בתום השנה הראשונה, הקשה, למלחמת העולם השנייה נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום היסטורי. הנאום הוקדש לטייסי חיל האוויר, שבלמו בגופם את המתקפה על בריטניה. המשפט האחרון זכור במיוחד: "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך". כמה נדיב ומפרגן, כמה תמציתי וממוקד. לא בבית ספרנו.
השנה הראשונה למלחמה שלנו מסתיימת היום. נאומים יינשאו, סיסמאות יופרחו, ניצחונות יובטחו, אבל ספק אם יותירו משפט אחד שראוי לזכור אותו, הבטחה אחת שתעמוד לפירעון. מעולם לא פטרו את עצמם מעטים כל כך מחוב רב כל כך לרבים כל כך.
השנה מסתיימת בנימה אופטימית. מה שהתחיל בטבח ובחידלון מנהיגותי וצבאי שאין חמורים מהם מסתיים בהישגים צבאיים בשטח ובהזדמנות לשינוי. ייתכן שהשנה השנייה למלחמה תהיה שנת מימוש, שנת בשורה, שנת הסדר החדש במזרח-התיכון; ואולי להפך, תהיה שנת ההחמצה, שנת השבר. הרבה תלוי בראש ממשלת ישראל. כמו ישראלים רבים, אני מקווה בכל ליבי שיצליח אבל לא סומך עליו ועל חבורת השרים שלו, לא על כוונותיהם ולא על שיקול דעתם.
לכל אחת ממלחמות ישראל יש מאפיינים משלה: מלחמת 7 באוקטובר שונה מכולן. לכאורה, הכל כבר היה כאן: הפתעה ומחדל היו בפתיחת מלחמת יום הכיפורים; מחאה נגד הממשלה הייתה ערב מלחמת לבנון הראשונה, מול ממשלת בגין; בוז כלפי הפוליטיקאים, הנהנתנות שלהם, השחיתות, התמיכה שלהם בהשתמטות, בוז כלפי השלטון כולו, גאו בתום מלחמת העצמאות. בלטו בהם יוצאי הפלמ"ח משמאל ויוצאי הלח"י מימין.
אבל המכה שהנחית חמאס על העורף האזרחי ועל הפרויקט הציוני כולו הייתה קשה מכל אתגר צבאי. נדמה לי שמיותר לפרט את ממדי הנזק, מקצה העולם ועד קצהו: הם נדונו לאורך השנה בהרחבה. מעולם לא היה מצבנו בעולם - גם בעולם היהודי - רע יותר. בתוך שבוע הפכנו מסטארט-אפ ניישן, מותג שמסמל קדמה ונאורות, לדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד.
המחאה נגד המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן הייתה שונה בהיקף ובמהות מההתנגדות למלחמת הברירה של בגין ושרון בלבנון. אבל ברגע שהמלחמה התחילה היוצרות התהפכו: ב-1982 קמה תנועת מחאה נגד המלחמה; בשנה הנוכחית נאמרו הרבה דברים בעד ונגד הממשלה אבל לא הושמע בישראל כמעט ציוץ נגד עצם המלחמה והימשכותה, לא בחזית עזה, לא בחזית לבנון ולא בחזית איראן. ביקורת קשה על המלחמה במערב; קונצנזוס בבית.
בין פקודה לפקודה, על כוס קפה בוץ, בין החבר'ה, יכולים להתריס קשות על הממשלה ומהלכיה, אבל זה לא יפגום כהוא זה בנכונות להילחם. זר אולי לא יבין זאת - נסראללה, למשל, לא הבין - אבל בעיני זה חלק מהעוצמה של החברה הישראלית
התוצאה היא התגייסות מלאה, גם לסבב מילואים שני ושלישי; מוראל גבוה; דבקות במשימה. בין פקודה לפקודה, על כוס קפה בוץ, בין החבר'ה, יכולים להתריס קשות על הממשלה ומהלכיה, אבל זה לא יפגום כהוא זה בנכונות להילחם. זר אולי לא יבין זאת - נסראללה, למשל, לא הבין - אבל בעיני זה חלק מהעוצמה של החברה הישראלית.
המלחמה הנוכחית מצאה צמרת ממשלה מפוצלת, בין ראש ממשלה שקרס בשעות הראשונות ודאג להישרדותו בחודשים הבאים לשר ביטחון שאין לו בו אמון ולמטה כללי שאיבד שליטה. השיקום שעבר צה"ל בחודשים הבאים מרשים, אבל את הנזקים של השעות הראשונות לא ניתן לתקן. נתניהו, בנאום שלו בשבוע שעבר, תיאר תהליך מסודר, מושכל, שראשיתו בלחימה בעזה והמשכו בלבנון. הוא הבטיח וקיים. אין קשר בין התיאור לבין המציאות.
זוהי מלחמה מוזרה: היא ניטשת נגד ארגוני טרור שיש להם או הייתה להם שליטה על טריטוריה והם תלויים בצווארם בבעל הבית בטהרן. המצב מסובך: אי-אפשר לקיים משא ומתן עם גורם שאין לו תביעות כלפינו, לבד מהרצון למחוק אותנו מעל פני האדמה. על מה בדיוק נישא וניתן עם החות'ים? מה עשינו להם? על מה נישא וניתן עם יורשיהם של יורשיהם של מפקדי חיזבאללה? איך נתמודד עם משטר איראני שאימץ את השנאה לישראל לא כמהלך אסטרטגי אלא כרעיון מארגן לאימפריה שהקים? מה יעשה המשטר האיראני בלי ישראל?
זוהי מלחמה מוזרה, כי האלמנט המשיחי בממשלת נתניהו חוגג עליה. המדינה כולה באבל, החטופים נמקים במנהרות, והם חוגגים
זוהי מלחמה מוזרה, כי האלמנט המשיחי בממשלת נתניהו חוגג עליה. המדינה כולה באבל, החטופים נמקים במנהרות, והם חוגגים. מתחת לגשר הרכבת, סמוך לכביש הגישה לארז, יושב הגרעין הראשון שמבקש ליישב את עזה. אלי עזה, זה שמו. וכבר יש חברי קואליציה שמבקרים ותומכים ודואגים לכסף ולקראוונים.
זוהי מלחמה מוזרה, כי ההנהגה הישראלית נמנעת במכוון מלקבוע לה Endgame, אסטרטגיית יציאה. צה"ל נכנס השבוע לשורה של כפרי גבול לבנוניים. המגמה היא להרוס את המתקנים הצבאיים שבנה חיזבאללה ברצועה בין נהר הליטני לקו הגבול, להשמיד ולאסוף את האמל"ח ולהרוג כל לוחם חיזבאללה שיימצא בשטח. יש בזה היגיון: 60 אלף הישראלים שנעקרו מבתיהם ישובו אליהם כאשר ישתכנעו שבצד השני של הגבול אין פעילות חיזבאללה. כאשר מוסיפים לכך את ההצלחה הגדולה של המבצעים בדאחייה אפשר לדבר על חיזבאללה מוחלש.
פיקוד צפון רוצה יותר: הוא רוצה להחזיר את מדינת לבנון ללבנונים, להחליש את חזבאללה עד כדי כך, שיאפשר לממשלה לבנון, לצבא לבנון, לשלוט במדינה או, לפחות, לשלוט בדרום המדינה.
טוב שהפיקוד שש אלי קרב: זה התפקיד שלו. האם לבנון יכולה לחזור 50 ו-60 שנה לאחור ולהיות מדינה ככל המדינות? ספק רב. כשחצינו את הגבול במלחמת לבנון הראשונה התושבים הפציצו אותנו באורז. לקח זמן עד שהבנו שלא מדובר באהבה, רק במעבר מחסות לחסות. כל מפלגה, כל עדה, והפטרון הזר שלה. כולם פרוקסים. לא יהיה סדר חדש בלבנון כל עוד איראן מחזיקה במפתחות שלו.
זוהי מלחמה מוזרה משום שהיא חשפה את התלות המטרידה של ישראל בארצות-הברית
זוהי מלחמה מוזרה משום שהיא חשפה את התלות המטרידה של ישראל בארצות-הברית. מאז מלחמת 1956 ישראל לא הייתה תלויה כל כך בביטחונה במדינה זרה. השופרות בקואליציה תוקפים בפראות את ביידן, אבל ראשי מערכת הביטחון מטלפנים לוושינגטון ומתחננים לחימושים. הוא הדין בחילופי האש עם איראן: התרנגולת הישראלית יכולה לעוף רק עד גובה הגדר שיקבע הממשל האמריקאי. יש לנו מלחמה קשה ומורכבת: מוטב שנדע את מגבלות הכוח.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.10.24
