ב- 24 באוגוסט, היום שבו רס"ל איתי מורנו היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-25, החליטה גל, אלמנתו, דווקא להתרחק מהר הרצל. "אמרתי לעצמי: אני לא רוצה ללכת לקבר, אני כל הזמן שם ותכף גם יום השנה", היא מספרת, "ביום ההולדת שלו רציתי להחליף את הדמעות בזיכרונות נעימים".
בצהרי שישי, יום לפני תאריך יום ההולדת, היא נסעה למקום שהם הכי אהבו - חוף דלילה באשקלון, העיר שבה גרו בשנת נישואיהם הראשונה. "מצאנו שם את דירת החלומות, מאה מטר מהים, והרגשנו שאנחנו חיים ברמה-רמה. לוקחים כיסא, כפכפים ובקבוק מים, את המפתח מחביאים מתחת לשטיח, עושים כמה צעדים עד שנשפכים לגלים ולשקיעה".
אחרי שאיתי נהרג, בקרב מול מחבלים בזיקים ב-11 באוקטובר, צה"ל החזיר לה שלושה פריטים אישיים שלו: טבעת נישואים מזהב עם החריטה "את שאהבה נפשי", שעון וטלפון סלולרי. כשהיא ירדה לחוף שלהם, רווי הזיכרונות, טבעת הנישואים של איתי הייתה תלויה על צווארה. אבל כעבור שעה לבד על קו המים, כשגל קמה ללכת, היא גילתה שהשרשרת נקרעה.
העלית בדעתך שמאות אנשים מכל רחבי הארץ יגיעו לחוף דלילה עם גלאי מתכות כדי לחפש את טבעת הנישואים?
"פירסמתי פוסט וחשבתי שרק החברים הקרובים יראו ויבואו לחפש. בסוף זה הרגיש כאילו כל עם ישראל התגייס למשימה. אנשים המשיכו לחפור בחול גם בשבת, כשכבר לא הייתי שם, ובמוצאי שבת חיפשנו עד ארבע וחצי לפנות בוקר עם עוד ועוד אנשים שאני לא מכירה. אין ספק שיש לנו את העם הכי יפה בעולם".
בראשון בערב, כשכוחות המחפשים דנו באפשרות של הפסקת המבצע, הגיעה ההודעה שאישה מאשקלון מצאה את האבידה, וגל מיהרה לביתה לאסוף את הטבעת."זו ההוכחה שיש ניסים", היא אומרת.
טבעת הנישואים חוזרת לגל
שלושה שבועות לאחר מכן, בי"ב באלול, יום הולדתו של איתי על פי התאריך העברי, עלתה גל לקבר בהר הרצל. הצילום שלה, יושבת על האדמה ונושקת למצבה, ריסק את הלב. היא כתבה: "צאו היום החוצה וחייכו את החיוך הכי גדול שאתם יכולים, מכל הלב, לכל אדם שעומד מולכם".
למה לחייך?
"לי קשה ביום הזה, אבל איתי היה האדם הכי מצחיק והכי שמח שיש. בא לי שביום הזה אנשים ישמחו בגלל שזה לא יום רע, משהו טוב קרה בעולם ביום הזה, איתי שלמה מורנו נולד”.
× × ×
סיפור האהבה של גל (26) ואיתי מורנו נטוע בנופים ובהווי הישראליים. שיחי הצבר הבשרניים, שעומדים כמו זקיפים בצידי הכביש המוביל למושב אדרת שבו גדלו שניהם, מהווים רקע מושלם לאהבה גדולה מהחיים שנגדעה על ידי כדור אחד. "כאן", היא נוגעת בעורק הראשי שבצווארה.
לפני שנה, כשקברה את בעלה, היא אמרה "בחיים לא תיכננתי להיות אלמנה בת 25". עכשיו, ביחידת דיור צנועה מתחת לבית הוריה, היא נעה בין חיוך לדמע. "אם היית באה אלינו הביתה היית נקרעת מצחוק, כי היינו שטותניקים", היא מספרת. "שרפנו שעות במשחקים טיפשיים כמו 'מה אתה מעדיף, שיורידו לך את האגודל או את הזרת? אתה מעדיף לאכול בשר חי - או לשתות ביצה חיה?' כאלה. משבע בערב עד כמעט שבע בבוקר, צחוקים של החיים. מצד שני, איתי ואני היינו כאלה מדויקים. ידענו מה נעשה בכל שעה ביממה, איפה נגור, במה נעבוד ואיך יקראו לילדים שלנו. היו לנו תוכניות משותפות עד לפנסיה, וגם אחרי".
4 צפייה בגלריה
“אם היית באה אלינו הביתה היית נקרעת מצחוק, כי היינו שטותניקים". איתי ז"ל וגל מורנו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
בית הוריה, אליס וציון אטיאס, ניצב בכניסה למושב. בית הוריו, תמי ומשה מורנו, בקצה השני שלו, "אבל בואי, זה מקום קטן, המרחק בין שני הבתים הוא שבע דקות הליכה". עד שמלאו לה 17 הם נשאו בתואר החברים הכי טובים בעולם. במשך כל אותן שנים, היא מספרת, לא היו ניצוצות רומנטיים באוויר. לפחות לא מבחינתה. "למה? מפני שאני גדולה מאיתי בשנה וקצת, שכבה מעליו. כשלמדתי בי"ב ואיתי בי"א, והיינו באותו צוות הדרכה בבני עקיבא, כולם כבר הכירו אותנו בתור הבלתי נפרדים. אבל בכל פעם שהשם של איתי עלה בבית אמרתי לאחותי 'תשכחי מזה, אני בחיים לא אצא עם איתי, הוא קטן ממני וזה לא לעניין'. וככל שהארכתי בהסברים של למה זה לא יקרה, היא גיחכה מולי בהבעה של 'נחיה ונראה'".
השינוי, סוג של מהפך, קרה ערב גיוסה. "דיברתי עם אחותי הגדולה, אדל, שאיתה עמדתי לטוס לספרד. אמרתי לה 'תקשיבי, אני לא נכנסת לצבא בתור חברה-לא-חברה של מישהו, אני מעדיפה לחתוך ושלא יהיה בינינו כלום'. בעודנו מדברות איתי התקשר ואמר 'מה, שבוע שלם לא נתראה? אני חייב שניפגש', אז קבענו סיבוב. ברגע שנפגשנו אמרתי לו 'אני חייבת לדבר איתך', ואיתי אמר 'לא, אני רוצה לדבר איתך קודם. למה את לא חברה שלי?' חטפתי הלם קטן ואיתי הוסיף, 'אני ממש אוהב אותך, למה אנחנו לא חברים?' שתקתי. בסוף אמרתי, 'אני באמת לא יודעת למה’".
ומה עם סוגיית הגיל?
"בטירונות זה היה מביך עד מצחיק. החברות שלי סיפרו 'חבר שלי בדיוק סיים מסלול' ו'חבר שלי בצנחנים', ומה יכולתי לספר? שהחבר שלי לומד לבגרויות? עם הזמן זה נרגע”.
כצעירה דתית, היה לך ברור שתתגייסי?
"לגמרי. אצלנו במושב הרוב המוחלט של הבנות עושה צבא. הייתי מדריכת ניווטים באיסוף קרבי, ואחר כך עשיתי עוד שנתיים קבע בלוגיסטיקה".
ההשתלבות של איתי - אחיינו של סא”ל עמנואל מורנו ז"ל מסיירת מטכ"ל, גיבור ישראל שנהרג במלחמת לבנון השנייה - בצה"ל, הייתה קצת יותר מורכבת. "הוא חלם להתקבל לסיירת מטכ"ל, התאמן לזה כמו מטורף, וכשיצא לגיבוש הוא פקד על חבריו מהמושב 'מהיום אסור לכם לקרוא לי מורנו'. אנשי צבא יודעים שעמנואל מורנו הוא החייל הראשון בתולדות צה"ל שתמונתו אסורה לפרסום גם לאחר מותו, בשל התפקיד הרגיש שמילא. איתי ידע שמי שיעשה את הקישור לדוד שלו יתחיל להסתכל עליו במבט אחר, והוא לא רצה לקבל שום יחס מועדף".
לא חששת להיכנס למשפחה כל כך מורעלת?
"כשהתאהבתי באיתי, בגיל 17, עוד הייתי בראש של ילדה. בסוף התיכון, כל השיח של החבר'ה מהמושב היה סביב הצבא, וההתנהגות של איתי לא הייתה חריגה. את הצד המורעל שלו ראיתי דווקא בפגישות עם זרים. כשמישהו אמר 'אני לא רוצה להיות קרבי', איתי הושיב אותו לשיחה והסביר לו למה וכמה זה חשוב, ונדמה היה לי שאני רואה את כל השושלת המשפחתית שלו מאחוריו. היה בו רעל פנימי מהבית, אצלם כולם לוחמים. וברגע שאיתי השתחרר הוא התחיל את המיונים לשירות, לשב"כ. היה לו ברור שימשיך בתחום הביטחון. מבחינתו זה היה להמשיך את החלום".
איך הוא הציע לך נישואים?
"הו, זה באמת היה סיפור מטורף. זה היה בסגר השני של הקורונה. איתי סיפר לי שבעקבות איזו פעולה צבאית הם קיבלו צ'ופר, שבוע רגילה. ביקשתי מהמפקדת שלי אפטר, ונסעתי למושב. כשהגעתי, איתי ישר בא וסיפר שמחר יש לאבא שלו יום הולדת, והזמין אותי להצטרף לארוחה משפחתית. התלבטתי, לפני שיצאתי מהבסיס נתנו לי רשימת הנחיות להתגוננות מפני קורונה, אבל איתי טען שאמא שלו הזמינה רק את המשפחה הגרעינית. למחרת, כשהתלבשתי והתאפרתי לכבוד יום ההולדת, איתי הגיע אליי ופתאום המפקד שלו צילצל. הוא שם את המפקד על רמקול ושמעתי אותו אומר 'מורנו, אחי, בשבוע הבא אנחנו בשבוע שטח ליד אדרת ואני חייב שתקפוץ לשם, לצלם לי כל מיני דברים. קח את גל איתך'.
"בשלב הזה התחלתי לשקשק. אמרתי שאסור לי לצאת מהבית, בגלל הסגר, ושאם שוטר יתפוס אותי אחטוף את העונש של החיים. אבל איתי הצליח לשכנע אותי. יצאנו מהמושב, וכשעמדנו לפנות לשטח מצאנו את עצמנו מול ניידת. אמאל'ה. השוטר ביקש את תעודות הזהות שלנו והתחלתי לבכות, 'יהרגו אותי בצבא'. השוטר הלך עם תעודות הזהות לניידת, ואחרי רבע שעה חזר ואמר 'אתם חיילים ואני לא רוצה לסבך אתכם, אז תבטיחו לי שאתם נכנסים, מצלמים את מה שצריך וישר מפרססים'. בבת אחת עברנו מפחד אימים לשמחה וצהלה.
אחרי הצילומים התחלנו לנסוע חזרה, ופתאום הוא עצר בעמדה יפה של שולחן וכיסאות ויין ועניינים. איתי אמר 'גולי, בואי נרד' והשתגעתי מזה, 'מה, אתה רוצה גם לאחר לאבא שלך וגם להידחף לחגיגה של זוג אחר?' איתי התחנן שארד, וסירבתי לרדת עד שחברים שלו התחילו לצאת מהשיחים. רק בשלב הזה התחלתי לקלוט מה קורה.
"ואז איתי הציע. כמובן שאמרתי כן. היה לנו רגע שלנו, עד שאמרתי לו 'חיים, אנחנו חייבים לחזור למושב, לארוחה החגיגית' ואז איתי אמר 'אין שום יום הולדת, פשוט רציתי שתתלבשי יפה'. והשוטר? איתי הודה שזה לא באמת שוטר. גם שבוע האימונים בשטח היה המצאה של המפקד. הכל היה מפוברק. סיפור יפה, נכון? זה היה יכול להיות אחלה סיפור לנכדים".
× × ×
הם התחתנו לפני שלוש שנים. גל הייתה בת 22 וחצי, איתי היה בן 21 וקצת. היא התחילה ללמוד הנדסת חשמל במכללה באשדוד, הוא השתחרר והתגייס לשירות. בקיץ שקדם למלחמה גם איתי התחיל ללמוד הנדסה, באותה מכללה, "והיה לנו קיץ של כיף לא רגיל", היא נאחזת בזיכרון, "כל הקיץ היינו יחד, אני באתי למבחני סוף שנה ואיתי בא לסמסטר א'. הרגשנו שגילינו את סוד האושר".
כלומר?
"עד אז היינו במרדף, נקרענו בין עבודה ללימודים. ברגע שהתחלנו ללמוד באותו מקום נסענו למכללה יחד וחזרנו הביתה יחד. היה כיף ברמות. מדירת החלומות מול הים עברנו לקיבוץ יד מרדכי, וב-9 באוקטובר היינו אמורים לעבור לשדרות. שם ראינו את העתיד שלנו".
בערב שמחת תורה הם באו מהקיבוץ למושב ולנו בבית הוריו. "אמא שלו העירה אותנו בשש וחצי בבוקר, באזעקה הראשונה, ירדנו לממ"ד ואחר כך חזרנו למיטה. בשמונה וחצי התעוררתי מרטט, ראיתי שגם איתי מקבל הודעות והערתי אותו. זה לא נראה לי חריג, הוא עובד בביטחון. אבל כשאמא שלי צילצלה התעוררתי לגמרי. שאמא שלי תתקשר בשבת? היא צעקה 'גל, יש מלחמה!'".
באותם רגעים איתי קרא את כל ההודעות, עידכן אותה שיש חדירת מחבלים, שזו מלחמה, ושיתף אותה בדילמה לאן עליו ללכת - לשב"כ או לצבא. "אבא של איתי אמר לו 'לך לשב"כ'. איתי אמר 'אוקיי, למה?' ואבא שלו ענה 'בצבא יש כאוס, נשמע לי שבשב"כ יותר בטוח ומאורגן'. איתי שתק ואחרי דקה אמר 'אוקיי, אני הולך לצבא'. אבא שלו שאל למה, ואיתי הסביר 'אני הנגביסט היחיד בצוות'. והוא התחיל לחפש מדים".
מה את הצעת לו לעשות?
"ברגע שאיתי אמר שהוא יוצא לצבא חוויתי התקף חרדה שלא מהעולם הזה. אמרתי לו 'תקשיב, אתה לא. אתה לא יכול לצאת'. הוא ענה 'מה? מה יש לך? זו לא שאלה, אני יוצא'. אמרתי לו 'תקשיב, בוא נחכה שעתיים, נבין קצת מה קורה. כאילו, מה יש עליך? אקדח עם 15 כדורים ועוד מחסנית, זה כלום, בוא נחכה'. ואיתי החזיר 'תקשיבי, אין אופציה. בעוד דקה אני זז לבסיס, מצטער'. ואז אמרתי לעצמי, אני לא יכולה שהוא ייצא כשאני ככה. הלכתי לשירותים, שטפתי את הפנים, באתי אליו, התחבקנו ואמרתי לו 'תקשיב, כל 40 דקות אתה מדווח לי איפה אתה נמצא'. איתי ענה 'סבבה, אם זה מה שירגיע אותך'.
"דניאל קסטיאל, החבר הכי טוב של איתי, שגר בבית-שמש, הגיע לאסוף אותו. כל השבת ישבתי עם הסלולרי ביד, לא נשמתי. 'מה קורה? דבר אליי, איפה אתם? הגעתם? קיבלו איתכם?'". קולה נסדק כשהיא מספרת שעד היום, אביו של איתי אומר לה "את היחידה שהבנת שהוא לא יחזור".
באמת הבנת?
"אני מאמינה שהנשמה שלי ידעה את זה, מפני שאני לא בן אדם חרדתי. תמיד אמרתי 'לאיתי אני לא דואגת, לא יקרה לו כלום, הרי הוא הכי חזק בארץ'. עד שהתקף החרדה נחת עליי וטילטל אותי".
4 צפייה בגלריה
"הרגשתי שאלוקים חייב להחזיר לי אותו. וכשזה לא קרה, חוויתי שבר". גל מורנו
(צילום: יונתן בלום)
שיתפת אותו בתחושת הבטן שלך?
"לא, אמרתי לו 'אני מתחננת, אל תהיה גיבור'. והוא ענה לי 'אל תדאגי, אני לא אהיה'. ביקשתי ממנו לזכור כל הזמן שהוא צעיר, שהוא צריך לחזור הביתה ושאני מחכה לו. איתי אמר 'גולה, נראה לך שאני אשכח?'. בכל שיחת טלפון טחנתי לו 'תיזהר ממני, אל תהיה גיבור, אם יקרה לך משהו אני אהרוג אותך'. למחרת, ביום ראשון, עשיתי סוויץ' במוח. אולי אני מלחיצה אותו יותר מדי? הרי אני רוצה שהוא יהיה 200 אחוז רגוע ו-200 אחוז בשליטה בכל צעד שלו במלחמה. בראשון בערב, בטלפון, הייתה לנו שיחה מטורפת. איתי שיתף אותי במה שהוא מרגיש, הרבה דברים שהיו חדשים עבורו וגם עבורי. נפרדנו ב'לילה טוב', ואחרי דקה הוא שוב התקשר. אמרתי 'חיים, הכל טוב? מה קרה?' ואיתי ענה 'הכל בסדר גמור, רק רציתי להגיד לך תודה על השיחה, ממש הרגעת אותי, אני אוהב אותך'. אמרתי לו 'אני תמיד פה בשבילך'. ואז, במקום להירגע מהעובדה שאיתי ברגוע, התחלתי להילחץ. אמרתי, אוי ואבוי לי, מה עשיתי? מעכשיו כבר לא אוכל לקטר לו על כמה שאני פוחדת".
× × ×
השיחה האחרונה שלהם הייתה ביום רביעי, שעה לפני שאיתי נהרג. "אחרי שהוא ואבא שלו התראו בשיא המקריות, הזיית ההזיות", גל עוברת לצחוק מתגלגל. "אבא שלו ואחיו, איתן, נסעו לדרום, לחפש איפה אפשר להתנדב. הם עצרו בתחנת דלק בברור חיל כדי לקבל רשימות של מפונים משדרות ואיתי היה שם עם הצוות שלו, הם עצרו לתדלק בדרך להקמת עמדה. פתאום גיסי אמר לאבא שלו 'תגיד, אלה לא חברים של איתי?' איזו מקריות. או שאולי זה לא מקרי בכלל".
תסבירי.
"אולי מישהו דאג לסדר לאיתי ולאבא שלו פגישה נוספת, בלי לגלות להם שזאת פגישתם האחרונה. זה כמו שבלילה שלפני 7.10 איתי התחיל להזכיר לי כל מיני קטעים מהשנים הראשונות שלנו ביחד, ובמבט לאחור זה נראה לי כמו שיחת סיכום. מי שצילם את איתי ואביו הוא דניאל, החבר הכי טוב שלו, שנהרג איתו. כשחמי שלח לי את התמונה חטפתי קריזה. התקשרתי אליו וצעקתי 'אני מקנאה בכם רצח, למה לא באתי איתכם? למה נתקעתי בבית במקום להתנדב?' חברה שלי חפרה לי על התנדבויות ואמרתי שאין לי כוח. אכלתי את הלב על זה שלא נסעתי עם חמי וגיסי. הפסדתי את איתי".
בצהריים הגיעה לאדרת אחותה הגדולה, אדל, עם בנה רפאל, בן השנתיים. "רפאל היה מכור לאיתי", היא מספרת, "אז שלחתי לאיתי סלפי עם רפאל וכתבתי 'אהובך פה'. איתי התקשר מיד בפייסטיים, וניסה לדבר עם רפאל, אבל הוא נראה טרוד. לקחתי את הטלפון ואמרתי 'חיים, אתה עסוק, הכל טוב, אני בבית, לא עושה כלום, אז תגיע לעמדה ותתקשר אליי בשנייה שתוכל, בסדר?' ואיתי אמר 'בדוק'".
בניסיון לעודד את גל, החליטה אדל להוציא אותה מהבית. "נסענו לקניון, לקנות בגדים לרפאל, כל החנויות היו סגורות וזה היה הקש ששבר לי את האני-לא-יודעת-מה. התיישבתי על הרצפה ובכיתי. שלחתי לו הודעה והוא לא ענה. זה היה בערך בארבע אחר הצהריים. התקרית הייתה בארבע וחצי".
בחמש בערך הגיעו גל ואדל לבית אחותן טל, בבית-שמש, "ושם", היא משחזרת, "קיבלתי הודעה בקבוצת ווטסאפ שפתחה מאיה, חברתו של דניאל. היא כתבה 'בנות, דניאל לא עונה לי כבר הרבה זמן ואני לחוצה'. כתבתי לה 'עכשיו ממש הרגעת אותי, אם דניאל לא עונה אז איתי הוא לא היחיד שעסוק'. אחרי כמה דקות היא כתבה שהייתה התרעה בחמ"ל. 'תקרית כוח מגלן בזיקים'. ישר כתבתי לה 'אם זה בזיקים אז זה לא הם'".
למה חשבת ככה?
"בלילה הקודם, בטלפון, איתי בישר לי שהם מקימים את העמדה בבית שלנו ביד מרדכי, בדיוק במקום שבו אנחנו שותים קפה כל בוקר. שמחתי שהוא יישן במיטה שלנו".
בערב, כשהתחילו אזעקות בבית-שמש, גל חזרה לבית הוריה באדרת וניסתה לשרוף את הזמן עד שאיתי יצלצל. "כבר חצות, כולם הולכים לישון ורק אני בסלון, מחכה. פתאום אחותי טל מתקשרת ושואלת אם זוהר דיברה איתי. זוהר דדון היא דודה שלי, אחות של אמי, שאחראית בשעת חירום על הר"מ 2 (יחידה רישומית שאחראית על חיילים פצועים - ס"ש) של בתי החולים בדרום, מאסותא אשדוד עד אילת. שתי הבנות שלה היו אצלנו, מפני שגם בעלה הוא איש צבא. עניתי לטל 'לא, זוהר לא התקשרה, למה היא מחפשת אותי?' וטל אמרה שאין לה מושג. משהו נשמע לי לא טוב. צילצלתי לזוהר, והיא אמרה 'כן, הייתה לי דקה פנויה אז רציתי לדבר עם הבנות שלי, אבל עכשיו אני עסוקה'. כיוון שנשמעה סופר-רגועה שיכנעתי את עצמי שהכל בסדר.
"ברבע לשתיים לפנות בוקר אבא שלי יצא מחדר השינה, ראה אותי בסלון ושאל מה קרה. אמרתי 'איתי עוד לא התקשר אליי, והוא חייב להתקשר כי יש לנו הסכם מהיום שהתחלנו לצאת - אין סיכוי שאחד הולך לישון בלי להגיד לשני לילה טוב'. אמרתי לאבא, 'גם אם אין לו זמן וגם אם אין לו סוללה, הוא ימצא טלפון של איזה עזתי כדי להגיד לי לילה טוב. אני בטוחה'. ואז אבא אמר שזוהר הגיעה ויצא לפתוח את השער".
שתיים בלילה. זה לא נראה לך מוזר?
"לגמרי לא. היא דודה שלי, אולי היא קיבלה אפטר, אולי התגעגעה לבנות. אחרי דקה, כשגם הקצין נכנס, שאלתי את עצמי מי זה ולשבריר של שנייה רצה לי בראש המחשבה שאולי זה חבר שלה מהמילואים שגר בצפון ורוצה מקלחת. שאלתי 'זה איתי? הוא פצוע?' ובזווית העין קלטתי את אבא שלי, שמעולם לא שמעתי אותו בוכה. ואז דפקתי צעקה. הקצין אמר לזוהר 'אני חייב עזרה, תתפסי לה את הראש'. מאוחר יותר שמעתי מאחותי שצנחתי לרצפה ודפקתי את הראש בקיר. זוהר ואבא תפסו לי את הראש, בארבע ידיים, והקצין אמר 'איתי שלמה מורנו הוא בעלך?' עניתי 'כן'".
בדיעבד התברר לה כי זמן קצר לפני תחילת המשימה, המיקום השתנה. כשהיו בדרך למיקום החדש התחיל מטח פצמ"רים, ובאחד הרכבים התגלה פנצ'ר. חלק מהכוח עצר ומפקד הצוות אמר להם 'תיכנסו למיגונית'. הם נכנסו, ואיתי אמר 'אני יוצא לחפות'. מישהו מהצוות אמר לו 'על מה יש לך לחפות בפצמ"רים? תיכנס למיגונית'. איתי יצא לחלק האחורי של המיגונית ודניאל, החבר שלו, אמר 'טוב, אני הולך להיות מאחוריך'. איתי זיהה את שני המחבלים הראשונים שהתקרבו למיגונית והתחיל לירות עליהם. בהתחלה הם היו שניים מול שניים, אבל היריות העירו את כל המחבלים, שצצו מסביב והקיפו אותם ב-360 מעלות. ואז התחיל קרב מטורף. אני יודעת שאיתי הרג את אחד המחבלים ובשני פגע ברמה שהוא לא הצליח ללכת. הצוות ספג שלושה הרוגים וחמישה פצועים".
× × ×
מותו של איתי היה נקודת שבר נוראית עבורה, לא רק ברמה הפרטית - גם האמונית. "הרגשתי שנפגעתי מאלוקים ברמה האישית. שאלתי אותו, 'למה איתי? הבן אדם הכי צדיק, חייכן, מתוק?' בלילה הקודם לתקרית תרמתי כסף לחיילים, באינסטגרם צצו כל מיני פרויקטים של צדקה והתחלתי לתרום, פה מאה, שם מאתיים. וכל הזמן אמרתי לבורא עולם 'רק תחזיר לי את איתי בריא בגוף ובנפש'. אמרתי, 'שיישרף הבית, שלא יהיה לנו שקל, אתה חייב להחזיר לי אותו'. והזכרתי לו את נאום הבוקר".
נאום המה?
"כל בוקר, לפני שאיתי יצא מהבית, אמרתי 'בוקר טוב, תודה לאלוקים שזכינו האחד בשני, תודה לאלוקים שיש לי אותך, שמור על עצמך, סע בזהירות, תתקשר אליי כשתגיע, אוהבת אותך, יום טוב'. כל בוקר, קבוע-קבוע, תמיד. וכל בוקר איתי צחק מחדש על הנאום הזה, לא פעם הוא הקניט אותי על זה שנשאתי אותו מתוך שינה. תמיד ביקשתי מאיתי שישמור על עצמו, ובמקביל ידעתי שלא יקרה לו דבר. המלחמה שינתה אותי. הרגשתי שאלוקים חייב להחזיר לי אותו. וכשזה לא קרה, חוויתי שבר. חברות המליצו לי על רבנים ולא נדלקתי. אחרי חודש הרגשתי שבא לי לפגוש רב שידבר איתי בגובה העיניים, שלא יגיד לי 'זה הגורל, הכל לטובה, זה מה שהיה צריך לקרות'".
שיפיח בך תקווה?
"שייתן לי סיבה לחיים שלי, שיחזיר לי את האמונה שהייתה לי. שלושה אנשים שונים דיברו בשבחו של הרב אידלס, אז נסעתי אליו. מבלי לשתף בפרטים, הרגשתי שהוא כאילו קורא אותי. כשיצאתי ממנו תפסתי את הראש והרגשתי שהאמונה שלי התחזקה פי מיליון. עכשיו אני סופר-מאמינה".
מיה אוחנה-מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו שנישאה בשנית - ובשנים האחרונות בולטת כפעילה חברתית שהקימה את "הקומה הישראלית הבאה" - הייתה בין הראשונים שהגיעו למושב אדרת אחרי האסון. "ניסינו לתאם הלוויה, אבל בשבוע הראשון ללחימה היה כאוס. בחמש לפנות בוקר ביקשתי לעבור מההורים של איתי לבית שלי. היו שם המון אנשים שרצו לחבק ולתמוך, בקטע טוב, אבל לא הסכמתי לשמוע ניחומים. מבחינתי, עד שלא אראה את איתי - הוא עדיין חי. מיה ובעלה הגיעו לכאן בשש בבוקר ואני לא זוכרת מה בדיוק היא אמרה לי, אבל את החיבוק שלה אני לא אשכח".
מיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו ז"לצילום: אביגיל עוזיזה חיזק את הקשר ביניכן?
"אני מתה על מיה. היא מאוד מכילה והיא תמיד זמינה אליי, מאז שאיתי נהרג אני מרגישה בנוח לדבר איתה על הרבה דברים אישיים שלא אפתח אותם מול אף אחד, אולי חוץ מההורים".
שנה אחרי, גל נאחזת בדבר היחיד שמצליח לסגור את ברז הדמעות. "הומור, בכללי, זה משהו שמאוד מחזיק אותי. אני חיה על הומור שחור. אין לי ברירה אחרת".
חשבת מה היה קורה אילו ב-7 באוקטובר איתי היה שומע בעצת אביו, ובמקום לנסוע לצבא היה נוסע לשב"כ?
"אני מאמינה בלב שלם שברגע ההוא, בדקה ההיא, בין אם איתי היה בבית, בכביש, בשב"כ או בתאילנד, הוא היה נהרג. זה היה הזמן שלו. הנשמה שלו הרגישה שהיא סיימה את שליחותה בעולם הזה. זה באסה, כי היא סיימה את שליחותה מוקדם מדי, כשאיתי כל כך צעיר, אבל אני שמחה שהוא ניצל את החיים. הוא ידע לחיות, הוא באמת אכל את כל העוגה עם המשפחה והחברים ואיתי. אני גם יודעת שהוא נהרג בדרך שהוא היה רוצה ובוחר להיהרג בה, בהגנה על המולדת. בסלפי האחרון שאיתי שלח לי הוא כתב 'מצווה לשמור על המדינה'. כשקיבלתי את הסלולרי שלו, זו הייתה התמונה הראשונה שקפצה. אחריה הופיעו כל ההודעות וסימני השאלה ממני, שאיתי לא הספיק לקרוא".
smadarshirs@gmail.com
