עיתונאים ועובדי סיוע זרים שביקרו בעזה בשנה האחרונה מעידים שלא ניתן יותר להסתמך על מפות – קשיחות או דיגיטליות – כשנעים ברצועה. שכונות רבות נמחקו, בעיקר אלה שהיו סמוכות לגדר הגבול, כמו באזורי בית-חאנון ושג'אעיה בעיר עזה, וכן במרחב רפיח, ונקודות ציון מרכזיות במרחב הציבורי, שחלקן היו ממש סמלים, נפגעו או לא קיימות, כמו למשל כיכר החייל האלמוני ומסגד אל-עומרי העתיק במרכז העיר עזה, או מצודת ברקוק, סמל העיר חאן-יונס.
לא רק מבקרים מבחוץ, גם עזתים מתקשים לזהות כיום את הרצועה שהגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה השתנו לחלוטין בשנה האחרונה. מתוך כ-2.2 מיליון איש שחיו בה ב-7 באוקטובר, חיים בה כיום פחות מ-2 מיליון, כשכל היתר ברחו (130-150 אלף, בעיקר למצרים) או נהרגו (בין 40-50 אלף לפי גרסת חמאס), כלומר גריעה של כ-9 אחוזים מהאוכלוסייה. רוב התושבים (כ-1.6 מיליון) מקובצים בדרום הרצועה, ובמיוחד ב"עיר העקורים" הענקית שהוקמה באזור המוואסי. בדוח שפירסם הבנק העולמי לפני כחודש, נטען כי שיעור העוני בקרב העזתים עומד על 100 אחוז והאבטלה על כ-80 אחוז.
"אפשר לומר שבעזה אין כיום חברה אזרחית ומרקם חיים. הכל מתקיים מכוח השרידות והאינרציה", מסביר מ', עיתונאי עזתי בכיר שברח עם משפחתו לירדן במהלך המלחמה. "התחושה הכללית היא של התפרקות ערכית. מאות אלפים חווים בעיות נפשיות בעקבות המלחמה ולא מטופלים. הפשיעה, הזנות, האובדנות והאלימות, במיוחד בריכוזי העקורים, פורחות. אין משק והקשרים הכלכליים חזרו לימי קדם. יש סחר חליפין במקום שימוש בכסף, ולצידו שוק שחור משגשג. חמאס חולש על הכל מלמעלה, גוזר קופונים ממסים שהוא גובה, מטיל אימה ומפקח שלא יהיו התפרצויות".
מערכת החינוך נמחקה למעשה, כ-90 אחוז מכלל כ-800 בתי הספר נהרסו, בהם כ-200 של אונר"א, שחלקם הגדול נוצלו לצרכים צבאיים או שהפכו מחסות לפליטים
נתוני היסוד של עזה כיום ממחישים את תיאוריו של העיתונאי הפלסטיני: מערכת החינוך נמחקה למעשה, כ-90 אחוז מכלל כ-800 בתי הספר נהרסו, בהם כ-200 של אונר"א, שחלקם הגדול נוצלו לצרכים צבאיים או שהפכו מחסות לפליטים; כ-80 אחוז מכלל המבנים ברצועה ספגו פגיעות (150 אלף יחידות דיור נהרסו כליל); 814 מתוך 1,245 מסגדי הרצועה נהרסו, לא פעם בשל שימוש צבאי שנעשה בהם; 80 אחוז מהאדמות ומהתשתיות החקלאיות נפגעו; 2,835 ק"מ של דרכים סלולות ו-3,000 ק"מ של קווי חשמל נהרסו; ו-19 מתוך 36 המוסדות הרפואיים לא מתפקדים באופן סדיר.
מול המכה חסרת התקדים, שרבים מהפלסטינים מתארים כ"נכבה גדולה יותר מזו של 1948", יש שתי תופעות שלישראלים קשה להבין. הראשונה היא המשך השליטה של חמאס חרף הפגיעות הקשות שספג. הארגון הגמיש ובעל יכולת ההסתגלות וההתאמה עושה זאת באמצעות שימוש במגוון "פרוקסיז": עיריות שמפנות את טונות האשפה וההריסות, שוטרים בלבוש אזרחי שמשליטים סדר, לרבות טיפול ברוטלי בנאשמים בביזה, וחוליות חמושים שאחראיות על חלוקת סיוע הומניטרי, ועל הדרך גובות מסים, סכום שהסתכם במאות מיליוני שקלים במהלך השנה האחרונה. כל אלה לצד פעילי הזרוע הצבאית שעברו ממסגרות גדודיות לחוליות ולפעילות גרילה במרחב העירוני.
חמאס מוסיף לשלוט בעיצוב התודעה
חמאס גם ממשיך לשלוט בעיצוב תודעת העזתים באמצעות מערכת חינוך חלופית לזו שנהרסה והפעלת מורים במאהלי הפליטים. לצד לימודי שפה וחשבון, הם ממשיכים להזריק למוחות 625 אלף תלמידי עזה את אידיאולוגיית הארגון ומגייסים אותם למשימותיו. מדי יום מועלים באתרי האינטרנט של חמאס סרטונים של פעילי הארגון מקיימים שיעורים בתוך אוהלים מאולתרים, בעוד אחרים מנהלים תפילות ונושאים דרשות ברחובות במקום במסגדים שנהרסו.
התופעה השנייה היא היעדר הביקורת כלפי חמאס. הדבר נובע משילוב בין פחד אותנטי מפני הארגון להזדהות רחבה עם היעדים ועם הדרך שבה הוא רואה את המלחמה, כפי שסיכם ח'אלד משעל השבוע: "בשנה אחת הושג יותר ממה שהשיגו מהפכות, אינתיפאדות ומלחמות. החזרנו את הנושא הפלסטיני למרכז השיח ואת ישראל לנקודת האפס". עיתונאית חמאס אמירה א-נחאל מוסיפה עוד "הישגים" שמפצים בעיניה על המחיר הכבד שמשלמת עזה: "המלחמה סיכלה את הנורמליזציה, גרמה זעזוע עמוק וקרעים בחברה הישראלית, ויצרה מתח חסר תקדים בין האזרחים לשלטון".
ברקע נשמעים קולות ביקורת מועטים וחלושים יחסית, כמו הפובליציסט העזתי ד"ר איברהים אבראש שאמר: "חמאס טוען שהמלחמה נועדה לשבור את המצור, אבל החיים בעזה לפני העימות היו יציבים ואפילו השתפרו בהדרגה. הייתה פעילות מסחרית ענפה, כל יום נחנכו קניון, מגדל מגורים או תערוכת רכב. חברי משלחת סודנית שביקרו בעזה לפני 7 באוקטובר התפללו למצור ישראלי גם על ארצם. כל זה נעלם אחרי 7 באוקטובר. שום דבר לא סייע לשחרור פלסטין, רק המיט אסון".
מעטים עוסקים בעתיד. אחד הקולות המעניינים הוא ד"ר נאסר אל-קדווה, אחיינו של ערפאת שכיהן בעבר כשר החוץ הפלסטיני והיה נציג אש"ף באו"ם. בשיחה עימו הוא מפרט הצעה שגיבש באחרונה עם אהוד אולמרט להסדר פוליטי – "מונח עדיף על המילה האוטופית שלום", הוא מדגיש. "ההסדר בעזה יתבסס על סיום המלחמה, שחרור כל החטופים ומספר מוסכם של אסירים פלסטינים, נסיגה של צה"ל מהרצועה והקמת מועצה מקומית שתנהל את האזור על בסיס טכנוקרטים מקצועיים. המועצה תקיים זיקה כלשהי לרשות ותסתייע בכוחות ערביים ובמימון בינלאומי. מציאות שכזאת אמנם לא מושלמת, אבל עדיפה על רעיונות אחרים שנזרקים לאוויר, ועשויה לשמש בסיס להסדרה רחבה בין שני העמים". "אבל", מוסיף אל-קדווה, "יש מכשולים רבים בדרך, ובכללם הסתייגות לפי שעה של חמאס ששואף להמשיך לשמר אחיזה ברצועה או של גורמים ערביים שלא מתלהבים משילוב אבו-מאזן במהלך".
הרשות מצידה ממשיכה לנסות להפגין רלוונטיות בנוגע לעתיד עזה, כפי שבא לידי ביטוי בהצהרות שאין מי שתולה בהן תקוות רבות מדי. מוחמד מוסטפא, ראש הממשלה הפלסטיני, הכריז השבוע על "הקמת צוות לאומי לקידום שיקום עזה בראשות שרי הרשות", ובמצרים התקיים מפגש בהשתתפות בכירים בפתח לקידום הפיוס הפנים-פלסטיני. במסגרת זאת מלובן הרעיון שבמסגרתו הרשות תקבל אחריות על הרצועה, וחמאס לכאורה "ייקח אחורה", תפיסה ישנה שתסווה ככל הנראה את העובדה שהארגון ימשיך לשלוט על האזור בפועל ולקיים כוח צבאי, בעוד הרשות תשמש תפאורה קוסמטית.
הישגים צבאיים מרשימים וסיסמאות בדבר הכרעה קרובה בעזה לא ימלטו את ישראל מצומת ה-T שמולו היא ניצבת זה כמה חודשים מבלי להכריע. ישראל יכולה לשנות דרמטית את המצב ברצועה באמצעות כיבושה המלא, יעד שלא נראה כי יש לה רצון או יכולת כרגע ליישם, או לבחון עסקה שבמסגרתה ישוחררו החטופים ויידרשו הכרעות כואבות, ובראשן נסיגה מהרצועה. ההחלטה שלא להחליט גורמת להתבוססות במערכת התשה ללא מסגרת זמן שגובה ותגבה מחיר כבד מבית ומחוץ.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.24
