלית שהתחייבה לה מעצם הצטרפותה ל-WTO.
"חלק מהמדיניות של סין החריפה חלק מהבעיות הכלכליות של אמריקה, כמו למשל הדה-תיעוש, אבל זה גם נכון שלקובעי המדיניות האמריקאים לא ממש הייתה בעיה עם זה", מסביר גרטקן. "הם חתמו על הסכמים ולא עשו הרבה כדי למנוע את השינויים. צריך שניים לטנגו הזה, אז הם יכולים להאשים גם את עצמם. חלק מההאשמות של האמריקאים מוגזמות. כמו כל דבר, יש גרעין של אמת ומסביבו לא מעט בדיה".
איפה למשל האמריקאים מגזימים?
"האמריקאי הממוצע חושב שארה"ב איבדה הרבה יותר משרות לסין מכפי שהיא אכן איבדה, אבל יש גם חוסר איזון כלכלי אמיתי שגורם למתחים האלה. הבסיס הוא שנתח הייצור של סין גדול מאוד, ונתח היצרן האמריקאי הצטמצם יותר מדי".
"חלק מהמדיניות של סין החריפה חלק מהבעיות הכלכליות של אמריקה. אבל זה גם נכון שלקובעי המדיניות האמריקאים לא ממש הייתה בעיה עם זה"
ארה"ב הייתה שאננה לאורך השנים לגבי עליית הכוח הכלכלי של סין?
"כן, בהחלט. יהיה קשה מאוד למצוא היום מומחה שלא מסכים שארה"ב הייתה שאננה. כשכבר היה ברור שסין מתחילה להיות אסרטיבית יותר בשכונה שלה, לא מעוניינת ברפורמת המערכת הפוליטית ולא מעוניינת לתקן את המערכת הכלכלית שלה באופן שיתאים לחברות ב-WTO – האמריקאים היו צריכים להגיד, 'אנחנו לא יכולים להציע קשר כלכלי מיוחד למדינה כזו שיכולה להוות איום אסטרטגי בעתיד'".
למה הם לא עשו את זה?
"כי דעתם הוסחה על ידי הרבה מאוד דברים. הם הוסחו על ידי עיראק, הם הוסחו על ידי אפגניסטן, על ידי המשבר הפיננסי ועל ידי הקיטוב בבית. הם הגיבו רק בערך בסביבות 2015, וזו הייתה תגובה מאוד מאוחרת. סיבה אחת לכך שבימי דונלד טראמפ הייתה תגובת-נגד כזו חריפה, עם תעריפי סחר גבוהים, היא בגלל שזהו דפוס ההתנהגות של ארה"ב. זו כלכלה מבודדת. לעיתים קרובות היא מתעלמת מבעיות בחו"ל, ואז כשהיא מזהה אותן באיחור היא מגיבה חזק מדי, וזה בדיוק מה שקרה".
התגובה של האמריקאים לטיקטוק למשל, זה סביר או מוגזם?
"טיקטוק היא בעיה רצינית. זו חברה שאוספת כמויות אדירות של נתונים על אנשים. אם חברת אינטרנט נמצאת בבעלות חלקית של המפלגה הפוליטית השלטת של מדינה, לגיטימי לחשוש שהיא מהווה סיכון לביטחון הלאומי".
מדיניות החוץ האמריקאית וזו הסינית הן קצת כמו תמונת מראה של שתי מעצמות אובססיביות לעצור זו את כוחה של זו, אבל השיקוף נעצר כשזה מגיע לאופן ביצוע המדיניות הזו. "וושינגטון ובייג'ינג מביאות עוצמות שונות למאבק על כוח והשפעה", הסביר פרשן מדיניות החוץ הבריטי הבכיר, גדעון רצ'מן מה"פייננשל טיימס", "הייחודיות האמריקאית היא הכוח הצבאי והיכולת להציע ערבויות ביטחוניות. לארה"ב יש הסכמי הגנה עם 56 מדינות ברחבי העולם, באירופה, באסיה ובאמריקה, והיא מספקת סיוע צבאי חיוני למדינות כמו ישראל ואוקראינה. לסין, לעומת זאת, יש הסכם הגנה הדדי עם מדינה אחת בלבד – צפון-קוריאה. ובניגוד לארה"ב, יש לה גם סכסוכים טריטוריאליים עם שכנות רבות שלה".
5 צפייה בגלריה
מצעד של הצבא הסיני. "בניגוד לארה"ב, יש לה סכסוכים טריטוריאליים עם שכנות רבות שלה"
(צילום: Mark Schiefelbein, AP)
מאידך, בכל הנוגע ליחסים כלכליים, לסין יש יתרון גדול. מכון Lowy באוסטרליה חישב כי 128 מדינות סוחרות כעת יותר עם סין מאשר עם ארה"ב. במהלך העשור האחרון, סין הוציאה יותר מטריליון דולר על השקעה בתשתיות ביותר מ-140 מדינות, והפכה לנושה ולכוח הסחר הגדול בעולם. את התוצאות אפשר לראות, מרכבות מהירות באינדונזיה עד לנמלים וגשרים באפריקה. "מדינות מערביות יכולות להצביע על כל מיני פגמים בעבודה עם סין", כתב רצ'מן, "אבל עבור מדינות מתפתחות שמחפשות התקדמות מהירה, ההצעה הסינית נותרה אטרקטיבית". דניאל רונד, לשעבר איש ה-USAID (הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי) אמר לקונגרס השנה: "מזיהוי פרויקט ועד להשלמתו – סין הרבה יותר מהירה וזולה מארה"ב כמעט בכל שלב".
כדי להתמודד עם זה, האמריקאים פשוט הולכים עוד יותר בכוח על מה שהם עושים הכי טוב: עוד ועוד קשרים צבאיים. במהלך שנות ביידן, האמריקאים יכולים להצביע על הידוק אמנת הביטחון של ארה"ב-יפן, השקת הסכם הביטחון של Aukus עם אוסטרליה ובריטניה, חיזוק הקשרים הביטחוניים עם הפיליפינים ועם הודו והתקרבות בין שתי בעלות ברית מרכזיות של ארה"ב: דרום-קוריאה ויפן.
"הרצון לייצב את היחסים בין ארה"ב לסין הוא אמיתי אצל אנשים משני הצדדים", כתבה פטרישיה קים, מומחית לאסיה במכון ברוקינג, "במהלך הביקור האחרון שלי בסין, כמעט כל מי שנתקלתי בו – ממומחי מדיניות, דרך אנשי עסקים ועד סטודנטים ונהגי מוניות – שאל אם יחסי ארה"ב-סין עשויים להשתפר בחודשים הקרובים. סינים רבים מאמינים שפיתוח ארצם וגורלה הכלכלי עדיין תלויים במידה רבה ביחסים טובים עם ארה"ב והמערב. אך למרות שרוב הסינים תומכים בייצוב הקשרים עם ארה"ב, הדעה המושרשת בבייג'ינג ובציבור הסיני הרחב נותרה כי הרצון של ארה"ב לשמר את 'ההגמוניה הגלובלית' שלה שולל את 'זכותה של סין להתפתח'. בשלב זה, גם אם שני הצדדים נמנעים מעימות גדול, התמריצים לייצוב מחדש של מערכת היחסים כמעט אפסיים".
בפגישה בשנה שעברה עם נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, אמר לה נשיא סין, שי ג‘ינפינג, כי ארה"ב מנסה לגרום לארצו לתקוף את טייוואן, אבל הוא לא ייפול בפח. טייוואן תפסה תפקיד מרכזי במתיחות בין שתי המדינות במהלך ממשל ביידן, שבכל מה מה שקשור לסין, ואולי באופן בלתי צפוי, היה המשך די ישיר של ממשל טראמפ. "הם אפילו הרחיבו את מדיניות ממשל טראמפ עם בקרת היצוא על הטכנולוגיה", אומר גרטקן, "ממשל ביידן אימץ את הגישה שארה"ב תצטרך להתעמת עם סין לגבי השיטות הכלכליות שלה וגם על נושאים אסטרטגיים במזרח אסיה, כי חוץ מהכלכלה יש אכן את עניין טייוואן. זה הניע סכסוך שעדיין לא הגיע ממש לשיא. ביידן נאלץ להרחיב את בקרות היצוא על מוליכים והייטק, לנסות לחזק בריתות באסיה ולהגדיל את היכולת של ארה"ב להגיב לכל מצב צבאי".
נשמע שיש קונצנזוס דו-מפלגתי לגבי סין.
"עכשיו כן. האליטה הפוליטית האמריקאית מאשימה את סין, באופן הוגן או לא, בתהליכים שגרמו לקיטוב הפוליטי ולאי-השקט החברתי בבית, שאת התוצאות שלהם אנחנו רואים בשנים האחרונות".
5 צפייה בגלריה
מאט גרטקן. "האליטה הפוליטית האמריקאית מאשימה את סין בתהליכים שגרמו לקיטוב הפוליטי בבית"
(צילום: יח"צ)
השינוי באווירה מתבטא גם בציבור האמריקאי, במיוחד אחרי תקרית בלון הריגול הסיני שריחף בשמי ארה"ב בפברואר 2023. סקר שנערך השנה על ידי מכון החשיבה "מועצת שיקגו לעניינים גלובליים" מצא כי 58 אחוז מהאמריקאים רואים ב"התפתחות סין כמעצמה עולמית" איום רציני. דוח דו-מפלגתי של ועדה בבית הנבחרים קרא לוושינגטון לבצע "הערכה מחדש של כל מבנה היחסים הכלכליים עם סין".
את הדו-מפלגתיות אפשר לראות בשינוי במצע המפלגה הדמוקרטית, שהפך ב-2024 לניצי הרבה יותר כלפי סין משהיה ב-2020. "סין היא המתחרה האסטרטגית המשמעותית ביותר של אמריקה", קובע המצע, שגם קושר אותה לרוסיה ב"מתקפה על חופש מסביב לעולם". הוא מציע לבחון צעדים ראשונים לאיחוד בין נאט"ו לבעלות ברית מאסיה, וחוגג את חידוש הבריתות של ביידן עם יפן, דרום-קוריאה, הפיליפינים ומדינות אחרות.
מצע 2020 של המפלגה הדמוקרטית מתח ביקורת על "מלחמת הסחר הפוחזת" של טראמפ, אבל מצע 2024 חוגג את המכסים הגורפים של ביידן על שורה ארוכה של מוצרים סיניים. המצע הדמוקרטי עדיין מתחייב להימנע מ"ספירלה" ביחסים ומבטיח להתחרות נגד סין "באחריות". באופן ספציפי, מבטיח המצע כי ארה"ב וסין ימצאו אזורים של שיתוף פעולה כגון שינויי אקלים, מאבק בסחר בסמים ורגולציות על בינה מלאכותית.
אם קמלה האריס תנצח בבחירות, היא תמשיך כנראה את האסטרטגיה הדו-כיוונית של ביידן של שיחות בערוצים חשאיים, לצד קנסות כלכליים ואגרסיביות פומבית, במיוחד אם סין תמשיך לתת לרוסיה תמיכה פיננסית וצבאית.
5 צפייה בגלריה
קמלה האריס. כנראה תמשיך את האסטרטגיה הדו-כיוונית של ביידן
(צילום: Evelyn Hockstein, Reuters)
לעומת זאת, דונלד טראמפ והרפובליקנים מציעים מהפכה במדיניות הסחר של ארה"ב באמצעות שימוש אגרסיבי עוד יותר בתשלומי המכס כאשר סין היא המטרה העיקרית. המצע הרפובליקני של 2024 מדבר על "שלום באמצעות כוח", אבל מלבד ההבטחה של המפלגה הרפובליקנית לחזק את הבריתות הקיימות של ארה"ב, העדיפות העליונה שלה היא "להתנגד לסין". בין היתר מבטיח המצע לבטל את מעמד "המדינה המועדפת" של סין לעסקי סחר ולהוציא אותה בהדרגה מרשימת המדינות שמהן מיובאים מוצרים חיוניים. טראמפ מאיים להטיל מכס של 60 אחוז על כל יבוא סיני, כולל 100 אחוז מכס על יבוא רכב, ובאופן כללי להחיל מכסי בסיס של 20-10 אחוז על מוצרים מתוצרת חוץ.
"ארה"ב מתייחסת בצדק לסין כמתחרה הגאופוליטית הראשית שלה", אומר גרטקן, "רוסיה, כמובן, היא גם יריבה גאופוליטית גדולה, ורוסיה וארה"ב מנהלות עכשיו באופן פעיל מלחמת פרוקסי. רוסיה גם כבר פעלה באופן צבאי נגד שכנה וסין עוד לא, אבל בטווח הארוך לרוסיה אין את היכולת הכלכלית להתחרות בארה"ב. אז היא אולי איום צבאי, אבל סין היא איום צבאי וכלכלי יחד. אם ארה"ב הייתה חושבת שניתן לפתור את הבעיה הזו באמצעות דיפלומטיה, היא לא הייתה מגבילה את הגישה של סין לטכנולוגיה. זו אינדיקציה ברורה לכך שארה"ב מניחה שאין כרגע באמת הרבה תקווה לדיפלומטיה. במקום זאת, רוסיה וסין יוצרות מערכת יחסים, והאמריקאים מודאגים מזה".
האם יכול לקרות משהו בתוך סין שישנה את האופן שבו הממשל הסיני פועל?
"כן, זה יכול לקרות, כי סין נמצאת במלכודת דפלציה והם מזרימים תמריצים חדשים כדי לצאת ממנה, אבל זה הולך להיות קשה מאוד ולהוביל לחוסר יציבות חברתי. ברור שהם ידכאו כל ניסיון מחאה של הציבור אם יהיה כזה, אבל הם כן יצטרכו לחשוב איך להתאים את המדיניות שלהם כדי למנוע מהבעיה לגדול עוד יותר, כי תסיסה חברתית משפיעה על שי. בסוף 2022 הוא התמודד עם כעס ציבורי גלוי נגד ההגבלות הקיצוניות סביב הקורונה, והסיר אותן מיד. אז זה יכול להיות המקום שבו הם אולי ירצו להגיע לאיזה חידוש של שיתוף פעולה עם ארה"ב. כאן זה כבר כן תלוי במי יהיה נשיא, כי אולי ממשל האריס יהיה פתוח לזה, בעוד טראמפ צפוי להיות מאוד אגרסיבי כלפי סין. מצד שני, אם בגלל צעדי הסחר של טראמפ חברות אמריקאיות יתחילו לאבד נתחי שוק רציניים, הן יפעילו לחצים על חברי קונגרס בוושינגטון ואולי גם לטראמפ לא תהיה ברירה".
זה לא נשמע כמו פתרון קבע.
"לא, כי סין לא מתכוונת לעשות ארגון מחדש כלכלי גדול. האופציה התיאורטית היא ישות ניטרלית שיכולה לשמש כבורר בין ארה"ב לסין ולהחלטות שלה יהיה תוקף מחייב, אבל למרבה הצער אין ישות כזו. מועצת הביטחון של האו"ם אולי הייתה יכולה לשמש כבורר, אבל היא משותקת. אפשרות אחרת היא שארה"ב וסין פשוט יישבו לסדרה של שיחות דיפלומטיות ישירות רציניות ויגיעו לכמה הסכמות בסיסיות קריטיות".
כמו?
"שלא תהיה מלחמה על טייוואן. זה ידרוש התחייבות מחדש לכל ההסכמים הקיימים על טייוואן, והבטחה של סין שאין לה כוונה לתקוף את טייוואן. הדבר השני שהן יצטרכו להסכים עליו הוא לא לתקוף זו את הכלכלה של זו. ואז ברור שהאמריקאים יצטרכו להוריד חלק מהמגבלות שלהם על טכנולוגיה".
וזה ריאלי?
"ממשל אמריקאי שיש לו הון פוליטי ממש יכול להחליט לעשות את זה, אבל מצעי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב והפוליטביורו הסיני לא נותנים שום אינדיקציה לכך שמישהו מתכוון לחזור לשולחן המשא ומתן הדיפלומטי. למעשה, האיתותים הפוכים לחלוטין. סין עדיין תייצר כמות עצומה של סחורות, והאמריקאים ודמוקרטיות אחרות ימשיכו להתלונן. אני מעריך שנגיע למשבר אסטרטגי שיאלץ את קובעי המדיניות משני צידי האוקיינוס השקט להבין עד כמה מסוכן השטח שהם נכנסים אליו. אולי אז באמת נראה תזוזה דיפלומטית, אבל החשש שלי הוא שדברים צריכים להחמיר לפני שהם ישתפרו".
