זה היה כל מה שיפה במדינת ישראל. כל מה שהיה יפה. ידענו בארץ הופעות מדהימות, מגאנז אנד רוזס דרך רדיוהד, מול עשרות אלפי צופים. אבל אתמול, לעיני קהל מינימלי בפארק תחת הנסיבות המעשנות ועוד מאות אלפים מול המסכים - לא כולל ערוץ שהתעלם באופן פתטי - היו בטקס הזיכרון הלאומי עוצמות אחרות, שהידהדו בכל רחבי ישראל.
לא במקרה ערוץ 14 היה היחיד מבין הערוצים הגדולים שלמעשה התעלם מהטקס, ששודר גם בערוצים בינלאומיים
זו לא אותה המדינה, זה לא אותו הבית, כתב שלמה ארצי שסגר את הערב עם שורד השבי יגיל יעקב, אבל הטקס הזה הראה לנו לאן אפשר ללכת ואיך אנחנו יכולים להיראות. מפת ארץ ישראל נפרסה אתמול מחדש בשעתיים הכי כואבות שיש, שגם חשפו את אותו הסדק שאנחנו מחפשים מאז 7 באוקטובר. אולי דרכו יחדור האור.
שלמה ארצי שר את "שדות של אירוסים", לצד שורד השבי יגיל יעקב
(צילום: טקס הזיכרון הלאומי)
זה היה הטקס של העם. בעצם כולם כולל כולם אוזכרו, מראה הפוכה למה שמסמנת ההנהגה, לשסע החברתי שיש מי שנהנה ממנו שם למעלה. לא במקרה ערוץ 14 היה היחיד מבין הערוצים הגדולים שלמעשה התעלם מהטקס, ששודר גם בערוצים בינלאומיים שידעו לתת את הרספקט הראוי, גם לאסון שחווינו. חבל שבערוץ 14 לא ידעו להתעלות לגודל הרגע.
רז שכניקרז שכניק
רותם סלע וחנוך דאום היו בחירה ראויה והובילו את האירוע באופן שנגע בלב. היו גם טעויות קלות לאורך האירוע. פה ושם גמגומים, קצת ליפסוסים. כבר שמענו ביצועים מדויקים יותר, אבל בכל ניואנס היה מלא רגש. חיבוק, אמיר דדון.
במשך שעתיים שלמות דמענו עם האמנים הגדולים שלנו און אנד אוף מכאב, משבר, מאהבה, מתקווה. היה אפשר לראות מבין השורות איך פתאום קם אדם מתוך השכול ומתחיל ללכת. אלה לא היו רעשי רקע.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.24