זה התחיל כמו עוד חג בקיבוץ. עוד ביקור, כמו אינספור שכבר היו, של עדי וטל שהם עם ילדיהם נווה ויהל (יולה) בבית הוריה של עדי בקיבוץ בארי. משפחת שהם, שמתגוררת בצפון, בסך הכל רצתה להעביר את שמחת תורה עם סבא וסבתא. אחרי שעות של אימה בממ"ד המחבלים חטפו מהבית שבעה מבני המשפחה המורחבת. אביה של עדי, אבשלום (אבשל) הרן, נרצח. כך גם לילך ותרי קיפניס, הדודים של עדי, ופול, המטפל של תרי. עדי נחטפה לעזה עם ילדיה הקטנים, עם אמה שושן ועם שרון, אחותו של אבשל ובתה נעם. טל הופרד מהם, והוכנס כשהוא בריא לבגאז' של רכב אחר שאותו הבריחו המחבלים לעזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בסוף נובמבר, לאחר 50 ימים בשבי, שוחררו הנשים והילדים של המשפחה במסגרת העסקה. מאותו הרגע מתחיל המאבק הכפול של עדי - לדאוג לילדים ולהחזיר את טל הביתה. לצד הטיסות התכופות לחו”ל והפגישות האינטנסיביות עם כל מי שיכול להועיל, היא מתחילה לכתוב לטל. היא, שהייתה שם בעצמה, שגם ילדיה הקטנים חוו את האימה, לא תוותר על שום פעולה כדי שאהובה, אביהם, יהיה שוב איתם. זהו יומן החזרה שלה בלעדיו, והמאבק למען חזרתו - במילים שלה.
אהוב.
היום מלאו 20 שנים לביחד שלנו. וקצת יותר מזה לביחד שהחזקתי בליבי עוד לפני שידעת. אתה החבר הכי טוב שלי בעולם, אתה חסר לי בכל רגע ביום. זה קשה מנשוא. מתגעגעת לחלוק איתך את הרגעים, להחזיק איתך ביחד את מישורי החיים. מתגעגעת לשמחה הפשוטה, מנגינות וצחוק ילדים.
לשיחות שלנו לרוחב ולעומקים.
לחוכמה ולבהירות שלך, לידיעה הפנימית, לניקיון ולאמת.
לעוגן היציב, האמין והנוכח.
לאהבה הענקית שלנו, לתקווה שקורנת ממך.
נווה ויהל רוצים אותך בכל מאודם. ואני איתם.
בלתי נתפס שאתה עדיין שם.
לא מאמינה שסוף ינואר ואני עדיין כותבת אליך מבעד למסך המחשב ולתהומות אי-הוודאות.
אתמול היה יום ההולדת ה-39 שלך, ובתוך השבר של היום הזה נאלמתי. הוצפתי שוב בכאב הקריסה של כל מה שהכרנו.
אני מקווה שאתה יודע שהצלת את חיינו, באימת הממ"ד הזה. אני מקווה שאתה שומר על כוחותיך שם, על אמונה ותקווה. אני מקווה ומתפללת שאתה שמור, מוגן ובטוח.
שלשום מלאו ליולה שלנו ארבע שנים, וכמה היא ריגשה אותי בניווט האמיץ שלה דרך היום הזה. מחכה כבר לספר לך הכל.
אנחנו מחכים לך בכל תא בגופנו שתחזור ונחגוג ביחד.
מילים כבר לא מקיפות את החוויה עצמה, רק נוגעות בקצה-קצֶהָ - "מחכים", "אי-ודאות", "אימה", "כאב".
כל בוקר אני קמה מוקדם, להכין להם את הבוקר. הבוקר, בין ההתכרבלות עם הספר ותה הקמומיל, לבין ההתארגנות, נווה מדבר את הגעגוע אליך, הגעגוע לסבא, ופרטי האכזריות הרצחנית לה היה עד. איזה מילים יש לזה בכלל?
החיים שלך, שלנו, תלויים על חוט השערה.
אני מנסה לאחוז באמונה ובתקווה.
מקווה שמנהיגינו נושאים בתוכם באחריות כלפי אזרחים שנחטפו באכזריות ברוטלית מביתם, שעדיין נמצאים שם ושגורלם יכול להשתנות בכל יום ובכל דקה שעוברת. מקווה שהם מבינים שיש הזדמנות יקרה מפז להציל את נפשותיכם ואסור לנו לפספס אותה.
מקווה שהעם כולו ייתן גיבוי רחב להחלטות האמיצות שצריכות להיעשות כאן. מקווה שהעם מחזיק איתנו, המשפחות, את חיוניות ההזדמנות היקרה הזו. מתפללת שתחזיק מעמד עד שהרגע יגיע.
אהבה.
נווה ודוד אביב צופים בכדורגל.
יולה: מה, השחקנים משחקים באמצע הלילה?
אני: כן, מבוגרים הולכים לישון יותר מאוחר מילדים.
יולה: את גם הולכת לישון אחרינו?
אני: לפעמים, ולפעמים אני נרדמת איתכם.
יולה: פעם אחת אחרי שנרדמנו שתית קפה עם עטר.
אני: נכון.
יולה: ואז היא נסעה לבית שלה. שהוא לא באמת הבית שלה.
אני: נכון, היא רק גרה שם בינתיים.
יולה: במצב הזה.
אני: כן, במצב הזה.
יולה: בתקופה הזאת.
אני: נכון.
יולה: שאבא עדיין שם. זה המצב הזה.
אני: כן, שאבא עדיין שם.
יולה: ושנווה לא מרגיש טוב. זאת התקופה הזאת.
הילדים ואני לא הגענו לצעדה כי זה מציף, מפחיד וכואב מדי. ולבד לא הגעתי כי כל פרידה ממני היא קשה, ויש הרבה מדי פרידות כי אני רצה בארץ ובעולם במלחמת חיי.
אז הילדים נסעו לפארק ויצאתי להליכה. ימינה בקרן היסוד, שמאלה בחבצלת השרון, עוד רגע ואני על החוף.
צועדת על החול הרך, שואפת רוח ים מלוחה.
שילוב בלתי אפשרי בין הערכה מחודשת אמיתית לכל זה לבין כאב שורף. אני חושבת עליך שם ויודעת איך זה מרגיש לשווע לאוויר טרי ולחום קרני השמש, לחופש לנוע. מכירה את התחושה הבלתי אפשרית של לראות להקת ציפורים שעפה מישראל לעזה ובחזרה בחופשיות, כשאת 20 דקות מהבית אבל בעולם אחר.
תהום פעורה בין המציאות בחוץ למציאות בפנים.
רואה אבא וילד משתוללים וצוחקים על החול והגרון נחנק. כמה כאב, כמה חוסר, כמה כמיהה. עוצרת את הדמעות וממשיכה.
סבא אחד עובר אותי ואומר שחיכה לעקוף אותי ויש לי קצב טוב. חושבת על אבא שלי, שכבר לא יעשה איתי הליכה אחרי תקופה שלא ויגיד "אבל הקצב שלך מעולה". שוב הגרון נחנק והדמעות מציפות. עוד אי-אפשר לתפוס.
מנסה לא להתפרק כאן לעיני כל הזרים השלווים האלו על החוף. לא לתת לגל הגעגוע לפרוץ החוצה.
חוזרת הביתה, שמאלה בחבצלת השרון, ימינה בקרן היסוד. אפילו השמות כאלו יפים. באוזניות אביב בכר שר, "כי מה שיבוא עלינו יבוא לעזרתנו, את תראי. כי בכל צער יש גם שער לאמת, וכל דמעה על פני מים היא תפילה נישאת". איך אהבנו יחד את השיר הזה.
תכף הילדים חוזרים, עכשיו זמן להיאסף.
לחזור אל הכוחות, אל התפילה.
תחזור אלינו אהוב. הכמיהה אין לה סוף.
נמשיך לעשות הכל, לא נשקוט. תמשיכו איתנו בכל הכוח.
ושהשם ירחם.
היום לא אחפש מילים.
היום רוצה רק לצרוח
ולצרוח ולצרוח ולצרוח ולצרוח
חמישה חודשים רצוף.
פורים.
עוד מעט חצי שנה למציאות הבלתי אנושית הזו.
הערב נווה התפרץ בבכי ודיבר על הגעגוע לאבא וכמה הוא מחכה שהוא יהיה פה כבר איתנו.
הוא עוד מדבר איתי על ערב שמחת תורה וכמה התרגש כשישבנו כולנו יחד בסוכה בלילה לפני שנחטפנו. כמה פחד בממ"ד ומחוצה לו כשחווה וראה את הזוועות. הדמעות ממשיכות לשטוף כשמספר כמה הוא אהב את סבא וימשיך לאהוב אותו תמיד.
פורים אבל אצלנו הזמן עומד מלכת.
יום הולדת 67 שכבר לא יקרה
ים של צער וכאב
לב שבור על האובדן הלא-ייאמן.
תמונות מהעולם הקודם
וגעגוע אינסופי
לכל מי ומה שהיית.
רגע אחרי שהחלה השנה הזו נקרענו מהחיים שלנו בבת אחת, ועכשיו היא כבר הגיעה לסופה.
אנחנו כאן, אתה שם.
בשני עברי הגבול הזמן נע אחרת.
כאן, בשנת לימודים אחת ילדינו בגרו בעשר שנים לפחות. אצלך, כל יום כנצח.
חוויית ההמתנה מתקיימת בממד זמן שונה, מזכירה לי את חוויית העל-זמן במהלך צירי הלידה. חוויית סף מתמשכת.
ממשיכה להחזיק את התקווה ליציאה מהמצרים לאיחוד שלנו.
עכשיו זה הזמן. אין זמן אחר.
במפגש עם מקבלי החלטות, לפעמים נראה שנוחה להם הנחת העבודה שמצב החטופים הוא סטטי. שאפשר על גביהם לקחת את הזמן, לסמן וי על עוד הישג חשוב כזה או אחר.
האמת שונה בתכלית. אהובינו השבויים בעזה בסכנה קיומית תמידית. גם אם אנסה לא אוכל להמחיש במילותיי את עוצמת האמת הזו.
ישנה הזדמנות אמיתית לעסקה עכשיו. זה לא פוליטי. זה 0 או 1, חיים או מוות.
אלה העובדות.
לאורָן, בבקשה תפעלו ככל יכולתכם.
זה לא אישי. זה עניין של ערכים אנושיים בסיסיים.
4 צפייה בגלריה
בתמונה - אנחנו מגיחים מחדר בריחה לפני שנה. מתי נגיח מחדר הבריחה הנורא הזה? | צילום: מהאלבום המשפחתי
נווה אהוב שלנו, היום אתה בן תשע.
ילד מדהים, שראה ושמע, שיודע ומבין הכל.
אני רואה איך ליבך נשבר בשבועות האחרונים כשהבנת שאבא לא יהיה איתנו ביום ההולדת שלך. הבנה שסדקה סדק דרכו צפו חוסר הוודאות והחרדות. איך אני גאה בך שאתה יודע להיות במגע עם מה שעולה. אפילו כשזה כאב שלא ייאמן, אתה נותן לו מקום ומשתף בו.
את בוקר יום ההולדת התחלת בעצב ובדמעות. נחת בחיבוק שלי, אספת את כוחותיך ואז אמרת לי - "אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר את החטופים". לקחת דף גדול וצבעים והכנת שלט. חשבנו יחד מה עוד תוכל לעשות. אחר כך יצאת אל הים והגלים עשו לך טוב. חבר הגיע והתרגשת איתו.
הכל אמיתי וחי ביחד.
בעוד כמה רגעים נהיה פה יחד מוקפים, אך גם מאוד חסרים.
אתה תביע משאלה אחת מעומק הלב, כנה, צלולה ועוצמתית.
ואני אהיה לצידך ואאחל לך רק דבר אחד - שמשאלתך תתגשם לטובה.
אבא ואני גאים ואוהבים אותך הכי בעולם, כרגע אני מקרוב ואבא מרחוק.
הלוואי שכולם יעשו מה שצריכים לעשות.
אם זה היה תלוי בי.
אם זה היה תלוי בי הייתי עולה על האוטו, ימינה לפני שער הכניסה לבארי ודוך דרך נחביר והוואדיות לאל-בורייג'.
חוצה את הסמטאות החוליות המטונפות,
יורדת אל המנהרות החשוכות והלחות
ומגיעה עד אליך.
מביטה בעיניך.
מחבקת חזק.
אומרת לשובים שעבר כבר יותר מדי זמן, שככה אי-אפשר.
לוקחת אותך איתי יד ביד לאוטו, דוך על צלאח א-דין עד מעבר רפיח, משם לכרם שלום. נושמים, לראשונה מזה עשרה חודשים.
הכל עוד יסופר. העיקר שהגעת. הגענו.
הייתי עוצרת באיזה מקום וקונה לך קפה טוב ומשהו טעים, ומשם ישר לחיבוק של הילדים שמחכה לך כאן בעולמנו החדש.
אתה חוזר
אתה חוזר
אתה חוזר
אבא אהוב,
והמשרד עם השיחות הטובות והציור של נווה על הקיר,
והמשרד הקודם ממש ליד שבו למדתי לבגרויות עם קפה ובייגלה.
והקסטות שהצלת עם זיכרונות הילדות של ריקודים בסלון ופטפוטי שמוליק.
וחיים שלמים שנעצרו ברגע אכזרי אחד, שעוד לא עוכל.
אבא אהוב,
שמור לי עליו,
שמור עלינו.
היום נווה התחיל כיתה ג'. עם התיק על הגב, ביציאה מהבית אמר לי: אמא, את יודעת מה חלמתי הלילה? היה לי את החלום הזה כבר כמה פעמים.
אני: מה?
נווה: שאבא כאן בבית. הוא חזר הביתה, ואמר שהוא קיבל רשות מחמאס לבוא רק ליום אחד ואז לחזור לעזה. ויום אחרי זה הוא ישתחרר.
אני: מתוקי איזה חלום... מרגש. תודה שאתה משתף אותי.
נווה: כבר חלמתי אותו כמה פעמים.
אני: איך הרגשת בחלום?
נווה: בכיתי מרוב התרגשות! וגם, מכירה את זה שבוכים בחלום, ואז בוכים גם במציאות? כשקמתי הרגשתי את זה, ועכשיו עדיין יש לי קצת דמעות בעיניים, נראה לי שזה מהחלום.
הזמן עובר, כמעט שנה, ויש תחושה של התקהות.
המילה חטופים נשחקה, מאחוריה פועמים לבבותיהם של אחינו ואחיותינו הנתונים במצוקה נוראה ובסכנה קיומית.
העוול הכי גדול בעיניי הוא שמטרות פוליטיות מודבקות חדשות לבקרים לנושא השבויים, וזה עוול שנעשה מכל צדדי הקשת הפוליטית.
הסכסוך נמשך עשורים (אלפי שנים), הוא מורכב ונורא.
הניסיון להצמיד לנושא השבויים קידום של מטרות פוליטיות / מדיניות ארוכות טווח הוא עוול עצום - קודם כל ברמה הפרקטית, כי הוא פוגע בסיכויים להשיב אותם אלינו בבטחה כשעוד אפשר,
ושנית ברמה הערכית והמוסרית - כי טל האהוב הוא אזרח שהגיע לבקר את המשפחה שלו לחג, אי-אפשר לשים את כל הסכסוך על כתפיו.
היד קלה על ההדק בניסיון הציני למנף את המצב הנורא אליו נקלענו להשגת מטרות פוליטיות. שוב, מכל צדדי הקשת הפוליטית.
שוכחים אותנו, את מי שבאמת יש לו מה להפסיד, את כל עולמו.
אז רגע לפני שאתם מצמידים את נושא החטופים לפוליטיקה ולמדיניות ארוכת-טווח ביחס לסכסוך, עצרו.
אין לכם מה להפסיד?
לפחות נסו מחשבתית לשים את עצמכם בנעליו של מי שכל עולמו תלוי על חוט השערה,
במי שחייו תלויים על הכף באופן הכי ממשי,
כי חייו תלויים, בין היתר, בבחירה שלכם.
זכרו אמת פשוטה אחת - חייו של טל באמת על הכף.
נווה בן התשע ויהל בת הארבע נאלצים לשאת את הידיעה הזו, את אי-הוודאות העמוקה הזו, בכל דקה. הם יודעים על בשרם.
אז לכל הפחות, שאו אותה גם אתם ולאורה תתבטאו.
אמת פשוטה אחת - אבא בוא.
יולה וחבר משחקים.
חבר: כשאבא שלך יחזור, תקפצי עליו?
יולה: כן! הוא לא יידע ואני אעשה לו הפתעה ואני אקפוץ עליו.
חבר: כן.
אני: זה יהיה כל כך משמח.
חבר: וכשהוא יחזור נעשה לו מסיבה!
יולה: נכון. נעשה לו מסיבה ונכין לו עוגה.
אני: כן, ונווה גם תיכנן להכין קשת בלונים.
יולה: אז יהיו קשת בלונים ועוגה. אבל אנחנו לא יודעים מתי הוא יחזור. אז לא נדע מתי להכין את העוגה.
שנה.
היום, כמו בכל יום בשנה האחרונה, אין מנוח.
בעזה, בכל רגע של כל יום, דריכות, הישרדות, תסריטים ותגובות. ערנות מלאה לכל פרט במרחב.
אין מסכים, אין מיסוכים.
הגנה עליהם בתודעתי,
הגנה עליהם בגופי.
ובארץ מהרגע שחזרנו, מהרגע בו נווה ויהל שמו ראש על כרית במיטה בישראל, וידעתי, לראשונה מזה 50 ימים שהלילה הם יחיו, כל מאודי, כל תשומת ליבי הופנתה לשני נתיבים: נתיב אחד קשור בהחזקה של הילדים, בנתינת מרחב ומקום לכל מה שעולה, ותאמינו לי, עולה. בנוכחות המלאה יחד איתם בדרך המפותלת והמרובדת הזו.
4 צפייה בגלריה
“ידעתי לראשונה מזה 50 ימים שהלילה הילדים יחיו". יהל ביום השחרור שלה מהשבי עם נציגות צה"ל
נתיב שני קשור במאבק להצלת חייו של טל. בזעקת הדחיפות המיידית מעל לכל שולחן. בהשמעת קולו וקולם של החטופים באוזני מי שאמונים על חייהם. בהבהרת הסכנות המרובות שמכירה טוב מדי. בהנכחה של הממד האנושי של טל כאדם, של נווה ויהל שמתמודדים עם הבלתי נתפס וזקוקים לאבא שלהם, לקרקע שלהם.
בהנכחה של קדושת החיים.
בנתיב הזה הכל מרגיש קריטי, דחוף ומיידי. עמוס ודחוס. אין רגע דל או מפוזר. אין צפייה בנטפליקס. כבר שנה שאין מנוח. בכל רגע של כל יום ישנה דריכות מלאה וחשיבה בלתי פוסקת - מה עוד לא עשיתי? איזה כיוון עוד לא מוצה? מה עוד ניתן לנסות?
ובמישור הפנימי, חיפוש מתמיד אחר חיזוק האמונה, התפילה והתקווה. ההחזקה של האפשרות הטובה. המחויבות להבטחה של החיים של טל.
השנה הזו כרצף ללא ממד זמן, ללא התרחקות מאירוע שקרה בעבר, ללא אפשרות להביט אחורה, אפילו לא ממרחק סנטימטר. אני עדיין בתוך ההתרחשות הזו, שמתקיימת בעצימות גבוהה. מתמדת.
