בעקבות התקדמות הלחימה מול חיזבאללה והמטחים הכבדים לעבר יישובי הצפון, הצטרפו אמש (שלישי) לרשימת היישובים שבהם הוטלו מגבלות פיקוד העורף על קיום הלימודים גם הקריות. אך במציאות הזאת, שבה ילדים רבים לא באמת לומדים כבר שבועות ארוכים, חיים רבים מתושבי הצפון.
תיעוד השיגורים לעבר ישראל, אתמול
כך למשל, בשבוע שעבר, בשעת בוקר מוקדמת, עשתה הדס גולן מקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון, את דרכה לפגישה במרכז הארץ. בעודה מנסה, תוך כדי נסיעה, לסייע לשתי בנותיה להתחבר למערכת השיעורים החלקית שלהן בזום, היא ראתה מולה עשרות ילדים עם ילקוטים רצים לבית הספר, לעוד יום לימודים שגרתי, במציאות שהפכה לרחוקה כל כך מחייה.
"זה שבר לי את הלב", סיפרה. "כבר שבוע שלישי שהילדות שלי כלואות בבית והחיים מחוץ לצפון ממשיכים במסלולם. אני מרגישה שאלו ילדים שלא מעניינים אף אחד, ילדים שלא שייכים לאף אחד".
מאז שפתחו בצה"ל בתמרון הקרקעי בלבנון הושבתו גם מערכות החינוך החלקיות שפעלו בקיבוצים הלא-מפונים הסמוכים לגבול, והמעט שהילדים זכו לו עבר לזום. "התחושה היא שלא התכוננו לזה", אמרה גולן. "זום הוא לא פתרון, בטח שלא במצב שאתה לא יודע כמה זמן הוא עוד יימשך. יש פה ילדים שצריכים לחיות חיים נורמליים, והתחושה היא שההסלמה הזאת הגיעה בהפתעה ותפסה את מערכת החינוך 'עם המכנסיים למטה', אם זום זה הפתרון הכי טוב שהיא יכולה להציע".
"זה קשה ללמוד ככה, ולהתרכז ולהבין את החומר", הוסיפה תמרה, בתה של גולן, תלמידת כיתה ו'. "כל הזמן יש פיצוצים ברקע וזה מבהיל מאוד. הבומים ממש חזקים. אנחנו מתקשים לשמוע אחד את השני בגלל שמסביב לכולם יש בומים".
לדברי אחותה, עמליה, תלמידת כיתה ג': "הלמידה בזום מעצבנת. אם אני צריכה עזרה, המורה לא תבוא לעזור לי כי היא רחוקה ממני. כולנו צועקים במחשב שצריכים עזרה, אבל היא לא מסוגלת לעזור". בשעות הפנאי הארוכות שלהן, האחיות תמרה ועמליה מכינות עוגיות לכוחות הלוחמים שהוקפצו לחזית המלחמה שבה הן גרות. "הן עומדות פה ואופות עוגיות לחיילים, אבל אף אחד לא חשב לדאוג גם לשמח ולעשות להן טוב. הן לא שוות כמו ילדים אחרים בארץ ואני ממש עצובה עליהן כאמא", הוסיפה הדס.
אתמול כאמור מטחי הרקטות מלבנון שוגרו גם לעבר אזור חיפה והקריות, שם שבו השבוע ללמוד בהנחיית פיקוד העורף. בעכו הסמוכה הלימודים עדיין מושבתים, והורים רבים כורעים תחת האילוצים הבלתי אפשריים. "אני חושבת שאף אחד לא באמת מבין את המציאות הזאת", אמרה ליטל מוריה רז, אם לתאומים בני שנתיים. מאז אוקטובר בעלה משרת במילואים בדרום הרחוק, ובשבועות האחרונים היא צריכה לתמרן בין הילדים שנותרו ללא מסגרות חינוכיות בשל המלחמה למקום עבודתה.
לדבריה, "אני מבינה את מי שמפחדים לשלוח את הילדים למסגרות החינוכיות, אבל אני גם מבינה שאין ברירה. בקריות חזרו ללמוד והיו אזעקות ונפלו רסיסים. או שאנחנו צריכים להיות ב'שגרת חיים', או שמכריזים מלחמה - ואף אחד לא יוצא מהבית. אי-אפשר גם להמשיך שגרת חיים ולצאת לעבודה וגם להשאיר את הילדים בבית. אני צריכה לקחת בכל יום בייביסיטר בעלות של קרוב ל-300 שקלים כדי ללכת לעבודה, וממשיכה לשלם 2,900 שקלים עבור מעון לכל ילד. כולנו יוצאים לעבודה ולקניות, והכול ממשיך כאילו כרגיל - חוץ ממערכת החינוך".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.24
