היי אמא,
כבר חמש שנים מאז שמתת ורק עכשיו אני כותב. מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט חיכיתי לקצת חדשות טובות שבהן אוכל לשתף והן בוששו לבוא. יכולתי לכתוב לך על הקורונה או על הממשלה הימנית משיחית שבנימין נתניהו, שאותו אף פעם לא סבלת, הקים. יכולתי גם לכתוב לך על הטבח הנוראי שהתחולל כאן ב-7 באוקטובר, על העשרות הרבות של החטופים שנמקים עכשיו בעזה ועל איך נראה כאילו אותו נתניהו עושה הכל כדי להכשיל כל עסקה אפשרית כדי שיוכל להמשיך את המלחמה הארורה הזו לנצח. יכולתי גם לספר לך על אלכס, ההיסטוריון המזוקן ההוא שהשתתף איתי בצילומי הסרט הדוקומנטרי של הטלוויזיה הפולנית ואמרת עליו שהוא מענטש, לתאר על איך הוא נחטף מהבית שבו אירח אותי אז, בצילומים. ואיך מת בעזה אחרי שנתניהו לא הסכים להתגמש בעסקה ולקבל קשישים במקום נשים. או לספר לך על פנסיונריות ופנסיונרים שאם היית חיה בטח היינו פוגשים מדי פעם בתור לקופת חולים, לכתוב לך איך נעצרו ונאזקו באלימות על ידי המשטרה הפשיסטית של בן גביר כאילו היו פושעות מסוכנות רק מפני שהעזו לנסות ולהזכיר לחבר ממשלה, שבמקרה היה גם אסיר ציון, שפדיון שבויים הוא מצווה חשובה, אבל בשביל מה? את כבר בעולם אחר, טוב יותר. אז המשכתי לחכות לחדשות טובות והבטחתי לעצמי שאכתוב לך כשהחטופים יחזרו, כשהממשלה הרעה הזו תיפול או לפחות כשהעומד בראשה ייקח אחריות לאסון הנורא שהתרחש כאן במקום להטיל את האשמה על ראשי הצבא, על שופטי בית המשפט העליון, ואפילו על הבנים שלך, שממשיכים להפגין בכל שבוע למען עסקת חטופים, שוויון ודמוקרטיה ונגד הרעבה בעזה או פוגרומים של מתנחלים בכפרים פלסטינים בגדה.
השנה האחרונה כאן הייתה קצת כמו להתבונן במסך טלוויזיה חצוי: בצידו האחד ההתרחשויות מתקדמות בקצב המסחרר של סרט של צ'רלי צ'פלין ובממדים אפיים של סרט תנ"כי, כשטבח חסר תקדים בקיבוצי העוטף מוביל להרס ומוות בלתי נתפס הניתך כמו מבול של אש מהשמיים ומשמיד עד אפר חצי מעזה. וצידו האחר של המסך? קפוא לגמרי.
כאשר במשך שנה שלמה ראש ממשלת ישראל לא מצליח לומר לעמו ולעולם כיצד הוא רואה את עזה ביום שאחרי המלחמה הלא נגמרת הזאת, ובמשך שנה שלמה הוא לא רואה לנכון לקחת אחריות על המחדל הביטחוני אשר בעטיו נרצחו מאות רבות מאזרחיו, וכאשר יותר משנה אחרי ששלח מכתב פיטורים לשר הביטחון שלו, הנ"ל עדיין נמצא בתפקידו. שנה שלמה שבה אותו ראש ממשלה מסרב לתת ראיונות לתקשורת המקומית, להקים ועדה חקירה שתבדוק את מחדליו או לנקוב במועד לבחירות שבהן יעמיד את שלטונו במבחן העם אשר על פי כל הסקרים כבר מזמן מאס בו. שנה ארוכה כמו נצח ועקרה כמו מדבר. שנה, שבסיומה אנחנו מוצאים את עצמנו ליד ערימת גוויות בלתי נתפסת ובלי אפילו גרם אחד נוסף של תובנה או תקווה. בתקשורת ממשיכים לעדכן לגבי טקס יום השנה לאסון. הטקס, מספרים לנו, יצולם ללא קהל מחשש למחאות הצופים ויוקלט מראש. מנותק מהזמן, ומנותק מהעם בדיוק כמו הממשלה ההזויה שהגתה אותו. טקס לזכר החטופים אשר עדיין מחכים שישחררו אותם בעזה שמרגיש תמוה, בערך, כמו טקס זיכרון לזכר חללי השואה המתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר העשן עדיין עולה מהמשרפות.
אמא, בצפון ישראל בתים בוערים ובלבנון ביפרים ומכשירי קשר מתפוצצים וזורעים הרס בממדים של מכת מצרים ובאסתטיקה של סרט מתיחות
אמא, בצפון ישראל בתים בוערים ובלבנון ביפרים ומכשירי קשר מתפוצצים וזורעים הרס בממדים של מכת מצרים ובאסתטיקה של סרט מתיחות, ומהווים רק קדימון לחיסול נסראללה וצמרת החיזבאללה, ועוד אפילו לא התחלתי לדבר על מתקפת הטילים האיראנית השנייה (!) על ישראל בשבוע שעבר. מה שמזכיר לי שהיום סוף-סוף הצלחתי לגרד מאחד מאתרי האינטרנט איזו חדשה טובה, משהו שאמנם לא קשור למדינה שאת כל כך אוהבת אבל, עדיין, יגרום לך לקצת שמחה, אז הנה: מחקר חדש שערך ארגון הבריאות העולמי מראה שכנראה אין שום קשר בין שימוש מרובה בטלפונים ניידים וסרטן. את זוכרת איך תמיד היית אומרת לי בחיוך מעט חרד שזה שאני מדבר כל כך הרבה בחיים זה עדיין איכשהו בסדר אבל שהשיחות הארוכות האלה שאני מנהל בנייד בסוף יטגנו לי את המוח? אז מהיום את יכולה להיות כבר רגועה – הן לא. והבן הפטפטן שלך יוכל להמשיך לדבר ולדבר בנייד ולא תיפול מראשו אפילו שערה אחת. אנשים באזור העוטף ובעזה מתים כמו זבובים: ילדים וקשישים ישראלים תמימים, חיילים צעירים, ובעזה, אלפים רבים של נשים ותינוקות, אבל אף לא אחד מהם מת בגלל שדיבר יותר מדי בנייד שלו. וטלפונים ניידים זה כנראה לנצח בזמן שלממשלה הזו, בכל זאת, יש תאריך פקיעה. בואי ונתפלל ביחד שהוא מוקדם יותר מתאריך הפקיעה של המדינה הזו ומחורבן הבית השלישי שבן גביר וחבריו בממשלה מפנטזים עליו בדרך לגאולה.
אפרופו גאולה, מקווה שנחמד שם למעלה ושאבא ואת מצליחים למצוא קצת שלווה. מודה שבזמן שרבים אחרים נוהגים לומר שהם שמחים שההורים שלהם כבר לא בחיים כדי לראות את מה שנהיה מהמדינה עבורה הקריבו כל כך הרבה, אני מצטער יום-יום שאתם כבר לא כאן. אני בטוח שאם הייתם חיים, את ואבא כבר הייתם עושים כאן קצת סדר או לפחות מצליחים, כמו תמיד, למצוא בכל האפל והעכור הזה, איזה שביל מאיר של תקווה.
אוהב אותך,
אתגר
פורסם לראשונה: 00:00, 07.10.24
