סמ"ר רון פרומין ורב-סרן (במיל') דוד פחימה נפגשו בחמ"ל של מוצב כיסופים ב-7 באוקטובר. זו הייתה שעת אחר הצהריים, פחימה וכוח המילואים שלו הגיעו למקום כדי להילחם במחבלים וגם חילצו – בגופם ממש – את פרומין ואת התצפיתניות שפעלו שם. כעת הם נפגשו שוב וסגרו מעגל מרגש. "אם לא אתם – אני לא יודעת אם הייתי פה היום", רון אמרה, ודוד השיב לה: "זו הייתה זכות להיות שם בשבילכן, אתן הגיבורות".
3 צפייה בגלריה
"זו הייתה זכות להיות שם בשבילכן". רס"ן (במיל') פחימה וסמ"ר פרומין
(צילום: אביגיל עוזי)
בבוקר 7 באוקטובר, לפני השעה 7:00, קיבל רס"ן (במיל') פחימה מיקיר שיחה מסגנו, שבישר לו: "יש קטסטרופה בדרום". פחימה (30), מפקד פלוגת מילואים שכפופה לגדוד 9 של השריון, החליט יחד עם סגנו על גיוס יזום של הפלוגה. הם קיבצו עשרות לוחמים בבסיס נחשונים.
"המחויבות שלנו לצה"ל היא גבוהה מאוד", הסביר המ"פ, נשוי ואב לשתי ילדות קטנות, "אנחנו קופצים במהירות לכל משימה, זו ממש שליש משרה". תחילה הם הכינו את הטנקים ללחימה, פעולה שאורכת בשגרה לפחות 12 שעות. אבל ככל שתמונת האסון בעוטף עזה התבהרה, הם הבינו את נחיצותם בלחימה באופן מיידי.
הלוחמים הצטיידו בנשק ובתחמושת בלבד וטסו דרומה. "יצאנו 57 לוחמים שלא הכירו זה את זה", סיפר פחימה, "לפני רגע הם הוקפצו מהבית למשימה שהם לא מכירים – להילחם כלוחמי חי"ר. אלה שריונרים, המקצוע שלהם הוא טנק. בנסיעה עוד עשינו אימון לירי בנשקים שלא היו מאופסים. היינו ללא וסטים ואמצעי הגנה, אבל עם תחושת מחויבות לעם ישראל".
בכבישי העוטף נתקל האוטובוס של הכוח בשורדי פסטיבל הנובה, שביקשו סיוע בפינוי לקבלת טיפול. "סוף העולם", תיאר אחד השורדים לדוד את שראה. בצומת כיסופים הם ירדו מהאוטובוס ונכנסו ללחימה במחבלים. "ראינו טנדרים הפוכים, גופות על הכביש", מוסיף מפקד הפלוגה, "התקרבתי לסוואנה של לוחמים, לשאול אם זקוקים לעזרה. כולם היו ירויים. הבנו שאנחנו במלחמה".
מאז ועד היום היה פחימה בין סבבי מילואים. הוא לא מצא רגע פנוי להעמיק במה שהתרחש באותה השבת במוצב כיסופים. "הצבנו לוחמים בפרצות בגדר, שימנעו חדירות נוספות, והתקדמנו לעבר החמ"ל", הוא שחזר, "לחמנו לצד לוחמי יחידת אגוז, פעלנו לטהר את הבסיס ממחבלים".
בלי מצלמות
סמ"ר פרומין (20) מנס-ציונה, מפקדת חמ"ל תצפיתניות במוצב כיסופים, החלה את המשמרת שלה ערב קודם בשעה 22:00. למחרת בבוקר החלו אזעקות בלתי פוסקות. "מיד אחרי הירי הארטילרי זיהינו את הפשיטות של המחבלים בגזרה", סיפרה, "עשינו כל מה שיכולנו".
מהחמ"ל הזעיקו את התצפיתניות שישנו במגורים. רון קיוותה שיחד יצליחו לתפעל את המצב טוב יותר, ושבחמ"ל כולן יהיו מוגנות יותר. אבל אחרי כעשר דקות המצלמות כבו. התצפיתניות הבינו שהמחבלים בדרכם אליהן. "ראינו הכל בעיניים שלנו", רון שחזרה, "עולות מחשבות על חטיפה אבל אי-אפשר להעמיק בהן, היינו חייבות להמשיך לתפקד. נשארנו עם שתי מצלמות פועלות, שכבו ברגע שנפל הגנרטור".
כולם התרכזו בחמ"ל - חיילים, קצינים, מפקדים וגם הפצועים מהלחימה ברחבי הבסיס. "לא ידעתי איך היום הזה יגמר", רון אמרה, "אבל בתוכי האמנתי שנצא משם".
בשעה 17:30 דוד הגיע לחמ"ל. בכניסה הוא פגש את סמג"ד 51, ירוי ברגלו. "הוא בעצם המפקד האחרון שהגן על החמ"ל", מ"פ המילואים סיפר, "גם אשתו הייתה שם ובנו בן הארבע, לכבוד החג. אמרתי לו שהגענו לעזור, שאלתי מה צריך".
דוד גם פנה לתצפיתניות, בחיוך: "אהלן, מה העניינים? באנו להוציא אתכן". היום, הוא מודה, "לא היה לי עוד מושג איך אעשה את זה – אבל רציתי לשדר להן ביטחון. הבטחתי שזה יקרה, רק לא ידעתי איך ומתי".
חילוץ התצפיתניות היה משימה מורכבת במיוחד. הבסיס עוד שרץ מחבלים, ברקע ירי פצמ"רים, ורצפת החמ"ל התמלאה בדם הפצועים שפונו לשם. כוח פלוגת המילואים חיכה לרגע הנכון ויצר מגן אנושי עבור התצפיתניות. הם נעמדו בשני טורים, מימין ומשמאל, כשבמרכז החיילות חצו עד ליציאה מהבסיס והעלייה לאוטובוס. "הקצינה שלי הייתה בראש ואני ומפקדת נוספת היינו המאספות", רון סיפרה, "הלוחמים, פשוטו כמשמעו, הגנו עלינו בגופם".
בערב האוטובוס פינה את החיילות לבסיס אורים. לדברי רון, זו הייתה נסיעה קצרה שהרגישה כמו נצח.
בחזרה לטנקים
למחרת רון חזרה לביתה בנס-ציונה. שבועיים לאחר מכן היא עלתה שוב על מדים וחזרה לתפקיד באותו החמ"ל. "בלב ידעתי שאחזור", היא אמרה, "בראש רק רציתי להשלים עם התחושה שאוכל יותר להועיל מלעשות נזק. רוב הבנות חזרו איתי לחמ"ל, לא היה לי ספק שזה מה שאעשה". בחודש מארס רון השתחררה משירות סדיר ומיד שובצה למילואים, שאותם סיימה בספטמבר.
פלוגת "כפיר" של כוח המילואים, המשיכה במשימת טיהור מרחב כיסופים ממחבלים עד יום רביעי. רק אז הם חזרו לטנקים, להכין אותם לתמרון ממושך ברצועת עזה ובהמשך למשימות הגנה בצפון הארץ. "היינו הראשונים לפתוח את הציר בצפון הרצועה, חאן-יונס ורפיח", דוד מספר, "המשכנו לשנה של לחימה, 250 יום בעזה".
רשמית דוד השתחרר ממילואים באוגוסט, אבל הוא נשאר דרוך לקריאה הבאה. "בפלוגה איבדנו שני לוחמים יקרים, 20 לוחמים נפצעו, מתוכם 17 חזרו להילחם ושלושה עוד בשיקום", הוא סיפר. "חגגנו שלוש חתונות ולידות של 13 ילדים. זה סיפור של יותר מ-100 שריונרים, משרתי מילואים, בעלי עסקים ומשפחות, שהחליטו לקפוץ ב-7 באוקטובר, להיזרק לתוך האש, בלי להיות מתורגלים בלחימה רגלית. אני אמנם מספר את הסיפור, אבל זה סיפור של פלוגה שלמה של גיבורים".
"לגמרי", הוסיפה רון, "והסיפור שלי הוא סיפור של חמ"ל תצפיתניות. גבורה של בנות שלא מוותרות".
בסיום המפגש פנתה רון לדוד ואמרה לו: "תודה בשמי ובשם כל הבנות. אם לא אתם – אני לא יודעת אם הייתי פה היום". דוד, בחיוך מבויש, השיב: "כל הכבוד לכן. תיפקדתן במקצועיות עד הרגע האחרון, בלי הנחות ולמרות הכל. שרדתן את התופת ועוד חזרתן לשירות באותו המקום, למלא את המשימה. זו הייתה זכות עבורנו להיות שם בשבילכן, אתן הגיבורות".
