אנחנו הדור הראשון של 7 באוקטובר. אנחנו מי שראו בעיניים זוועות שלא יכולנו לשער שיתרחשו במדינה ריבונית. אנחנו מי שעוד מנסים לקלוט בקושי רב את תהומות השכול והיקפיו, המחדל והשלכותיו, ההפקרה ואדוותיה. אנחנו הדור הראשון של 7 באוקטובר, וכל חיינו נישא את היום הזה כצלקת. מאות אלפים מאיתנו נושאים אותו כפצע פתוח. מי שמחבלים עמדו על סף דלתם, שיקיריהם נרצחו או נפצעו, שקרוביהם נפלו בקרבות, שפונו מביתם, ומי שאהובי ליבם גם ברגע זה נמצאים בשבי האכזרי בעזה. ייקח לנו שנים רבות לעכל ולקלוט מה התרחש פה לפני שנה, ייקח לנו דורות לעבד את הטראומה. להפוך אותה לתקומה.
יש תהליכים של שנים ודורות, ויש תהליכים דחופים. בהולים. אנחנו, הדור הראשון של 7 באוקטובר, חייבים להישבע שמה שהיה לא יהיה עוד. חייבים, בשם המתים ובשם החיים, לכונן פה סדר ישראלי חדש. שנים רבות מידי סיפרנו לעצמנו שנסתדר בשמורות הטבע השבטיות שהקמנו. במערכות החינוך הנפרדות, בשכונות הנפרדות, בתקציבים הנפרדים ובסיפורים הנפרדים. לאורך שנים ארוכות ממשלות ישראל תיגמלו את הקולות הקיצוניים בשבטים השונים והזניחו את המרחבים הגמישים, שביקשו לכונן דרך משותפת וסיפור משותף. הפרויקט הזה הסתיים באסון - למאבק פנימי חסר תקדים שהביא את ישראל לסיפה של מלחמת אזרחים ב-6 באוקטובר, ולאסון ביטחוני וקיומי שהוביל לרצח של אלפים ולשבי של עשרות רבות ב-7 באוקטובר ומאז.
באופן אבסורדי, במקום שהשותפים לרעיון הציוני ייצרו מרכז כובד ישראלי חזק, הם נאבקו אלו באלו ברחובות לאורך חודשים ארוכים
האסונות הללו קשורים. באופן אבסורדי, במקום שהשותפים לרעיון הציוני ייצרו מרכז כובד ישראלי חזק, הם נאבקו אלו באלו ברחובות לאורך חודשים ארוכים. אם מדינת ישראל תמשיך לתגמל מדיניות של שבטיות והיפרדות היא לא תצליח להתמודד עם האתגרים העצומים שלפתחה. צניחת דירוג האשראי, בריחת מוחות, המשבר סביב חוק הגיוס והפערים הבלתי נתפסים בשוויון בנטל הם ביטוי של ההתפוררות הזו. המדיניות הקיימת היא זו שתקדם תרחיש אנטי-ציוני שבו ישראל מפסיקה להיות מדינה יהודית, והופכת להיות מדינה המשרתת אוכלוסיות שונות שלא מנהלות ביניהן דיאלוג.
בשבועות הראשונים של המלחמה הייתה תחושה שהדרך היחידה להתמודד עם הגיהינום שנכפה עלינו היא ביצירת גן עדן רגעי בתוכנו. מכל עבר נשמעו הצהרות של "התפכחות", ישראלים מכל השבטים התייצבו בהמוניהם בשביל לשקם, לסייע ולעזור היכן שהמדינה כשלה. אנשים עזבו את ביתם בשביל להילחם, עזבו את עבודתם בשביל לקטוף תוצרת חקלאית בשדות הנטושים, הפקיעו את המסעדות שלהם לטובת בישול לחיילים ולמפונים. כל אחד תרם כמיטב יכולתו הדלה בניסיון לזעוק: בואי הרוח הישראלית, המוכרת לנו כל כך. רוח של סולידריות, של אכפתיות, של קרבה.
שנה אחרי, הרוח הישראלית מתקשה להחזיק מעמד. אזרחים לא יכולים עוד לשאת בעול המילואים. בטח שלא להחליף את המשטרה, את משרד התחבורה או את שר האוצר. ממשלה שמוותרת על שירות ציבורי איכותי, על גיוס חובה, על חלוקה הוגנת במסים, על השכלה רחבה וחינוך לאזרחות לכל ילדיה, היא מדינה שאין לה תמונת עתיד. מי יישב בטנקים? מי יפתח את המערכות המתקדמות להגנה מפני איומים ביטחוניים? מי ימציא את ווייז או מוביליי? מדינה שמתכחשת למשפחות החטופים היא מדינה שמעלה באש את מאגרי הסולידריות שלה.
אנחנו חייבים להחיות את הברית הציונית - להציע חוזה איכותי ושוויוני לכלל השותפים בארץ הזו
אנחנו, הדור הראשון של 7 באוקטובר, חייבים להחיות את הברית הציונית. להציע חוזה איכותי ושוויוני לכלל השותפים בארץ הזו ולהגדיל למקסימום את שכבת הנושאים בנטל. יש פה משימות לאומיות בהולות: השבת הבנים והבנות הביתה, שיקום השירות הציבורי ומערכת הביטחון, בניית האמון מחדש, קידום שירות צבאי לכולם ועידוד השכלה רחבה לצד חינוך לסיפור ישראלי משותף. שום מגזר לא יכול לעשות זאת לבד. רק שיתוף פעולה של הרוב הציוני יבטיח את קיומנו.
מחבלי חמאס וחיזבאללה תקפו לפני שנה את יישובי הגבול, את החלוצות והחלוצים שלאורך שנים שילמו מחירים כבדים וזכו להתעלמות. תושבי הספר בערים ובקיבוצים, על כל הפערים ביניהם, הם החלום הישראלי. למענם ולמעננו - עליהם ללכת בדרכם. ויש פה תוכנית עבודה: השבת החטופים, שיקום, והתגייסות משותפת למשימה הלאומית של חידוש הברית הציונית.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.10.24
