תעלת בטון צרה וארוכה הנמתחת לרוחבו של כביש 232. בקושי אדם יכול להידחק בה.
באותם רגעים קריטיים ב-7 באוקטובר, חייה של סתיו בן דוד היו תלויים באותה תעלה. הסיכוי היחיד שלה להישאר בחיים. היא הזדחלה פנימה, שהתה בה כמה שעות, ויצאה ממנה אדם חדש ומלא תובנות.
2 צפייה בגלריה
סתיו בן דוד (מימין) והלוחם דוד. "היה שלב בתעלה שהתחלת לבכות, ואמרתי לך: 'עכשיו אנחנו לא בוכים'. כשנפגשנו והתחבקנו, אמרתי לך: 'עכשיו מותר'"
(צילום: תומר שונם הלוי)
שנה עברה מאז הטלטלה האישית והלאומית. סתיו ואבא שלה, אדיר, מגיעים שוב לתעלה. "הנה, פה שכבתי", היא מצביעה. "פה שכב מחבל הרוג, אני לא יודעת אם זה הוא שירה בנו. וזה הכביש שמעליו רצו הרבה מחבלים אחרים, שמעתי אותם רוצחים אנשים".
בשפת התעלה זיזי בטון. ביום הגורלי היא נאחזה בהם כדי לצאת, פצועה קשה מאוד מצרור שנורה לעברה. ללא יד שמאל מתפקדת, עם כדור ברגל, ואגן פגוע. מי שחיכה לה בחוץ היה דוד (שם בדוי), איש מצדה, יחידת עילית של שב"ס, שמאומנת לאירועי מיקוח ובני ערובה, ונחלצה לעזור לכוחות. עכשיו הם נפגשים שוב במתחם הנובה.
היא בת 23, בת בכורה מבין ארבע אחיות שגדלו בבית שאן. הוא בן 36, נשוי ואב לילדים, מתגורר בצפון הארץ. כשהוקפץ ליחידה ב-7 באוקטובר אמר לאשתו שיחזור בערב, וחזר אחרי שבועיים.
אדיר, תקציבן בשב"ס, נזכר שכשהוקמה יחידת מצדה, היו כאלה שלא הבינו למה צריך אותה. אם יצילו אדם אחד, אמר אז, כבר היה שווה. הוא לא דמיין שיום אחד הם יצילו את בתו. הם לא הכירו קודם, אבל מאז שמצאו אלו את אלו, הפכו למשפחה.
מתקשרים בעיניים
לנובה סתיו הגיעה עם שתי חברות מהצבא. "הכל היה כל כך מדויק", היא נזכרת. "כאילו טוב מדי. הקמנו צילייה, מחצלת, פירות, נשנושים וכריך סלט הביצים הקבוע שלי". ב-6:30 בבוקר, כשהחל מטח הטילים, היא דיברה עם חברתה חן בן אבי, תושבת האזור. "היא אמרה לנו 'שטויות, כמה דקות וזה עובר. בואו נלך למיגונית או אליי הביתה, מה שתרצו'. אני לא ידעתי אפילו מה זה מיגונית". בהמשך חן נרצחה עם ארבעת החברים שאיתם הגיעה למסיבה.
סתיו וחברותיה ניסו להגיע לנתניה, אבל הווייז השתבש והן חזרו לאזור המסיבה. "פתאום אנחנו רואות שתי שיירות של אופנועים מצידי הדרך, נוסעות בקצב אחיד, ממש כמו צבא, ואז הם עושים לנו מין מחסום. אני שואלת את אתי, הנהגת, 'מה זה?' והיא לא מספיקה אפילו לענות לפני שהכדורים התחילו לפגוע באוטו. אתי צועקת 'תורידו ראשים' ושמה פול גז ונוסעת דרכם, כי אם אתה עוצר או מפרסס, אתה מת".
הן מוצאות את עצמן פצועות, עם מכונית מרוססת וגלגלים מנוקבים, ומפונות למרפאת שטח במתחם המסיבה. "את הפנים של השוטרת שאמרה לנו 'מי שיש לו רכב שינסה לברוח, מי שלא, שינסה להציל את עצמו כי לא יגיעו להציל אותו בקרוב' אני לא שוכחת. היא נרצחה. אנחנו מתחילות לרוץ לכיוון הכביש עם עוד 20 חבר'ה. מזווית העין ראיתי גבר ואישה נכנסים לתעלת ניקוז מתחת לכביש וזה נראה לי מחבוא ממש טוב. אבל החברות החליטו לרוץ ואני מבינה שזהו, אני נשארת כאן".
היו איתך עוד שני אנשים. דיברתם?
"לא מדברים. מתקשרים בעיניים כי מעל התעלה יש מחבלים. היינו שם בערך שעה ושמענו שרוצחים אנשים, ירי RPG, צרחות ופיצוצים. ואז הגיע בן אדם, לבוש במדי ב' צה"ליים, והתחיל לזחול פנימה. הוא קלט אותי, נבהל, ראה שאנחנו אזרחים ופשוט ריסס את כל התעלה. כשהוא סיים לירות הוא זרק את הנשק ואת מכשיר הקשר וברח. הזוג שהיה איתי ברח מהצד השני של התעלה. בעשר שניות כל הגוף שלי מחורר ואני נשארת לבד".
כשהיא פצועה, מדממת ומפוחדת, סתיו התקשרה לאביה. "אמרתי לו 'אבא, ירו בי עכשיו מטווח אפס והלכה לי היד'. באיזשהו שלב נכבה לי הטלפון. אני מריחה דם ואבק שריפה, וג'וקים וזבובים מתחילים לטפס עליי ואני לא יכולה לזוז. ואז אני מתחילה לשמוע קולות בעברית, מלא חיילים צועקים ורצים מעל הראש שלי. אני מבינה שאני צריכה לצעוק, אבל לא יוצא ממני קול. ואז אני מבקשת מאלוהים, תן לי כוחות אחרונים לצעוק כדי שאדע שעשיתי הכל כדי להציל את עצמי".
בחזרה לחיים, צעד-צעד
את יום הלחימה דוד התחיל עם 17 חבריו ליחידה. בהמשך חבר לחיילי גבעתי, שאותם שמעה סתיו במקום מחבואה. "כשהגעתי לסתיו זה נראה קטסטרופה", הוא משחזר. "דימום מסיבי מהבטן ובעיקר מהיד. אני מבין שאם היא נשארת ואני ממשיך עם החבר'ה, היא כנראה תמות. בכוחות אחרונים היא מחלצת את עצמה מהתעלה, ואני מרים אותה ומתחיל לרוץ. מסביבנו כדורים שורקים וירי והכל עולה באש ופיצוצים. בתוכי אמרתי שכנראה היא לא תצא מזה. שאלתי איך קוראים לה, והיא ענתה סתיו מנתניה. אחר כך חיפשתי אותה ברשתות החברתיות".
כשהייתה באמבולנס בדרך לבית החולים, היא התקשרה לאבא שלה. "הרגשתי הקלה, אבל חלקית", האב אדיר אומר. "הגענו לסורוקה כמעט ביחד. בכל הבלגן לא היה מי שיטפל בה, ובסוף הגענו במסוק לבילינסון".
בחדר הניתוח הוציאו מסתיו שישה כדורים. "היד הכי הפריעה לי", היא אומרת. "הייתי בטוחה שאין לי יד. בסוף הייתה פגיעה בעצבים. רקדתי מגיל שש ועד 17. בכללי, אני בן אדם מאוד פיזי. לא יודעת איך הייתי שורדת בלי יד".
שבועיים אחרי אותו יום, גם סתיו ניסתה לחפש את דוד, ופנתה לעזרת הציבור דרך התוכנית "שש עם עודד בן עמי". דוד היה בקיבוץ נירים עם היחידה. "כבר השלמתי שהיא לא איתנו, כמו שקרה לי עם אחרים", הוא מספר, "ואז אני רואה טלוויזיה, ושומע את מה שהיא אומרת, וחושב: אולי זו היא".
כעבור כמה ימים הם נפגשו. "עבורי זו הייתה סגירת מעגל מטורפת", אומרת סתיו בחיוך. "פתאום הוא מספר לי בדיוק איך נראיתי, ואני מספרת לו מה הרגשתי. עד שפגשתי אותו לא ידעתי שאיבדתי כל כך הרבה דם, ולא ידעתי איך נראתה הפציעה שלי".
דוד: "אני זוכר שהיה שלב בתעלה שהתחלת לבכות, ואמרתי לך: 'עכשיו אנחנו לא בוכים'. כשנפגשנו והתחבקנו, הרגשתי שעוד רגע את מתחילה לבכות, ואמרתי לך: 'עכשיו מותר'".
אחרי סדרת ניתוחים, סתיו עדיין מטופלת רגשית וגופנית. חלק גדול מההחלמה היא זוקפת לזכות הפיזיותרפיסטית שלה, אסתי קוברסקי. "כשהיא באה אליי", משחזרת סתיו, "סיפרתי לה שרקדתי בלט קלאסי ומודרני, והיא אמרה: 'אני גם מורה לריקוד', ואז הלכה והביאה לי נעלי בלט, וככה בעצם, קמתי מהמיטה. התחלנו לעשות צעדים של בלט, מאוד רכים, לאט-לאט, צעד-צעד, ואז אני רואה שזה ממש עוזר לי להשתפר. היינו לוקחות לנו חדר, שעה, רוקדות ביחד, וזה פשוט מה שהקים אותי מהמיטה. זה מה שהציל אותי.
"כשהיא יצאה לחופשת לידה, הרגשתי שקרס עליי עולמי, כי פחדתי להישאר בלעדיה. מאוד נשענתי עליה בשיקום שלי. אבל מרוב שהתחברנו, היא באה לבקר אותי בבית החולים. מאז שהשתחררתי אני עושה פילאטיס, נמצאת הרבה בטיפולים, סדנאות, משתמשת בסיוע לניצולי הנובה, ועם זאת, גם בוחרת ללכת בקו שלי. להישאר עם המשפחה ועם החברות ולספר את הסיפור שלי מול קבוצות, כדי לתת תקווה".
"נפגשתי עם סתיו יומיים אחרי הפציעה", משחזרת קוברסקי. "ראיתי בחורה שבורה. הכל גבס, תחבושות וצינורות, ואמרתי לעצמי: 'אוקיי, השיחה תהיה קצרה', אבל היה לה כזה חיוך, שאחרי חמש דקות הבנתי: 'יש לי פה עסק עם בחורה מיוחדת'. לא משנה כמה מישהו פצוע פיזית, מה שמשנה זו האש, המוטיבציה. סתיו מיד אמרה שהמטרה שלה היא לחזור לרקוד, והתכוונה לחזור לרקוד את החיים. אז ידעתי שהיא תהיה הבייבי שלי, ושנעשה קסמים יחד".
סתיו של לפני ואחרי
מאז סתיו חזרה גם לצאת למסיבות. "במסיבה הראשונה הייתי שעתיים בסך הכל, ורק נלחמתי עם עצמי בראש מאיפה יגיע המחבל, איפה אתחבא, איך אברח. בפעם הראשונה את מפחדת, בפעם השנייה את מבינה שאת צריכה ללכת עם חברים ולמקום מאובטח ומגודר, כי זה משרה בך ביטחון. כשמשהו מפחיד אותי, אני מנרמלת את הסיטואציה. אעשה אותה פעם, פעמיים, שלוש, עשר, 15, בסוף אני אבין שלא קורה כלום, וזה בסדר".
דוד: "בפעם הראשונה שהגעתי למתחם הנובה הכול עוד היה שם. האוהלים, המקררים, שאריות מהמסיבה. בגדים, נעליים ואדמה רוויה בדם. ואני מסביר ללוחם שהיה איתי 'זה של זאת, זה של זאת'. אני זוכר את הבגדים שלהם, שחתכתי והורדתי בזהירות בשביל להגיע לפציעות. ואז אני פשוט מחבק אותו ומתפרק".
סתיו: "אני מרגישה שאני צריכה להגיע לכאן מדי פעם, ולהודות על מה שקרה לי פה. כשאני כאן יש לי גולה בגרון, אבל אני פשוט מרגישה הודיה כזאת ושלמות. היום אני מישהי אחרת לגמרי. בן אדם שעובר משהו כזה, זה כמו להיוולד מחדש.
"הטיפול שלי זה להשלים עם העובדה שסתיו עכשיו היא מישהי אחרת. מאוד היה לי קשה להיפרד מסתיו של לפני, שלא היה לה פחד ולא היו לה חששות, שהייתה הכי זורמת בעולם, והכל 'כן', ו'למה לא', ויוזמת והולכת. היום הכול בכובד ראש ולאט-לאט. היה לי מאוד קשה להשלים עם זה. כל הזמן הייתי נלחמת לחזור אחורה. היום אני מבינה שעם מה שעברתי זה לא אפשרי, לפחות לא כרגע, אולי בעתיד".
איך את מתמודדת עם הידיעה שאחרים שהיו במסיבה נרצחו או נחטפו ואת שרדת?
"קודם כל, אני לא מבינה איך זה הגיוני בכלל שהייתי שם לבד, בסיטואציה שהכי קל לחטוף אותי, ולא נחטפתי. אני לא מפסיקה להגיד על זה תודה. יש לי המון כאב בלב שהחטופים עדיין שם. צריך להחזיר אותם הביתה בכל מחיר. לפני שנה הם נלקחו מהמקום הזה והם עדיין לא כאן. אני הייתי בתעלה כמה שעות, אבל הם שם במנהרות שנה. אני לא יודעת איך שורדים דבר כזה, איך חיים שנה בתחושת הפחד שאני חייתי בה כמה שעות. זה פשוט נוראי בעיניי".
מה הלאה?
"השנה הבאה תהיה עבורי שנה של עשייה והתקדמות. אולי אתחיל ללמוד, אולי אחזור למרכז עם חברות. בכלליות קשה לחזור להורים, כי אתה מרגיש שחזרת אחורה. אני יודעת שאני רוצה להיות מאושרת עם בית, משפחה, ילדים, ולהרגיש את השלווה הפנימית הזאת. זה החלום שלי, שתהיה לי שלווה פנימית כמו שהייתה לי לפני 7 באוקטובר".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
