פבלו דוליצקי מספר שכבר שנים תכנן איפה יתחבא ברגע שיגיעו מחבלים. מאז הפעם ההיא שבה הייתה התרעה על חדירה. גם רפי (רפאל) ליטווק החזיק שנים מחבוא בראש. "תכננתי להיכנס לארון החשמל", הוא מגלה.
פבלו דוליצקי במפעל בניר עוז
(צילום: ליאור אוחנה)
אנחנו ב"מיקרוגיל", מפעל מחצבות, הצמוד לניר עוז. עומדים ליד המכונה לטחינת אבנים שבתוכה פבלו, בן 61 מבאר שבע, אב לשניים, היחיד שהיה במפעל באותו היום, התחבא שעות ארוכות. רפי, בן 38 מבאר שבע גם הוא, אב לשלושה, שסיים את המשמרת לפניו, יצא הביתה ב-6:24. חמש דקות הפרידו בין השניים.
"המשמרת שלי החלה ביום שישי, 18:00 בערב", רפי משחזר מעמדת הקונטרול, שבה מסכי מצלמות האבטחה של המפעל, "ב-4:00 בבוקר הרגשתי עייפות, אז עליתי לתצפית בגג המפעל. זה היה לילה שקט. הראות הייתה יפה, היה רגוע, משעמם אפילו. פבלו הגיע ב-5:00 בבוקר. הוא תמיד מגיע קודם לקפה ושיחה. התחבקנו, העברנו משמרות, אמרתי: 'נתראה מחר בבוקר', יצאתי. ואז פיצוצים ויירוטים. כמו זיקוקים בשמיים. בדרך כלל אני עוצר בצד, שוכב, אבל הבנתי שיש אזעקה גם בבאר שבע, אז אמרתי שאסע לאשתי והילדים, נתתי גז. זה מה שהציל אותי. דקות אחרי, בצומת מעון, מחבלים רצחו משפחה שנסעה שם. ב-7:00 בבוקר אני מגיע הביתה, שומע שמחבלים פורצים לניר עוז, התקשרתי לפבלו, הוא לא עונה. ציפיתי לגרוע מכל".
3 צפייה בגלריה
"אמרתי לו שגנבו לי את האופנוע. הוא הבטיח לתת לי חדש, ומאז לא ענה. הוא נרצח". יוסי והב
"כשרפי הלך", מתאר פבלו, "ישבתי בחדר הבקרה, הכנתי את היום. פתאום 'בום-בום-בום', וצבע אדום. רצתי החוצה, כמות של ירי באה לכיווני, כמו גשם", הוא מתאר במבטא ארגנטינאי, "חזרתי לחדר הבקרה, אני רואה במצלמה כמויות מחבלים בכניסה לניר עוז. אני מתקשר ליוסי והב, מנהל המפעל, ואומר: "יוסי יש מחבלים בקיבוץ". והוא: "תעזוב אותי מהצחוקים שלך". צילמתי, שלחתי לו. פתאום אני רואה מחבלים פותחים את השער של המפעל, ארבעה, אחד לוקח לי את האופנוע. כיביתי את כל המכונות כדי שיהיה שקט. ותוך כדי אני רואה איך רוצחים אנשים באכזריות בשער ניר עוז. אני רואה את המוות שלי גם מול העיניים. לא הרגשתי פחד, האדרנלין עלה, הייתי חד. הסתכלתי על המכונה שטוחנת אבנים".
בין המסילה לשרשראות
גם אנחנו מסתכלים עליה עכשיו. מחוברת אל מסילה המובילה אבנים מחוץ למפעל. בלוע המגרסה סכינים שטוחנות את האבנים לאבק. בין המסילה לסכינים שרשראות ברזל, שמוליכות את האבנים. שם שהה פבלו, כשגבו על המסילה, והרגליים על השרשראות.
"נכנסתי אליה, ושעות על גבי שעות אני רואה את המחבלים ושומע הכל, אבל הם לא אותי", הוא מתאר, "הם גנבו הכל, כל מה שלא היה תפוס ברצפה. לקחו מלגזה וזרקו אותה בשער. ואני שומע אותם מדברים, צועקים 'אללה אכבר', מבין שאם אני יוצא אני מת. ובינתיים מסתמס בטלפון".
עם מי?
"עם הבת שלי קודם. היא קצינה, האזעקות תפסו אותה בדרך לבסיס. מנהלי המפעל פנו לצבא, חברים שלי דיברו עם המשטרה, וכולם אומרים לי: 'יש מחבלים בכל מקום. תחכה'.
"למנהל והב אמרתי שגנבו לי את האופנוע. שנינו אוהבי אופנועים. הוא אמר: 'תקבל ממני חדש כשהכל יסתיים'. הוא מניר עוז, אמר שיש אצלו מחבלים. אחר כך הוא כבר לא ענה. התברר שנרצח".
פבלו התחבא במכונה בלי אוכל, בלי שתייה. פעמיים, כשהמחבלים לא היו בסביבה, אזר אומץ ויצא להצטייד. "לקחתי שני מלפפונים, ובקבוק קטן שמילאתי בו מים מהניאגרה. שתיתי מדי פעם בשלוקים קטנים".
הוא זוכר שב-18:00 בערב המחבלים נכנסו שוב, ושהו במפעל זמן ממושך. "נכנסו לגנוב, כל הזמן יורים, הולכים ברוגע. למזלי הסוללה החזיקה. ואני בפנים רק חושב שאני רוצה לצאת למשפחה שלי".
החילוץ הגיע באזור חצות, אחרי כמעט 12 שעות שבהן שהה במכונה. "אחד המנהלים אמר שכוחות בדרך. אמרתי לו: 'אם הם לא אומרים 'פבלו, צבא ישראלי, צא עכשיו' לפי הסדר הזה – אני לא יוצא. הם התקשרו ואמרו בול את זה, ושהם בשער.
שאלו אם נפגעתי, אמרתי: 'לא, רק תוציאו אותי מפה'. בראש שלי שמעתי עדיין ירי. כמה ימים היה ירי בתוך הראש שלי שלא הפסיק".
בחזרה למשמרת
מהגג של המפעל, פבלו ורפי מביטים לכיוון עזה. עומדים בשתיקה, לוקחים אוויר. רק חודשיים אחרי 7 באוקטובר, השניים שעובדים יחד כבר שבע שנים נפגשו שוב. זה קרה אחרי שפבלו נסע למספר שבועות בארגנטינה. "כשחזרתי הרגשתי את כל המשקל עליי. הבנתי שאני צריך עזרה כי אני לא מרגיש טוב. לדבר עם מישהו עוזר הרבה", הוא מתאר. רפי חזר למפעל עוד קודם.
"ואז אנחנו נפגשים שוב במשמרת", רפי נזכר, "עושים קפה, חופפים משמרת, בדיוק כמו בבוקר האחרון של 7 באוקטובר. רק שהפעם אנחנו מדברים, כל אחד מספר את הסיפור שלו, ולא מאמינים שיצאנו מזה. חושבים איך אני ניצלתי בהפרש דקות, ואיך הוא נתקע פה אבל בסוף ניצל".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
