נעים קאסם, סגן מזכ"ל חיזבאללה, או כפי שניתן לתארו בימים אלה, "השורד האחרון", אמר אתמול דברים שחורגים מהקו שהציג הבוס שלו לשעבר, חסן נסראללה, עד יום חיסולו. הקו של נסראללה מאז 8 באוקטובר 2023, היה שהפסקת אש בין חיזבאללה לישראל תתאפשר אך ורק כאשר ישראל תנצור את האש בעזה. והנה, בא קאסם אתמול והסביר שארגונו תומך ביוזמה של נביה ברי (יו"ר הפרלמנט ומנהיג תנועת אמל השיעית שספק מתחרה ספק מסייעת לחיזבאללה השיעי) להפסקת אש ו"לפני הפסקת אש אין מקום לדיון אחר".
סמזכ"ל חיזבאללה, שנמנע מליטול לידיו כל סמכות של מזכ"ל מטעמים ברורים למדי, לא הזכיר את עזה או את הפלסטינים בדבריו, וזו בעצם החריגה המשמעותית מהקו המוכר עד כה של חיזבאללה ואיראן. האם מדובר פה בדגל לבן? נראה שלא, וההוכחה לכך היא הירי הבלתי פוסק על הצפון גם אתמול. ועדיין, ברור שמדובר בשינוי מהקו הרגיל, והדבר זוכה לתמיכה גם מצידו של נביה ברי עצמו, שנמנע מלהזכיר את הסוגיה הפלסטינית בהתבטאויות אחרות שלו בהקשר של הפסקת אש. גם אישים לבנונים אחרים, כמו סולימאן פרנג'ייה, נמנעים מלקשר את הזירה העזתית למגעים להפסקת אש בלבנון.
אך גם שינוי הקו הזה מציג דילמה לא פשוטה, בלשון המעטה, בפני ישראל. ברור שעצירה כעת של הלחימה, תאפשר לחיזבאללה לשקם את יכולותיו ולבנות את המערכים הצבאיים שלו שספגו מכה קשה מאוד. מנגד, להמשך הלחימה יהיה מחיר כבד עבור ישראל: כלכלית, צבאית, בינלאומית וכמובן חיילים שנהרגים ונפצעים לצד אזרחים שימשיכו להיות תחת אש. וזה עוד טרם הסכים חיזבאללה להסיג את כוחותיו אל מעבר לליטני. יש פה החלטה לא קלה לדרג המדיני בישראל, מה עליו לעשות כעת.
הישארות בלבנון עלולה להביא עימה התבוססות בבוץ הלבנוני, נוסח זה שהיינו עדים לו בשנות ה-90 ושנות ה-80 המאוחרות. נסיגה תביא לכך שהמפלצת שנקראת חיזבאללה תגדל שוב ולממדים יותר גדולים מאלה שהכרנו עד כה
הישארות בלבנון עלולה להביא עימה התבוססות בבוץ הלבנוני, נוסח זה שהיינו עדים לו בשנות ה-90 ושנות ה-80 המאוחרות. נסיגה תביא לכך שהמפלצת שנקראת חיזבאללה תגדל שוב ולממדים יותר גדולים מאלה שהכרנו עד כה. איראן תשקיע עוד ועוד מיליארדים ותהפוך את הארגון למסוכן לא פחות מזה שהיה לפני כשנה, גם אם הדבר ייעשה מעבר לליטני. מקבלי ההחלטות בטהרן היו רוצים הפסקת אש מהירה מאחר שהמשך הלחימה בלבנון אינו משרת אותם ופוגע ביכולת של חיזבאללה להוות כלי מגן למתקני הגרעין האיראניים.
ישראל לא תוכל לאפשר לעצמה ללכת להפסקת אש ללא הסדר מדיני משמעותי יותר, שאולי יזכיר את "הסכם טאיף" מ-1989, מסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון. אז הסכימו כל הארגונים הלבנוניים להתפרק מנשקם מלבד אחד - הקטן שבהם - חיזבאללה. מהר מאוד הארגון השיעי הפך לגוף החזק ביותר במדינה. ייתכן שזהו תורה של הדיפלומטיה והמשאים ומתנים - להביא ללחץ על מקבלי ההחלטות בלבנון שזה הזמן להביא לשינוי נרחב יותר בלבנון. ראשית, עצירת ההתחמשות של חיזבאללה. שנית, צבא לבנון שיתפרס בכל רחבי המדינה ויביא לפירוק כל מסגרת חמושה שאינה שייכת למדינה. ושלישית, לנצל את חולשת חיזבאללה כדי להביא לשלל מינויים משמעותיים במדינה, שלא תחת החרב של הארגון השיעי. יש מספיק גורמים בלבנון שהיו שמחים לראות את האיראנים נבעטים אל מחוץ ללבנון, וייתכן שזו ההזדמנות של הממשל האמריקאי לפעול כדי להביא לשינוי משטר אמיתי בלבנון.
בשלב זה לפחות, המלחמה הזו אינה הולכת להכרעה ו"הניצחון" אינו באופק, לפחות כל עוד אין למדינת ישראל אסטרטגיה או יעד ברור. כך גם בדרום
עובדה נוספת שיש לזכור: בשלב זה לפחות, המלחמה הזו אינה הולכת להכרעה ו"הניצחון" אינו באופק, לפחות כל עוד אין למדינת ישראל אסטרטגיה או יעד ברור. כך גם בדרום. וזה הסיפור של מדינת ישראל בתקופה הזו. אנו מנהלים מלחמה רב-זירתית - עזה, לבנון וסוריה, איראן, עיראק ותימן - ובאף אחת מהחזיתות הללו לא מסתמן שינוי של ממש. בעזה כוחות צה"ל חוזרים לג'באליה בפעם המי יודע כמה בזמן שחמאס ממשיך לשגר רקטות מחאן-יונס. יחיא סינוואר מתקשר עם הנהגת הארגון בחו"ל ולא חוסל, והחטופים מוחזקים בעזה. בלבנון, התקיפות הישראליות והמערכה הקרקעית ההכרחית עדיין לא מביאות לשינוי פני המערכה. והאש נמשכת גם מתימן ועיראק וכל זה על סף תקיפה ישראלית באיראן. המחדל הישראלי אינו קשור לעצם ניהול המלחמות הללו - הן הכרחיות והן מתנהלות בצורה מרשימה. אך המחדל הגדול קשור לכך שלישראל אין אסטרטגיה, אין תוכנית יציאה. ומבלי שישראל תחתור לא רק להישגים טקטיים צבאיים אלא גם להישגים מדיניים אסטרטגיים, כולל בעזה, המלחמה הזו לא תוביל לדבר. או אולי להפך, לתבוסה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.24
