מוזר ככל שזה ייקרא, ראש השנה האחרון היה טוב יותר מקודמו. מוזר כי בחג הזה המשיכו להגיע בשורות איוב על נפילת עוד לוחמים יפי תואר בקרבות ההגנה עלינו בלבנון ובגולן. מוזר כי לשולחן החג החסר הסבו לראשונה אלפי משפחות שהצטרפו למשפחות השכול והנפגעים. מוזר כי גם את החג הזה ציינו 101 חטופים (אם ציינו) כשהם מושלכים לגורלם במנהרות הגיהינום של מפלצות האדם בעזה. מוזר כי כ-80 אלף תושבי הצפון והדרום "חגגו" את החג כשהם רחוקים מבתיהם – שחלקם נחרבו עד יסוד - ומתהלכים כפליטים בארצם. מוזר כי כשליש מהמדינה בירך "תכלה שנה וקללותיה" כשהוא במקלטים ובמרחבים המוגנים, ושליש אחר הניח על שולחן החג מכשיר נייד פתוח עבור בנותיו ובניו שבחזית.
זה מוזר כי כל אלה לא היו לנו בראש השנה אשתקד, רגע לפני 7 באוקטובר. איש לא יכול היה לשער אז כשהסבנו סביב שולחן זהה עם אותם מטעמים ואותן תקוות לשנה טובה יותר מקודמתה איך העולם כולו יתהפך על ראשינו כמה רגעים לאחר מכן ובכולנו תדבק האימה מבפנים, מתחת לעור. אז איך ניתן לכתוב שראש השנה הזה טוב יותר מקודמו?
מסיבה אחת. בחג הקודם היינו כסומים. עכירות רבצה על עדשות העיניים שלנו. לא היטבנו לראות. לא את מבקשי נפשנו שהחלו לטפס על החומות ובידם כלי השחיטה ולא את אפסיות ה"הנהגה" שהתחייבה להגן עלינו. לא ראינו עד כמה הושחתו האליטות שהיו אמורות לשרת אותנו בכל התחומים: מהפוליטית עבור באזרחית ובמשפטית וכלה בצבאית. היה לנו נוח לא לראות שהן הפכו ממשרתות לעושקות, וככאלה העדיפו את התופינים שטמונים בראייה לטווח קצרצר מאשר להתמודד עם אתגרי האמת של הטווח הארוך.
מערכות "זיהוי עמית או טורף" שלנו לא היו מכוילות. עברתי בחג האחרון על תכתובות הווטסאפ עם שותפים רבים מהאקדמיה המשפטית האמריקאית והבינלאומית, שעבדנו יחד שנים בעולמות השני והשלישי. חלק לא מבוטל מהם יהודים. מאות ברכות שנה טובה נשלחו לקראת תשפ"ד, והשנה - דומייה. זאת לאחר שבמהלך השנה הזו התגלה עומק בגידתם בערכינו המשותפים, כשהקורבנות היו "רק" ישראלים. כך גם לגבי יושבי הארץ. הברכות הגנריות שמילאו את תיבות הדואר האלקטרוני שלי בשנה שעבר התמעטו. שותפים למאמצי השלום מקרב ערביי ישראל ופלסטינים שהתקשו לגנות את הפשעים הנוראים שנעשו בנו בלי להשתמש במילה "אבל" נמנעו ממשלוח השנה. כך מכרים חרדים שבחרו להמשיך בשגרת חייהם הנעימה ולא הצטרפו לאחיהם שמקיזים דמים כבר שנה תמימה. וכך גם חברים אישיים שבחרו באחד מהרגעים הקשים ביותר לעזוב את הבית הלאומי בטריקת דלת עזה כדי שכל מי שנשאר להיאבק כאן יבחין בנטישתם וירעד.
נדמה כאילו השנה עברנו ניתוח קטרקט לאומי. אחרי עשרות שנים, הראייה שבה לחדותה. זה לא היה ניתוח אלקטיבי אלא נעשה בתנאי חירום ללא הרדמה ובלי משככי כאבים - אבל הוא נותן לנו סיכוי אמיתי להתקדם נכון, ורק בזכותו ראש השנה האחרון היה למרות הכל טוב יותר מקודמו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.24
