על פנים זרועה השמאלית של אילה ("עם יו"ד אחת בבקשה") אברהם מקועקע המשפט "את תהיי בסדר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אלה היו שלוש המילים האחרונות שאמר לה בעלה, אילן אברהם ז"ל, לפני שנעמד בפתח המיגונית כדי להגן עליה ועל חברתה מפני המחבלים שהתקרבו בריצה לעבר השער הצהוב של מושב יכיני, שמולו אנחנו עומדים עכשיו. הן מקועקעות עכשיו על "היד שהמחבל הרביץ לי עם הנשק", היא מסבירה.
ב-7 באוקטובר השער לרכבים שפה ננעל לרגל השבת. מצלמת האבטחה של המושב מתעדת איך אילה הצליחה לברוח מהמחבל שגרר אותה, ואיך התחבאה בתא המטען של מכוניתה. בתם הבכורה אופק (31, עובדת בסטארט-אפ) העלתה את התיעוד כדי לבקש את עזרת הציבור בחיפוש אחרי אביה, שבמשך שלושה שבועות הוגדר חטוף/נעדר, עד שנמצאה גופתו.
הזוגיות של אילה ואילן, בני 56 מבית אריה, החלה כשהיו בני 15. יש להם שלושה ילדים (אופק, ארד ואגם, במשפחת אברהם אפילו שם הכלב, אולי, מתחיל באל"ף). היא עבדה במערכת החינוך כסייעת אישית ואילן היה גנן.
אהבתם הגדולה המשותפת, חסרת הגיל, הייתה לטראנס. "זה טעם החיים, המקום היחיד שבו מתנתקים מהמרוץ המטורף של השגרה", אילה מספרת. "כל שבוע היינו על הרחבה, רק בחיק הטבע", היא צוחקת. "רקדנו עם בני 20 ועם בני 70. שיא השחרור והאושר".
בשבת ההיא הם יצאו לנובה רק בארבע לפנות בוקר מפני ש"אילן לא אהב מסיבות לילה. ברבע לשש הגענו, פגשנו את החבר'ה שהגיעו בלילה ובדיוק כשעמדנו לעלות לרחבה התחיל צבע אדום. ברמקול ביקשו להתפנות מהר, ולמרות הבלגן הצלחנו לצאת. עוד לא הבנו מה קורה. רוכבי אופניים שפגשנו בדרך המליצו לנסוע דרך צומת בית קמה, אז אילן עשה פרסה והמשכנו להתקדם, כשמעלינו טילים ופיצוצים".
כשהשלט של בית קמה ביצבץ באופק אילה נרגעה. "אמרתי, 'זהו, אנחנו מחוץ לסכנה', אבל ככל שהתקרבנו לצומת התנועה האטה. בצד ימין הייתה שיירה של רכבים ובראשה עמד טנדר טויוטה לבן. חשבנו שזה רכב ביטחון של אחד היישובים, אבל כשחלפנו על פני המכוניות שבצד ראיתי בהן אנשים ירויים. הטנדר בא מולנו, חסם את הכביש לרוחב, היינו הראשונים בשיירה, ופתאום התחילו לרסס אותנו בכדורים. צרחתי. אילן עשה פרסה במקום, חזר לכיוון המנוגד, הוריד את הראש שלי לרצפה והם, המחבלים, המשיכו לנסוע אחרינו והמשיכו לירות".
כשהרימה את ראשה לרגע ראתה את השלט "יכיני" וקראה לאילן "תיכנס". גלגלי הטויוטה קורולה כבר היו מפונצ'רים מכדורים.
"מאחורי השער עמדו שני חבר'ה עם כלב, צרחתי שיפתחו את השער כי יורים עלינו. בדיעבד הבנתי שהבחור חשב שאני בהיסטריה מהטילים ולכן הצביע על המיגונית שבכניסה, מאחורי הדלת הצהובה שנפתחת בעזרת ידית רגילה. שני ואני ברחנו למיגונית והתחבאנו בפינה".
7:30 בבוקר. שעה אחרי שברחו מהמסיבה. "במצלמות האבטחה רואים את אילן יוצא לבגאז', אולי רצה להביא מים, בדיוק כשמגיע הרכב של המחבלים. אילן רץ למיגונית, נתן לי חיבוק, נתן לי נשיקה על המצח, אמר לי, 'את תהיי בסדר', זרק את המפתחות של האוטו ויצא".
למה?
"כדי להציל אותי. כדי שהם ייקחו אותו ולא ייכנסו למיגונית. הוא היה הגנן ואני הייתי הפרח. אהבה של פעם בחיים. אפילו לא הסתכלתי עליו כשהוא דיבר אליי, התכרבלתי בעצמי כמו שבלול. אחרי שתי שניות, כשהרמתי את הראש, כבר לא ראיתי אותו. והם התפרצו למיגונית. חמישה. אחד הצמיד אותי לקיר עם נשק לראש. בפעם הראשונה בחיי הבנתי את המשמעות של 'פחד מוות'. הברכיים ננעלו, הידיים רעדו והדבר היחיד שיצא לי היה 'למה? יש לי ילדים בבית'. הוא דחף אותי ליציאה, וכשהתקשיתי בהליכה בגלל פיק הברכיים, הוא הרביץ לי עם קצה הנשק. ברור שזה כאב, אבל תחושת חוסר האונים הכאיבה יותר. את רואה את הקעקוע הזה?" היא מציגה את זרועה הימנית. פרחים אדומים ועלים ירוקים, "זה מכסה את הצלקת מהכדור".
כשהמחבלים גררו את אילה ושני נפל לה האסימון. "הבנתי שאם לא הרגו אותנו זה בגלל שרוצים לחטוף אותנו. אחד פתח את הדלת, שני יצאה לפניי ואמרתי לה 'תברחי'. חשבתי, לפחות שהיא תינצל. היא רצה בצד שמאל לעבר המכונית שלי, שחנתה בחוץ, ואני באתי מימין".
היא עוצרת את הסרטון, "תראי, המחבל נראה מבולבל לאללה. לפני דקה רעדתי במיגונית ופתאום אני דופקת לו ספרינט. ותראי מה עוד עשיתי. הסתובבתי, עשיתי לו תנועה של 'לך קיבינימט' והפניתי לו את הגב. רצתי על אוטומט, הייתה לי מטרה - לשרוד, להישאר בחיים.
"פתחתי את בגאז' המכונית והוצאתי ממנו את הצידנית כדי שיהיה מקום. שני קיבלה כדור בישבן בריצה אז עזרתי לה להתרומם. בתא המטען מצאתי חתיכת בד וקשרתי על הירך שלה כדי לעצור את הדם. לא סגרתי את הבגאז' עד הסוף. שני לא הפסיקה להגיד לי, 'תסגרי, תסגרי'. אמרתי, 'אין מצב, אני חייבת להציץ'. פתאום ראיתי כמה חיילים שמתקרבים אלינו כאילו מישהו הנחית אותם מהשמיים. אמרתי לשני, 'הם לובשים מדי חיילים, הם שלנו'. היא אמרה, 'אל תפתחי את הבגאז', אלה מחבלים שהתחפשו לחיילים'. אמרתי, 'לא, אני רואה חיילת, זה בטוח שלנו'. צרחתי 'הצילו!' או משהו כזה. תגיד, מה צרחתי?"
"אני לא זוכר", משיב המחלץ שלה. "כשראיתי אותך כבר היית מחוץ לבגאז'".
סנ"צ עירן קלימי ("הוריי בחרו לקרוא לי ערן עם יו"ד"), 45, נשוי לאיילת פלוס ארבעה, מתגורר במושב תקומה שבעוטף. הוא מפקד בית הספר ללוחמה בטרור של מג"ב. ב-7 באוקטובר כיהן כראש זרוע שחר של מג"ב דרום.
"ב-6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, שתיתי הרבה ונרדמתי מהר", הוא נזכר. "כשהתחילו האזעקות, ב-6:30 בבוקר, קמתי משינה טובה וארוכה מתמיד. כתושב העוטף אני יודע מה זה 15-10 קסאמים. באותו הבוקר כמות האזעקות הבהירה מיד שזה משהו אחר. אחרי שאיילת ואני העברנו את הילדים לממ"ד, אמרתי לה, 'נראה לי שאני עולה על מדים'. דרכתי את כל היחידה שלי, 'תהיו מוכנים להקפצה', ולקראת שבע קיבלתי הכרזת 'פרש פלשת', חדירה. כשהקפיצו את כל הכוחות לנקודת היערכות בשדרות, החלטתי להכין קפה זריז ולצאת. אפילו את חולצת המדים לא לבשתי, בסרטון הלחימה רואים אותי עם חולצה קצרה. לקחתי את האקדח, הנשק הארוך שלי היה בחפ"ק".
הוא יצא מהמושב ובניגוד להרגלו לא פנה ימינה, אלא שמאלה. "אילו לקחתי ימינה, כמו תמיד, הייתי מגיע לצומת סעד, כפר עזה ומפלסים, כל הציר הזה כבר שרץ במחבלים, ואין סיכוי שהייתי נשאר בחיים. מה עבר לי בראש כשלקחתי דווקא שמאלה? שום דבר, זה עניין של שניות ואין ראש למחשבות. בורא עולם כיוון אותי. באותה השבת קיבלתי קרוב ל-30 החלטות שהיו גורליות עבורי. מה, אני כזה חכם? ממש לא. היה לי מכוון".
תקצר היריעה מלתאר את השתלשלות הלחימה של קלימי עד שפונה לסורוקה עם שלושה קליעים. נקודת המפגש שלו עם אילה הייתה בשער הצהוב של יכיני, שאליו הגיע עם צוות מג"ב שכלל את מאי גרשון, "זו החיילת שראית, לוחמת תותחית", הוא מזכיר לניצולת הנובה, "בדיוק כשהמחבלים הוציאו את אילה ושני מהמיגונית, עם קלצ'ניקובים מעל ראשיהן, הן צרחו וזה מה שהציל אותן. אמנם הייתי במרחק 200 מ', אבל לא הייתי שומע אם הן לא היו צורחות. השער בכניסה ליישוב שופץ לאחרונה, אבל בחלק העליון שלו עדיין יש סימני פגיעות. ירינו גבוה כדי לא לפגוע בהן. הן נכנסו לבגאז', כשאני והלוחמים שאיתי מנהלים קרב מול המחבלים, קיבלתי כדור בכתף והמשכתי להילחם.
"בשלב מסוים המחבלים ברחו למושב. נכנסתי עם מאי לשם דרך פתח צדדי. הלוחמים האחרים שהיו שאיתנו הלכו לסגור את הציר, למנוע מעבר רכבים כי היו מחבלים באזור צומת שער הנגב. בשתיים-שלוש הדקות האלה המחבלים כבר רצחו שני אזרחים. כשהבחינו בנו חטפתי כדור שני".
בלחימה, לדברי קלימי, יש הרבה פסיכולוגיה. "אמרתי למאי, 'המחבלים ראו שכוח גדול מגיע, אבל הם לא יודעים שבסוף נשארנו רק שנינו ושאנחנו בלי תחמושת. בואי נזרוק כדור לפה ולשם'. חיממנו את השטח כדי למנוע או לפחות לעכב אותם מלהיכנס לבתים. החזקנו את המחבלים עד שהגיע הכוח הגדול שהכריע את האירוע. והיום, אילה, אני רוצה לגלות לך משהו".
גופה נדרך. קלימי מחפש את המילים. "כשנכנסתי למושב ראיתי את בעלך על הארץ. איש באזרחי עם ראסטות. לא רציתי להיות זה שמדווח לך".
"ידעתי שאילן נהרג מיד", היא מספרת. "המחבלים העלו אותו לתוך המושב, הם רצו שהוא יעשה הקש בדלת ויוציא אנשים. כשסירב, הם ירו לו בראש והוא נפל. כשעירן יצא והודיע שהחוליה חוסלה, לא צריך להיות גאון להבין שאילו אילן היה חי, או פצוע, הוא היה יוצא איתם".
עוד תלאות עברו על השלושה – קלימי, אילה ושני – עד שמצאו את עצמם באמבולנס, שבו נוצר ביניהם חילוף תפקידים. "הרגשתי שאני מתערפל ואילה עשתה לי מסאז' בגב וכיפכפה אותי כדי לשמור אותי ערני", הוא מספר.
"כשעירן אמר, 'אני מאבד את זה', צעקתי עליו, 'אתה לא מאבד את זה עכשיו, תאבד את זה בבית', וכשסוף-סוף הגענו לסורוקה אמרתי לו, 'עכשיו תאבד מה שאתה רוצה'. כשנכנסתי למיון", היא מוסיפה, "כולי הייתי מלאה בדם של עירן".
הם אושפזו באותה המחלקה, באותו החדר. "למי היה זמן להפריד בין נשים לגברים, אם היה בחדר עוד מקום היו דוחפים אלינו גם בעלי חיים", הוא מתלוצץ. "בערב שלחתי כוח מהיחידה אליי הביתה, לחלץ את אשתי והילדים וכל השכנים. אחרי שלושה ניתוחים באיכילוב, בכתף ובשתי הברכיים, פגשתי את המשפחה באילת".
"בסורוקה עוד חיפשתי את אילן", אילה מספרת. "הפכתי להם את המיון, פתחתי כל וילון, הרמתי כל סדין. כשהעבירו אותי לבילינסון, רחוק מהתופת, חזרתי לנשום ואז גם התחלתי להרגיש שהברכיים שלי כואבות ושהגב שורף. כשחזרתי הביתה ביקשתי: 'תביאו כבר את הגופה לקבורה, אני יודעת שהוא מת, הוא לא חטוף, במצלמות האבטחה רואים שהוא נלקח לתוך היישוב, החוליה חוסלה, הוא לא הלך לעזה לבד'. אחרי שלושה שבועות הם הגיעו עם קצינת נפגעים. הגופה של אילן זוהתה".
כשקמה מהשבעה, אילה ניסתה לחזור לעבודתה, אבל כשהרגישה שהיא לא נותנת מאה אחוז, יצאה לחל"ת. "נותנת לראש ולגוף לנוח, חושבת על מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".
חודש אחרי הלוויה של אילן היא גם יצאה למסיבת טראנס. "לאחרונה רקדתי בפסטיבלים בהונגריה וביוון. לכל המקומות שאליהם נסעתי עם אילן, נסעתי בלעדיו. מה שחסר עכשיו כדי לסגור את הקשר שלנו באופן הרמטי זה שעירן יבוא איתי למסיבת טבע".
והוא מגיב ב"לא, תודה".
