חיפשתי את המכנה המשותף. זה של כולנו. לא רק של משפחות החטופים, משפחות הנרצחים והמשפחות השכולות. את המכנה המשותף גם של מי שלא נפגעו ישירות, אבל עדיין חווים את המציאות כטראומה לאומית. אלה שבנותיהם לא נשרפו למוות, או נחטפו ונאנסו ועדיין נמצאות בשבי חמאס. אלה שבניהם ובנותיהן לא נשלחו להילחם בעזה, פעם ועוד פעם ועוד פעם, ועכשיו הם נקראים לתת את גופם ונפשם למערכה בצפון.
חיפשתי את המכנה המשותף של כולנו: משפחות שכולות, יתומים, אלמנות, פצועים שנכותם תזכיר להם לעד את מלחמת 7 באוקטובר. את מי שאירועי הקרב שרטו את נפשותיהם, ולהם ולמשפחותיהם נכונה מלחמה ארוכה וקשה. של עשרות אלפי נשים ששנתם נטרפת מדאגה והן נדרשות לתפקד לבדן, ושל ילדיהן שכבר שכחו את מראה פניו של אבא. של אלפי מפונים שעזבו את ביתם, את נוף ילדותם, את זיכרונות ינקותם, והם כבר שנה פליטים בארצם – ושל אלה ששום דבר מכל זה לא קרה להם, אבל הם עדיין מסתובבים חסרי מנוחה, מוכי צער ומועקה, מוצפים ברגשות אשם על לא עוול בכפם, ליבם יוצא אל מוכי הגורל, קורבנות חפים מפשע, והם לא יודעים את נפשם.
חיפשתי מה משותף לכולנו. הקורבנות האמיתיים ואלו שחשים שותפות גורל איתם. רציתי למצוא את המכנה המשותף הקולקטיבי בין אלה שמאז אוקטובר נלחמים על בניהם, בנותיהם, אבותיהם, סבותיהם, ואלה שאינם מצליחים לחזור לשגרת חייהם בגלל אותה תחושת סולידריות ושותפות הדדית
חיפשתי מה משותף לכולנו. הקורבנות האמיתיים ואלו שחשים שותפות גורל איתם. רציתי למצוא את המכנה המשותף הקולקטיבי בין אלה שמאז אוקטובר נלחמים על בניהם, בנותיהם, אבותיהם, סבותיהם, ואלה שאינם מצליחים לחזור לשגרת חייהם בגלל אותה תחושת סולידריות ושותפות הדדית. אלה ששיעבדו את משאביהם, זמנם, מרצם והונם כדי לעזור למפונים, ואלה שמתחילים את היום עם מקיאטו ברוטשילד ובערב הולכים לכיכר החטופים. אלה שמגיעים בכל שבת למחות נגד הממשלה, ואח”כ נכנסים לשמוע קונצרט או לראות הצגה. וכן, גם אלה שחושבים שצריך וועדת חקירה ממלכתית – אבל רק אחרי המלחמה, ולאלה שחושבים שביבי הוא מלך, ושצריך להגיע לניצחון המוחלט.
חיפשתי, מה גורם למדינה שלמה לחיות כבר שנה עם קוצר נשימה, מועקה תמידית ותחושה של הפקרה, ובעיקר – עם ההבנה שלעולם לא נוכל לחזור להיות המדינה שהיינו. שכבר לא משנה מה יהיה, החיים הקטנים, הפרטיים, של כל אחד מאיתנו, כבר לא יהיו אותו הדבר.
חיפשתי את המכנה המשותף. לא הפוליטי. לא האידיאולוגי. לא הרל”ביסטי ולא הביביסטי. חיפשתי את המכנה המשותף הנפשי. המשהו שנכון לכל אחד מאיתנו מאז הטבח של אותה שבת באוקטובר. את הדרישה חוצת המחנות להחזיר את החטופים הביתה. האם יש בכלל מכנה משותף כזה שמאחד את כולם, חוץ מאשר את הבודדים שחושבים שמה שקרה פה הוא נס, שמצב המדינה הוא פנטסטי, או לאלה ששואלים בפליאה: אז מה קרה?
חלק יגיד שזה הצבא ויש מי שמאשים קודם כל את הדרג המדיני. אבל לא חשוב לאיזה מחנה אתה משתייך, האמונה במערכות המדינה – אבדה לנצח
נדמה לי שמצאתי. אובדן הביטחון האישי, שהביא לאובדן האמון – זה המכנה המשותף. האמון שהמערכת, המדינה, הצבא – אלה שהיו אמורים להגן עלינו, להתריע, לפעול – כולם כשלו. אותה תחושת יסוד שעליה הושתתו חיינו כאן, שיש מי ששומר עלינו, שמגן עלינו – נשברה. וזה לא משנה לאיזה מחנה פוליטי אתה משתייך – השבר עמוק יותר מהנטייה הפוליטית. הוא ברמה האישית, האנושית. אכזבה עמוקה, מהדהדת, שנצרבה באופן שלא יגליד לעולם. גם מי שלא חוו אובדן על בשרם חשים את המועקה. את ההבנה שאין לנו מדינה שתחלץ אותנו כשנצטרך. חלק יגיד שזה הצבא שאיבדנו את האמון בו. שאלו שב”כ, אמ”ן, שהכשילו את הדרג המדיני. שאי-אפשר לסמוך על הגנרלים. שהצבא היה שבוי בקונספציה. שהוא נכשל, וכולם שם צריכים ללכת הביתה.
ויש מי שמאשים קודם כל את הדרג המדיני. את ראש הממשלה שמכהן כבר 15 שנה, שהוא הראש ולפיכך האחראי והאשם, ושאיתו צריכה ללכת כל שדרת המנהיגות שהייתה לצידו – כולם אחראים למחדל. אבל לא חשוב לאיזה מחנה אתה משתייך – האמונה במערכות המדינה – אבדה לנצח.
ויש גם את העיוורון הלאומי. ההכרה שמה שקרה כאן אינו אשמה רק של מערכת אחת. זהו כישלון קולקטיבי של כולנו, שבר בחיבור שלנו כעם, כקהילה, שהגיע לשיאו במהפכה המשטרית. חוליות שניתקו זו מזו וקרסו לתוך עצמן. איך נתנו לעצמנו כל השנים האלה לחיות במציאות מדומה. להתמכר לקונספציה. חיילות שמתריעות ונענות בבוז ובלגלוג. קצינים בכירים שמבקשים להתריע בפני המערכת הפוליטית ומודרים ממנה. חוסר קשב לאומי. כולנו היינו במרחב נוחות. לכודים באג’נדה שהכתיב לנו נסיך החורבן וההרס, יריב לוין, עיוורים לכל דבר אחר.
הערב יתקיימו שני טקסים לציון הטבח. הטקס הלאומי, של משפחות החטופים והמשפחות השכולות, והטקס הממלכתי של מירי רגב. אבל שלא נתבלבל: הטקס הממלכתי נועד להרדים אותנו. להשכיח מאיתנו מי היו שם כשכל זה קרה, ומי עדיין לא לקח אחריות ובטח לא אשמה. אל תצפו בו. זו תהיה דרככם לומר לממשלה הזו – עד כאן! לא מאמינים בכם ולכם. הטקס השני – הוא נועד לדאוג שלא נשכח. שלעולם נזכור את היום שבו איבדנו את האמון.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.10.24
