"הבושה שלכם תהדהד עוד זמן רב אחרי שננצח", הבטיח ראש הממשלה לנשיא צרפת שלשום, בעקבות ההצהרה של עמנואל מקרון על רצונו להטיל אמברגו נשק על ישראל. מבלי להתייחס לנושא עצמו, קשה שלא להתעוות כששומעים את נתניהו משתמש במילה "בושה", מסוג הדברים שאף פעם אי-אפשר לדעת אם הוא מסוגל להרגיש בעצמו. למשל, כשהוא נתפס בשקר ברור ומובהק, או כשכל המוניטין הציבורי שבנה ("מר ביטחון") מתרסק בבת אחת. האם ב-7 באוקטובר, אחרי שהלך כמו כל אדם לבית הכיסא, נתניהו שטף ידיים, הביט במראה והרגיש בושה? האם למחרת? האם כשבתי העלמין התמלאו כמעט בבת-אחת בכ-1,200 נרצחים ונרצחות? כששמע על סיפורי הגבורה המטורפים שעלו לחיילים ולשוטרים אמיצים בחייהם? כשהסתכל בעיניים למשפחות החטופים והחטופות, בפגישות הלא רבות שערך איתן?
מצד שני, שר הביטחון והרמטכ"ל נראים כמו אנשים שמרגישים בושה ואפילו כלימה, אבל זה לא עוזר יותר מדי. שנה אחרי מחדל צבאי שנחרת בהיסטוריה העולמית, יואב גלנט ורב-אלוף הרצי הלוי עדיין בתפקידיהם. הלחץ עליהם להתפטר הסתיים ברגע שהחלה המתקפה האגרסיבית בצפון וההצלחות שהיא מביאה. פתאום זה לא משנה שהלוי לקח לעצמו חירות לעצב את המטכ"ל, בגיבוי מלא של גלנט, למרות כישלון מחריד: עם כל כך הרבה חזיתות, וגם החרדה באליטה הליברלית מפני מי שנתניהו ימנה במקומם (וזה נכון אפילו יותר לנושא השב"כ, שגם שם לא ברור מתי רונן בר ישלם מחיר על הפיאסקו), כבר אין ביקוש ציבורי. לא לבושה, ולא למושג אחר שאיבד לחלוטין מהמשמעות שלו בשנה הזאת: אחריות.
אתם מבינים, אם כעבור 365 ימים מהרגע שבו המדינה נעלמה והבכיר היחיד שהלך הביתה הוא ראש אגף המודיעין, אזי בישראל "אחריות" היא רק מילה עם שש אותיות וטעם של חול בפה
אתם מבינים, אם כעבור 365 ימים מהרגע שבו המדינה נעלמה והבכיר היחיד שהלך הביתה הוא ראש אגף המודיעין, אזי בישראל "אחריות" היא רק מילה עם שש אותיות וטעם של חול בפה. אפילו תחקירים צבאיים על מה שקרה באותו יום לא התפרסמו, מלבד על הקרב בקיבוץ בארי. בצבא הצליחו למנות ראש אמ"ן, רק אחד התפקידים החשובים במערכת, על סמך זה שהרמטכ"ל ראה תחקיר על ביצועיו באותה שבת. גדעון סער, שרץ להופיע בפני "ועדת החקירה האזרחית", זחל לממשלה שעושה הכל כדי למנוע ועדת חקירה ממלכתית. בזכות האופורטוניזם שלו, היא גם כנראה תצליח. משפחות התפרקו, קהילות נחרבו, ואנשים שנחטפו מהמיטות נמקים במנהרות. אבל הבטחות הפרשנים ל"מחאה שלא הייתה כמוה" התגלו כעוד נבואת שוטים.
רבים ורבות טוענים שישראל לא תהיה אותה אומה אם החטופים והחטופות יופקרו למותם. בפועל, רצח האחריות וקבורתה האלימה באדמות היישובים והקיבוצים שנספגו בדם ב-7 באוקטובר הם ה-שינוי, והוא כבר קרה. נוצר אתוס חדש: מי שאמור לקחת אחריות ולממש אותה הוא זה שמחזיק בכוח, אבל בגלל שיש לו כוח הוא לא צריך לעשות שום דבר בלי שיכריחו אותו, כלומר ייטלו ממנו את הכוח. מדינה שבה מוסד האחריות הוא אך ורק פונקציה של כוח וכפייה, יכולה להגיד על עצמה הרבה דברים - אבל מגדלור מוסרי היא לא. והבושה הזאת לא סתם תהדהד "זמן רב אחרי שננצח": היא התבוסה המוחלטת.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.10.24
