אפשר להתייחס למריבה בין שר הביטחון לראש הממשלה, על רקע סירובו של נתניהו לאשר את הנסיעה של גלנט לארה"ב, כעוד פרק בתככים הפוליטיים האישיים שמלווים את ממשלת נתניהו בשנה האחרונה. סביר שכמו המהומה שהתרחשה סביב הניסיון להחליף את גלנט בגדעון סער לפני תחילת מבצע הביפרים בלבנון, גם הפעם ההדורים יושרו ברגע האחרון: גלנט יטוס בסוף, ואנו נישאר רק עם הטעם המר מההתנהלות של הפוליטיקאים, ועוד בזמן מלחמה.
אבל צריך להבין את המחלוקת בין גלנט לנתניהו באופן עמוק יותר, שמתכתב עם העובדה – המטורפת - שביום השנה לציון 7 באוקטובר התקיימו בישראל שני טקסים. כלומר, מה שקורה בישראל הנוכחית מצביע על כך שכבר עברנו את שלב הקיטוב הפוליטי, והגענו למצב שבו ישראל מתנהלת באופן רשמי כמו מדינה אחת, אבל למעשה כבר התפצלה לשניים.
שכן הוויכוח בין נתניהו וגלנט הוא לא באמת על הפרוצדורה. הוא נובע מהחשדנות של נתניהו, שמבין היטב שהוא וגלנט מנהיגים מלחמה אחת שיש לה שני אופקים שונים. האחד הוא הכיוון של נתניהו, שרוכב על גל ההצלחות של צה"ל בלבנון ומוכן לפעול עתה באופן לעומתי גם מול האמריקנים שמחפשים הסדר בעקבות ההצלחות הצבאיות. המדיניות של נתניהו לא חותרת לסיום המלחמה בעזה לטובת עסקת חטופים וניסיון להסדר מדיני שם ובלבנון. הוא רוצה את המשך המערכות עד מה שהוא מכנה "ניצחון מוחלט".
המדיניות של גלנט, לעומת זאת, דוגלת בתיאום מלא עם האמריקנים, מתוך הנחה שלצד ההישגים הצבאיים, האינטרס הישראלי הולם את האופק שמציעים בממשל: לסיים את המערכה בעזה בעסקה שתניב הסדר מדיני וברית אזורית עם סעודיה ומדינות המפרץ המתונות, והסדר בלבנון.
גלנט ונתניהו יושבים בממשלה אחת ומנהיגים את אותו הצבא – אך מתוך אותה ממשלה הם מבטאים שני מחנות שונים לחלוטין בתפיסת עולמם
גלנט ונתניהו יושבים בממשלה אחת ומנהיגים את אותו הצבא – אך מתוך אותה ממשלה הם מבטאים שני מחנות שונים לחלוטין בתפיסת עולמם. לכן, כאמור, אין לראות בעימות ביניהם רק עניין אישי או טכני.
ההכרה בכך שישראל כבר מפוצלת באה לידי ביטוי ביתר שאת בקיומם של שני טקסי הזיכרון במקביל. הטקס הלאומי ייצג את המחנה שרואה בממשלה אחראית לאסון שהתרחש ב-7 באוקטובר ומבקש להשיג עסקה לשחרור החטופים ולסיום המלחמה. ולעומת זאת הטקס "הממלכתי" ייצג את אלו שסבורים שיש לנתניהו את הזכות להמשיך ולהנהיג את המדינה ולהתחמק מוועדת חקירה ממלכתית, ומאמינים שאפשר להשיג "ניצחון מוחלט" רק באמצעים צבאיים, ללא אסטרטגיה מדינית מאחוריהם.
בימי המחתרות נהגו אנשי הימין הרוויזיוניסטי לצטט את שירו של אורי צבי גרינברג "אמת אחת ולא שתיים". השיר טען כי את הסכסוך ואת המציאות אפשר להבין רק בדרך אחת, ויצא נגד מגמות פייסניות לטעמו. אבל כיום מתקיימות בישראל שתי אמיתות של שני מחנות. ולמרבה האבסורד, מכיוון שנתניהו עושה הכל כדי לשרוד את הקדנציה עד סופה בלי נכונות ללכת לבחירות, שתי האמיתות פועלות מתוך אותה ממשלה.
גם בימי בית ראשון התקיימו שתי ממלכות, יהודה וישראל, שלעיתים שיתפו ביניהן פעולה בעת מלחמה באויבים משותפים, ולפרקים הממלכות אף התעצמו יחד. אבל הסוף ידוע
כידוע, גם בימי בית ראשון התקיימו שתי ממלכות, יהודה וישראל, שלעיתים שיתפו ביניהן פעולה בעת מלחמה באויבים משותפים, ולפרקים הממלכות אף התעצמו יחד. אבל הסוף ידוע – ישראל קרסה ולאחריה גם ממלכת יהודה.
העובדה, הבלתי נתפסת, שבישראל הנוכחית אי-אפשר להסכים אפילו על טקס זיכרון משותף לאלפי הנרצחים והנפגעים מהאסון שקרה בשנה שעברה; כמו גם העובדה, המטורפת לא פחות, שערב התקפה ישראלית צפויה על איראן, ראש הממשלה לא סומך על מה שיאמר שר הביטחון שלו בעת פגישותיו עם המעצמה האמריקנית, שבלעדיה אין לנו יכולת אמיתית להמשיך במלחמה, היא איתות מסוכן מההיסטוריה הרחוקה להווה הנוכחי.
אבל לא חייבים להרחיק להיסטוריה. עצם זה שהמערכת הפוליטית לא מסוגלת להסכים אפילו על ועדת חקירה ממלכתית, שהקמתה כבר הפכה למסורת בציבוריות הישראלית בעקבות מחדלים – והיא נועדה לבחון את שקרה כדי להפיק לקחים הכרחיים – מבשרת רעות לגבי עתידנו. אם לא נתקן בזמן, את מחיר הפיצול נשלם כולנו, משני המחנות.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.24
