בבית ההרוס של שחר ושלומי מתיאס ז"ל בקיבוץ חולית, עדיין נותרו על הקיר חורים במקום שבו פעם היו תלויות תמונות, ובמנעול דלת הכניסה עדיין נעוץ המפתח, מבפנים. המחבלים ירו בדלת העץ הפשוטה, נכנסו וטבחו ביושבי הבית. שחר ושלומי נרצחו בממ"ד ובנם הצעיר, רותם בן ה-17 שהסתתר עימם, ניצל בדרך נס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אוגוסט 2024. עשרה חודשים מאותה שבת נוראית, ולבית המפויח נכנסת בצעדים נמרצים חבורת אנשים, בראשם ד"ר נירית שלו-כליפא, אוצרת ומנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית ותיעוד של מוסד יד יצחק בן-צבי. בידה דגלונים קטנים אדומים, שאותם תנעץ על חפצים נבחרים. לצידה נכנס גם הארכיאולוג מיכה כהן, מייסד יחידת "הקסדות הכחולות", ושניים מאנשיו. הם אלו שיפרקו את החפצים שתבחר שלו-כליפא, בין אם מדובר בחלון ממ"ד מנופץ או ברצפה מחוררת רסיסים. לבית משפחת מתיאס הם נכנסים, כמו אצל כולם, באישור ובלוויית בן משפחה. במקרה הזה מדובר בשיר, הבת הבכורה, שלא הייתה בבית המשפחה בזמן המתקפה הרצחנית.
מתחילת המלחמה עוסק מוסד יד יצחק בן-צבי, הכפוף למשרד המורשת בראשותו של השר עמיחי אליהו, בתיעוד ובאיסוף החפצים מבתי העוטף. זוהי עבודה קשה ורגישה. לא רק שהבתים היו בעצם זירות רצח, אלא שלשורדים וקרוביהם לא הייתה תמיד הפניות לטפל בחפצים ההרוסים, המפויחים והשרופים. עם הזמן פשטה השמועה על ציידי הזיכרון, שיעזרו בבוא היום להקים את חללי ההנצחה בכל יישוב. כל פריט שמוציאים היום מבית יקבל, כמו בכל מוזיאון בעולם, מספר קטלוגי, וגם יתועד במערכת "אשמו”ר" – איסוף שימור מידע ורישום. אנשי רשות העתיקות שחברו לפרויקט צילמו כל בית בתלת-ממד, כולל מיקום ג'י-פי-אס, כדי שתמיד אפשר יהיה לראות איך הבית נראה לפני הפינוי או ההריסה, ומה היה מיקום החפץ בחלל. רק אז נכנסים אנשי יד יצחק בן-צבי, מסמנים פריטים חשובים, ו"הקסדות הכחולות" מפנים. "זה ממש כמו מעבדת זיהוי פלילי פה", אומרת שלו-כליפא. "אנשים מבינים דרכנו מה קרה בבית, מה קרה למשפחות שלהם".
יש מכנה משותף לחפצים שאתם אוספים?
"כן, הם מוגדרים כ'חפצי טראומה'. כלומר, חפץ רגיל ושגרתי שעבר שינוי בעקבות אסון. פינג'אן שרוף או מעוות שכבר לא יעשו בו קפה; פינת אוכל שחולצה מבית, כולה שרופה עם כל הצלחות עליה; רצפה מחוררת כדורים. ברגע שהיא תהיה בתצוגה, יש לה כוח עצום. דווקא כי היא יצאה מההקשר".
האסוציאציה הראשונה שעולה בישראל בהקשר של הנצחה היא יד ושם. אבל את מתנגדת לה, למה?
"כהיסטוריונית, מקרה כזה יכול לבחון רק בפרספקטיבה, וכאוצרת, אין מה לדון כרגע איך תיראה ההנצחה. כי הנצחה באה מהמילה ‘נצח’, ואנחנו עוד בתוך האירוע. גם את יד ושם לא הקימו מיד. החיפזון פה הוא לגמרי מהשטן. אני אוספת כדי שמי שיעשה זאת, יעמוד לפניו הכל. בלי ארכיון חפצים, לא יגיעו לשום מקום".
מי שמנהלת את התיעוד והאיסוף במשרד המורשת במשך שנים היא שירה שפירא, בעצמה אם שכולה מאירועי 7 באוקטובר. בנה ענר, שהגיע לנובה עם חברו הקרוב הירש גולדברג-פולין, נקלע למיגונית המוות. לפני שנרצח, הצליח ענר, לוחם בסיירת נח”ל, להדוף בידיים חשופות שבעה רימונים, ובכך הציל חיי רבים. עכשיו, אומרת שפירא, עבודתה קיבלה משמעות נוספת. "בעולמות ההכחשה וחוסר האמון במה שהתרחש, החפצים יהיו העדות הכי אותנטית, כי אף AI ובינה מלאכותית ושאר העיוותים של העולם הדיגיטלי, לא יכולים להמציא את השריפה והפיח.
"ראיתי שאצל הרבה משפחות שכולות מורשת היא חלק מהחוסן. מאז 7.10 אני מרגישה כמה חשוב לזכור, לשמור ולהנציח, כדי להתקדם קדימה. ברמה האישית אני רואה חפצים של ענר שהיו חשובים לו, בעיקר ציורים ומוזיקה שהוא השאיר לנו. ספרי סקיצות לצד חוגר, ארנק, טלפון נייד. כל חפץ כזה מנכיח ומשאיר את זכרו. מבחינתי, האולפן שלו, השירים וההקלטות שנותרו, הם הדבר הכי חזק שנותר”.
לצד האוצרים והמשמרים של יד יצחק בן-צבי עובדת כאמור יחידת "הקסדות הכחולות". במקור היא הוקמה בדצמבר 2022 כדי לתת מענה אחרי אסונות, בעיקר רעידות אדמה, לאו דווקא לאנשים, אלא לחפצים. "באיטליה", מספר מיכה כהן, המייסד, "יש הרבה רעידות אדמה וגם נכסי מורשת, אז יש יחידת שוטרים שאמונה להוציא מכנסיות ציורים ופסלים, ולהעבירם למקום בטוח. ב-2014, שמונה שנים לפני כן, הקמתי את 'קהילת משמרי המורשת הבנויה', שמתעסקים עם מבנים, קשתות ופסיפסים. כשהכל קרה, נירית קראה לי: 'תבוא עם 'הקסדות', כי חלונות ודלתות הם דברים כבדים, ולמשמרים אין כלים ויכולת להרים’".
היישוב הראשון אליו נכנסו, בדצמבר, היה כרם שלום. "הוצאתי דלת של ממ"ד", הוא נזכר, "שהייתה בעצם סתם דלת רב-בריח פשוטה, ואתה מבין כמה עבדו עליהם - אנשים סמכו שזה מה שיגן עליהם. זה היה עבורי השוק הראשון. החוויה הקשה אפילו יותר הייתה לשמוע ילדים, כמו שיר מתיאס, מספרים על המשפחות שלהם שנרצחו. אתה רואה את הדם וחושב: 'אלוהים אדירים, איך האנשים האלו ממשיכים?’"
לאנשים חשובים חפצים?
"מאוד, זה זיכרון למי שכבר לא נמצא איתם. כולם אומרים לנו שאנחנו עושים עבודת קודש. בהתחלה היישובים לא רצו שנגיע. בגלל ההפקרה, לא רצו ששום דבר שקשור למדינה ייגע בהם. ולאט-לאט כן התחברו, וכל הזמן יש בקשות שנבוא ונוציא חפצים".
אתה ארכיאולוג. עוסק בחפצים של אנשים שמתו לפני אלפי שנים. איך התחושה להתעסק בחפצים של אנשים מתקופתך אתה?
"הם עברו טראומה שכולנו עברנו. זה אנחנו בהווה, לא סיפור היסטורי מהעבר. כשעובדים אנחנו עסוקים, אבל בסוף היום, כשאני רואה יישוב נטוש אני חוטף בומבה, כל יום מחדש. יש מחשבות איך הם ייצאו מזה, ואיך אנחנו נצא".
בימי חול המועד סוכות יתקיים מפגש זיכרון: “כחפץ הנשבר”. צוות התיעוד של יד יצחק בן-צבי מספר על עבודתו בעוטף בסדרת שיחות, תצוגות וסרטים, שצולמו בעת התיעוד ומציגים סוגיות של אתיקה ותיעוד. לפרטים, אתר יד יצחק בן-צבי ybz.org.il.
כשהמחבלים פשטו על שבילי קיבוץ ניר עוז, הם לא רק רצחו וחטפו מספר בלתי נתפס מחבריו, אלא גם בזזו חפצים בצורה חסרת תקדים. כלי רכב עמוסי חפצים דהרו לעזה דרך השדות. צה"ל רדף אחריהם והמחבלים במנוסתם שמטו חלק מהדברים. החיילים אספו הכל, החזירו ושמו במערום בכניסה לקיבוץ.
610 פריטים נימנו במערום המרכזי - הרוב צעצועים, אבל גם חפצים, כמו המריצה של ג'וני סימן טוב, הטלוויזיה של רותי מונדר שהוחזרה לה כששבה מהשבי, ואז גילו שהיא כבר לא עובדת, וגם המסחטה האדומה, שעליה נכתב בכתב יד, באותיות דפוס: ביבס.
ב־7 באוקטובר נחטפו ארבעת בני משפחת ביבס: האם שירי נחטפה עם ילדיה הקטנים כפיר ואריאל, והאב ירדן נחטף בנפרד. קרובי משפחתם לא יודעים לספר הרבה על המסחטה. "שירי אהבה לאכול פומלות, ככה, לא כמיץ סחוט", אומרת גיסתה עפרי ביבס לוי, אחותו של ירדן, "ואריאל אהב מיץ תפוזים".
עד היום לא ברור מאיפה נלקחה – האם מהבית או מגן הילדים, שגם אליו נכנסו המחבלים. "בגנים בניר עוז היו עושים פעילויות של סחיטת רימונים לפני ראש השנה, סחיטת ענבים לפני פסח, וסחיטת תפוזים למיץ פירות", מספרת עירית, מנהלת הגיל הרך של קיבוץ ניר עוז, "לפי איך שהמסחטה נראית, יכול מאוד להיות ששימשה לסחיטת הרימונים בראש השנה האחרון בגן, חודש לפני היום השחור".
"המריצה הייתה שייכת לנו מהילדות", מספרת עמית סימן טוב־והבה, אחותו של יונתן (ג'וני) שנרצח בניר עוז יחד עם כל משפחתו - אשתו, תמר, וילדיהם, התאומות ארבל ושחר, בנות חמש וחצי, ועומר, בן שנתיים.
"אבא שלי, פרדי, ריתך עליה את הכיתוב 'סימן טוב'. אחרי שהוא נפטר המריצה נשארה אצלנו שנים, כי אמא דאגה שתישמר. כשג'וני עבר לבית אחר בקיבוץ, הוא לקח אותה אליו והמשיך להשתמש בה. ב-7 באוקטובר היא נלקחה ונמצאה בשדות בדרך לרצועה כשהיא מעוכה. אבל השם 'סימן טוב' שרותך אליה לפני בערך 30 שנה, נשאר ברור. ג'וני ומשפחתו היו ה'סימן-טובים' האחרונים, אלו שהיו אמורים להמשיך את שם המשפחה שלנו. עומר היה הילד שנועד לשאת את שם המשפחה הזה בעתיד. בעצם, אחרי 7 באוקטובר אין יותר סימן טוב".
"בתחילת כל חודש", מספרת שיר, בתם של שלומי ושחר מתיאס ז"ל, "אמא הייתה לוקחת את הלוח המחיק ומסמנת בריבועים שעליו את התאריכים של אותו חודש. אני ממש זוכרת את הטושים הצבעוניים ואותה, עומדת מולו ושרה לעצמה שיר ידוע שבו מופיעים הימים, כדי לדעת אם יש 30 או 31 ימים באותו חודש. החוק בבית אמר שמה שלא רשום על הלוח - לא קורה.
"אבא היה מורה למוזיקה ומנהל מקהלות וערבי שירה בציבור, אז היה לו לו"ז מאוד מלא, ולאמא, זמרת חובבת שבדיוק תיכננה להוציא דיסק עם שירים שאת חלקם הלחינה ואחרים אבא - היו הרבה עיסוקים, כולל כאלה שקשורים לקיבוץ. לכן היה חשוב שיהיה לוח שיאחד בין הלו"ז של כולנו. אני למשל, הייתי צריכה הרבה את המכונית המשפחתית, אז בדרך כלל הייתי מוזכרת בו כ'שיר הונדה'".
חג סוכות היה אמור להיות חווייתי במיוחד עבור משפחת מתיאס. "בתחילת החודש אבא ואמא נסעו לפסטיבל התמר, וגם את זה רואים בלוח. בשבת, 7 באוקטובר, הייתי אמורה ללכת להופעה של ברונו מארס. בהתחלה קניתי שישה כרטיסים, גם להופעה הראשונה שלו, ביום רביעי באותו שבוע. אבא לא הבין מה המהומה, הוא אמר לי 'את יכולה לראות את זה בטלוויזיה'. בסוף, בגלל שאחותי הייתה בצבא וחברה אחרת בשירות לאומי, הוחלט שאמכור את הכרטיסים של רביעי, ואשאר עם אלו של שבת. אמא כמובן כתבה בריבוע 'ברונו מארס'. היא הקפידה למחוק בלוח כל יום שעבר, בקו. בבוקר 7 באוקטובר אמא ואבא נרצחו בביתם. אמא לא הספיקה למחוק את היום ההוא מהלוח". היום, מנסה משפחת מתיאס לגייס את הסכום הדרוש להפקת האלבום שאמה לא זכתה להוציא.
כאשר המשמרים הגיעו לביתו של יותם חיים - שנחטף לעזה ונהרג כשלושה חודשים לאחר מכן מאש צה"ל כשניסה להימלט - הם נתקלו בבית חרב ומפויח. "לא ידענו מה אנחנו מחפשים", אומרת ד"ר שלו־כליפא, "לקחנו מהבית שנשרף כולו את מה שרצינו לצורכי תיעוד. כיור שמדף הפלסטיק שמעליו נמס, ולכד את כל מה שהיה שם - מברשת שיניים, מברשת שיער, משחת גילוח וסבונים.
"קראנו באחת הכתבות שהמשפחה סיפרה שהיה מתופף, אבל לא מצאנו שם תופים. חודשיים וחצי אחרי שהתחלנו במלאכה, כמעט ביום האחרון, צלם הוידיאו שמלווה אותנו ראה משהו. אנחנו כבר יודעים איך נראים מזגנים אחרי שריפה, גם רדיאטורים, אבל הצלם, שיש לו עין יותר טובה, זיהה בערימת אפר שנזרקה ליד הדלת, ממש בדרך החוצה, דוושה עם טביעת נעל עליה. היה ברור שזו לא נעל שנמסה.
"ואז אנחנו מתחילים לנבור בערימה שכולם עברו לידה, ולא שמו לב, ומתוך האפר אנחנו מגלים מה שהיה פעם סט תופים ונשרף כליל. הנה המצילתיים, הנה התופים והנה הדוושה. ככה למדתי שיש תופים דיגיטליים, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים".
"המחבלים נכנסו אליי בסביבות עשר ומשהו, הלכו וחזרו לפחות חמש פעמים", משחזרת סוסי לונסקי, מנהלת קהילה וראש צח"י, "הם ירו לכל עבר, בכל דבר שאפשר: קירות, אהילים, תמונות, ארונות, מקרר, וגם במראה. בנוסף, ריססו בבית כל מיני כתובות. החוקר שהיה פה אמר שעל המראה ריססו שמות, מוכרים למערכת".
ב־7 באוקטובר מצאה עצמה לונסקי לבד בבית, "משש וחצי בבוקר עד שתיים בצהריים הייתי בממ"ד עד שבאו חיילים, אמרו לי: 'אנחנו פה', ואז החזירו אותי לממ"ד עד שבע בערב".
תשעה מתושבי ניר יצחק נרצחו בשבת השחורה, רובם מכיתת הכוננות, בהם שני חטופים שגופותיהם עדיין בעזה. מכאן גם נחטפו לואיס הר, בת זוגו קלרה מרמן, אחיה, פרננדו מרמן, אחותה, גבריאלה ליימברג ובתה מיאה ליימברג. כולם שוחררו - הנשים בעסקה, הגברים במבצע צבאי.
15 צפייה בגלריה
מראה עם כיתוב בערבית, הבית של סוסי לונסקי, קיבוץ ניר יצחק
(צילום: שרית עוזיאלי, באדיבות יד יצחק בן צבי)
לפני כחודשיים חזרה לונסקי ("עם חצי קיבוץ") לבתים ששופצו בינתיים, והיא עדיין מכהנת בתפקידים שנשאה ב-7 באוקטובר. "משפחות עם ילדים, אלמנות, ומשפחות שכולות העדיפו שלא לחזור", היא אומרת.
"זה מאוד לא קל לחזור לגור בבית שסומן. בית שידעו מראש מי גר בו ומה תפקידו. המחבלים סימנו שני בתים, את שלי ואת זה של הרבש"ץ, ירון שחר ז"ל. אני חושבת שהיה להם מידע בכל היישובים מיהם ממלאי התפקידים, והם לא פסחו על הבתים האלו, כדי להראות שהם יודעים הכל עלינו ויכולים לכבוש אותנו בלי להניד עפעף".
שמונה שנים ניהלה מיכל בחלשדאי את מרפאת השיניים של בארי, כשתחתיה שמונה עובדים: רופאים, סייעות ושינניות. "לסייעות", היא מספרת, "היה לוח משלהן, בנפרד משלי, שהיה תלוי בחדר הטיפולים הראשי. כל שנה, איך שהיה מגיע לוח השנה החדש מהדפוס, הן היו מסמנות בו את כל ימי ההולדת, כדי שחלילה לא יהיו פספוסים, ימי גיבוש, ימי חופש, אירועים משפחתיים, וכמובן את השיבוצים לעבודה. אם למשל, היו שני רופאים באותו יום, הן היו מציינות מי עובדת באיזה חדר".
"מרפאת השיניים", הפכה למושג מוכר בתולדות הקרבות הקשים בבארי. חמישה נרצחו שם - ארבעה חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ והפרמדיקית עמית מן. המבנה, מספרת בחלשדאי, שימש במרפאה רק בחלקו. באגף הימני, שבו התחוללו הקרבות הקשים, הייתה קליניקה נטורופתית ומשרד קטן של עורכת דין. אחות הקיבוץ שהייתה במקום ונמלטה שמאלה במסדרון, למרפאת השיניים עצמה - ניצלה.
אחת מעובדות המרפאה הייתה ליאן שרעבי, ששימשה כעוזרת של בחלשדאי וגם סייעת לרופא. שרעבי ז"ל נרצחה עם בנותיה נויה (16) ויהל (13). בעלה אלי עדיין בשבי בעזה. "ליאן", אומרת בחלשדאי בגעגוע, "עבדה באופן קבוע עם קסניה, רופאת השיניים של הילדים. היה לה חיבור טוב לילדים". הפעם הראשונה שבה הגיעה בחלשדאי לחזות בחורבן שבמרפאתה, הייתה ארבעה ימים אחרי הטבח. "חיילים נכנסו כדי לחלץ את המחשב שלי, שבו היו צילומי השיניים שבעזרתם זיהו את הגופות. הדבר הקשה ביותר עבורי היה לשלוח למז"פ את צילומי השיניים של ליאן והבנות. זה היה נורא".
"לעלומים, שם נטבחו עובדים תאילנדים ואחרים נחטפו, נכנסנו כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר", מספרת שרית עוזיאלי שמצלמת כבר 30 שנה עבור מוסד יד יצחק בן-צבי, "כמושבניקית בעצמי, אני מכירה תאילנדים ויודעת מה לחפש. יש להם כל כך מעט חפצים אישיים כשהם באים לארץ. מזוודה אחת, מטבח משותף עם כלים שהצליחו לגרד מפה ומשם. תמיד תמצאי סיר אידוי לאורז, המון בירות וויסקי מתחת למיטה, ובחוץ גינה עם ירקות".
23 פועלים מנפאל ומתאילנד נרצחו בעלומים. שמונה נחטפו לעזה, וכבר שוחררו. מגורי הפועלים, שנמצאים במתחם הרפת, נשרפו עד היסוד. "בכל זאת זיהיתי שאריות של מיטות קומתיים, ולפי שברי הכלים את רואה איפה שתו תה", מוסיפה עוזיאלי, "הכלי הזה נמצא בפינת הבישול, במטבחון, והיה מלא שמן שחור. מצאנו גם מחבת שחורה גדולה. 95 אחוז מהמקומות שנכנסנו אליהם היו שרופים ומפויחים, והכלים נותרו כמו שהם. כך גם כאן. כל המדף היה מפויח, לידו היו שני כלים חשמליים קטנים שלא זיהיתי מרוב שהם נמסו, ומעמד לכוסות. אי־אפשר היה להציל הרבה מהמטבח הזה".
על פי המסורת של קיבוץ בארי, כל מחזור מקבל עם העלייה לכיתה א' שם ודגל משלו, שמלווים את חברי הקבוצה מילדות ועד זקנה. 71 דגלים היו לבארי עד 7 באוקטובר. ולפני כחודש, ב־1 בספטמבר, הצטרפה למרות העצב ואי־הוודאות הקבוצה החדשה של העולים לכיתה א', שבחרה לעצמה את השם "ליצ'י".
"הדגלים הללו היו במחסן החינוך שחטף פגז, אך למזלנו לא נשרף", מספרת ד"ר נירית שלו-כליפא, "חלק ניזוקו מהמכה, וחלקם כבר היו בלים מזקנה והתקרה שקרסה עליהם לא עזרה. פחדנו שיירד עליהם גשם, אז עשינו מבצע רציני ושלפנו אותם החוצה. אני זוכרת שהגיע חבר קיבוץ, שאמר לי: 'זה האוצר של הקיבוץ, זה הלב. עכשיו אני קופץ להריסות ולא אכפת לי כלום. העיקר להציל את הדגל של כיתת שיטה'. הוא הדביק אותנו בהתלהבות וקפצנו אחריו בידיים חשופות".
כשחילצו את הדגלים גילו שבשניים מהם נעוצים קליעים, ואחרים הושחתו קלות. לעזרתם נחלצה משמרת טקסטיל שעבדה שנים רבות במוזיאון ישראל בירושלים, ויחד עם עמותת "כולנא", שעוסקת בתפירה עכשווית על בסיס תפירת פולקלור, שוחזרו הדגלים. "הרעיון היה", אומרת שלו־כליפא, "שלא מסתירים את התפר של התיקון, הדגל נושא את הצלקת כמו האדם".
העיסוק בדגלים חשף את המשמרים להיסטוריה הפנימית של בארי. "למשל, לעובדה שלפני שלוש שנים היו דגלים שהתבלו מאוד, והמתפרה של הקיבוץ עשתה להם שחזור. לאלו שאי־אפשר היה לשחזר, האמנית והאוצרת זיוה ילין עשתה גרסה מצוירת, לפי המקור, ללא רקמה.
"העיסוק בדגלים זו נחמה. מאז 7.10 אנחנו מגיעים לזירות פשע, חיים שנחרבו וחוללו, מעשים של אלימות מאוד קשה, ולצד זה יש לנו את הדבר המרפא, המחדש, והדגלים הם בדיוק הביטוי להמשכיות. הזיכרון הוא לא רק קומקום שרוף שלא ירתחו בו מים יותר, אלא גם הכיתה הבאה, שרוקמים את הדגל שלה".
הפסנתר שניצב בביתה של ויויאן סילבר ז"ל, התגלגל במשפחה שנים ארוכות. "הוא הגיע מאירופה, יחד עם המשפחה של גיסתי", מספר יונתן זייגן, בנה של סילבר. "הוא נשמר במשפחה, אבל איבד מערכו, חוץ מבעיניה של גיסתי שהייתה קשורה אליו. בשלב מסוים, כשהיא עברה דירה, גיסתי חיפשה לו פתרון - ואז אמא הצילה אותו.
"הפסנתר היה אכול מבפנים ואמא דאגה להובלה ומצאה משחזר פסנתרים ששיפץ אותו. היו לה יחסים מורכבים עם פסנתר. בילדותה היא למדה לנגן, ואמא שלה לחצה עליה להצטיין. אז נראה לי שבשימור הפסנתר היה גם אלמנט של תיקון עבורה. לגשת לפסנתר, הפעם מתוך בחירה, כאדם בוגר. היא באמת ניגנה בו, ולאחד מימי ההולדת אפילו קנינו לה חוברת תווים של סיימון וגרפונקל. אני חושב שהיא חשבה שתנגן בו יותר, ושיתפתח לה תחביב לעת זקנה, אבל בפועל אמא נשארה אישה מאוד עסוקה, אז הנגינה נשארה כפעילות מצומצמת.
"הילדים שלי אהבו אותו ושיחקו איתו ולפעמים היו יושבים איתה ומנסים לנגן יחד, אבל הוא לא היה מרכז הבית, פשוט דבר נחמד שקיים. עבורי לא הייתה לו משמעות מיוחדת, חוץ מזה שסיפור ההצלה שלו, מסמל משהו מהאישיות שלה, איך היא הייתה יוצאת מגדרה כדי להיענות לצורכי האחר".
ב־7 באוקטובר ויויאן הייתה בממ"ד, כאשר המחבלים שטפו את בארי. "דיברנו בטלפון ובשלב מסוים אמרתי לה 'אולי תעברי לשירותים, זה מקום יותר טוב'. היא התחבאה וחיכתה, תיקשרה עם כל העולם בהודעות, אפילו היה לה ראיון בגלי צה"ל תוך כדי. שאלתי אותה אם היא מעדיפה להישאר על הקו עד הסוף או שהיא מעדיפה להיפרד. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושהיו לה חיים מלאים והיא יכולה ללכת בתחושת סיפוק".
סילבר הייתה מוגדרת כחטופה יותר מחודש, כי הבית נשרף ולא מצאו שרידים והסלולרי שלה אוכן בעזה. רק בנובמבר נמצאו שרידי גופתה בממ"ד השרוף.
החומה שהקיפה את היישוב כרם שלום היא כנראה החפץ הגדול ביותר שפונה, ואחד הסמליים שבהם. "החלקים החסרים הושלמו כמובן", מספרת ד"ר נירית שלו־כליפא, "אבל הציורים שהיו על השברים עדיין לא. לפי הציורים על הבטון, את מיד רואה איזה שבר שייך לאיזה חלק בחומה, כמו פאזל.
"לכל גוש בטון אנחנו מצמידים מספר קטלוגי, כמו במוזיאון. כשמסתכלים עליהם, מבינים שמשהו עמוק נשבר פה. הם מגלמים את העוצמה, ומנגד, מוכיחים שגם בטון יכול להתרסק. החומה והשברים נמצאים כרגע בשטח ובעצם שייכים לכרם שלום. כשיעשו משהו למען שימור הזיכרון, ברור שהחלקים השבורים ישתלבו כמונומנט. ב־11 בספטמבר, למשל, האוצרים מניו־יורק לקחו עמוד של אחד המגדלים למוזיאון ההנצחה, והיום הוא הפריט המרכזי בתצוגה. אז כרגע לא מזיזים. זה נשאר פה".
בשל אופי הלחימה והפינוי בצפון הארץ, וגם בגלל העובדה ששטחים רבים מוגדרים כשטח צבאי סגור, לא מתבצע כרגע איסוף מסודר או פינוי חפצים, גם מבתים שרופים או מופגזים.
ובכל זאת, יש יוזמות נקודתיות. דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, אומר כי הוא כבר אוסף חלקי פגזים להקמת מוזיאון ביום שאחרי, שיספר את תולדות התקופה לדורות הבאים. בקיבוץ מנרה השכן, עשו מעשה אחר, ותוך כדי חירוף נפש ארזו את תכולת הארכיון המקומי ושלחו את חלקו למחסן בעמק החולה. "כ־150 מבני מנרה שכבר אינם מתגוררים בו התקשרו עם פרוץ המלחמה וביקשו לעזור", מספרת אורנה זילברשטיין, חברת וילידת הקיבוץ, "הם נחלקו לצוותים לפי צורכי התושבים, אחד מהם אמון על שמירת נכסי התרבות של המשק. חדר הזיכרון, למשל, שם יש תיקייה לכל תושב שהלך לעולמו, תמונות של כל אנשי מנרה מקום הקיבוץ ב־1943 ועד היום, ארכיון מפות, מסמכים ועלון הקיבוץ".
אבל החשש לאוצרות הארכיון לא היה הצרה היחידה. אחת השריפות שפרצה ביישוב בעקבות הירי איימה לשרוף את הסטודיו של הציירת המקומית נעמי קרר, שמנציחה ביצירותיה את נופי הקיבוץ. כאן התגייסה כיתת הכוננות ופינתה עשרות ציורים לבית יותר בטוח. בהמשך הגיעה בתה, עובדת מוזיאון ישראל, ולקחה אותם אליה.
בכך לא הסתיימה עבודתה של זילברשטיין. "אני מפונה כמו כולם אבל עדיין מגיעה לקיבוץ ומוציאה לאנשים אלבומים, תמונות וחפצים שיקרים לליבם, בובות לילדים, למשל. גם משקה עציצים ומאכילה חתולים".
