הם עומדים על אותה נקודה בקיבוץ ניר עוז, מעין מפגש שבילים, שנה אחרי שנפגשו שם באחת בצהריים של אותו היום.
הראשון, ערן סמילנסקי, בן 29, רווק, מגדל תפוחי אדמה, השני בני אביטל, 41, נשוי ואב לשלושה, מנהל פרויקטים בתנובה. לראשון היה אז רק M-16, לשני רק כדורים. יחד הרכיבו כוח מחלץ, ובהיעדר צבא יצאו להציל משפחות מבתיהן הבוערים.
סיפור הגבורה של ערן סמילנסקי ובני אביטל בניר עוז
(צילום: ליאור אוחנה)
1 צפייה בגלריה
"הטראומה לא תעבור, זה יישאר איתנו". ערן סמילנסקי (מימין) ובני אביטל.
(צילום: גדי קבלו)
"ערן ואני זה רק דוגמית", בני אומר, "כל אחד ששרד פה הייתה לו לחימה בשלב כזה או אחר. זה משהו שנחיה איתו כל החיים. זה הסיפור של ניר עוז וחשוב לספר אותו לעולם".
ערן: "אני לא רוצה לספר את העדות שלי, אני רוצה להמשיך בחיים, אבל מבין שנגזר עליי לספר. נגזר עלינו. הטראומה לא תעבור, זה יישאר איתנו".
ירי מארון הבגדים
אנחנו שותים קפה מחוץ לבית של משפחת אביטל, על הקירות עדיין מרוססים סימנים מהטיהור של הצבא.
בני וערן בכיתת הכוננות, אבל באותו בוקר לא היו כשירים ללחימה. "היה לי נשק לא מאופס שקיבלתי חודשיים קודם, ומעט כדורים", ערן מספר. לבני אפילו נשק לא היה. אשתו ימית נסעה עם חברות לסופ"ש בתל אביב, ולקחה את מפתח הכספת איתה בצרור.
"6:30, צבע אדום, הילדים מתורגלים, רצים לממ"ד", בני עכשיו עושה סיור בבית ותוך כדי מתאר, "אזעקות בכמויות לא הגיוניות. ואז מתחילה ההתכתבות של כיתת כוננות של הקיבוץ בקבוצה". הוא משמיע חלק מההקלטות: "הם מול הבית שלי, תקפיצו את הצבא", "מחבל עם RPG על הגדר מסתובב בחוץ".
"מחלון השירותים", בני ממשיך, "אני רואה טנדר לבן עם מחבלים. מבין שהם אשכרה פה. נכנס לממ"ד עם הילדים. אי-אפשר לנעול את הדלת. מחכה".
"זוכר מתי ראית את הטנדר?" ערן שואל את בני, ואז מתאר את הסיפור שלו.
"אני שומע צעקות בערבית מאחורי הבית. משאיר את הדלת פתוחה והקסדה בכניסה, שיחשבו שאין אף אחד. אני טוען את המחסנית מכמה כדורים שנפלו לווסט. כמו לבני, אין לי מנעול בממ"ד. עמדתי מאחורי הדלת, דרכתי את הנשק. שקלתי להרים ידיים או לעשות קרב עד המוות. ב-9:15 אני מבין שהם נכנסים אליי. אני משנה אסטרטגיה ונכנס לארון בגדים, מתיישב עם הנשק מכוון כלפי מעלה. אחרי כמה שניות הממ"ד נפתח. הם פותחים ארון ראשון, שני, שלישי ואז ברביעי, אחד מהם קולט אותי מכוון את הנשק לפרצוף שלו מתוך הארון. את הפנים והעיניים שלו אני זוכר צלול. הוא קופץ אחורה ואני אחריו, מזהה שני מחבלים ופותח באש. או שאני פוגע להם בקרמי או רק משפשף כי הם מצליחים לצאת עם אנשים שסוחבים אותם".
"אני הולך לחלון המטבח, מזהה שישה מחבלים, שמצביעים על הבית שלי. כשהם מתקרבים אני נותן מכת אש, כולם נופלים. הולך לשירותים, למטבח, מעין עמדות כאלה. נמצא עשר שניות בכל אחת כדי לירות במי שמתקרב. רואה אזרחים מעזה עם טרולי, קביים, קסקט, הולכים בניחותא, לא מבין מה אני רואה. לי כבר אין תחמושת. ויש לי טיילת מול הבית. במקביל אני מקבל הודעה מאיתן, אח של דוד קוניו שנחטף לעזה, שהוא נשרף בממ"ד עם המשפחה".
בני: "בזמן הזה נכנסו גם אצלי. ואין לך מה לעשות חוץ מלהילחם על הידית. אתה שומע אותם מדברים בקור רוח, מעשנים לך בבית, אוכלים מהמקרר. דופקים על הדלת אומרים 'חג שמח'. מנסים לפתוח. ואז אני שומע אותם אומרים 'יאללה, יאללה' ומתקפלים. אחר כך, כשהקליטה חוזרת, ערן מתקשר".
"התקשרתי מתוך אינטואיציה שהוא היחיד שיעזור לי", ערן אומר.
הזמן קפא
כאן סיפורם של ערן ובני מתאחד. הם מובילים לנקודת המפגש, מצביעים על הבתים השרופים. מתארים את סיפור החילוץ של כל משפחה ומשפחה.
"אני משאיר את הילדים אצל שכנה ואנחנו חוברים", בני מתאר, "ערן עם הנשק ואני עם שש מחסניות. הנשק עובר אליי. רואים את הבית של תמיר הדר (שנרצח וגופתו נחטפה – ל"א) ומשפחת מורג עולים באש. מנסים להיכנס עם סמרטוט ומים אבל בקושי מצליחים חצי מטר. צועקים אבל אף אחד לא עונה, אז הולכים לאיתן קוניו".
ערן: "בזחילה מקפצים בין שיחים, אנחנו לא יודעים אם יש מחבלים".
בני: "ערן נכנס ראשון לממ"ד של קוניו, הם היו ברגע האחרון. הוצאנו את סתיו על הידיים ואת הילדות לדשא, הם מפויחים, סתיו כמעט בלי הכרה. הלכנו לבית השכן שעלה באש, ראינו שהם בסדר, יצאנו איתם. יצאנו, חזרנו, הוצאנו את כל מי שאפשר. אין לאן לקחת אותם, הכי טירוף. וכל אחד שאתה מוציא אין מילים לתאר את מה שהוא מספר ואת איך שהוא נראה".
ערן: "14:30 אנחנו חוברים לצוות מהשייטת. לקח זמן להסביר להם שאנחנו כבר במשימת חילוץ ולא בקרב".
היום יהיה עוד רחוק מלהסתיים עבור השניים, שיישארו בניר עוז עד למחרת, אז יפונו לאילת. תוך כדי בני יגלה שאחיו הגדול גיל, לוחם בכיתת הכוננות במושב ישע, נרצח. "ואני? לא מרגיש כלום", הוא נזכר, "חשבתי שמשהו דפוק אצלי, הלכתי לפסיכולוגית. ואז ערן שאל אותי אם אני רוצה להצטרף למסע הסברה בארה"ב. רק כשהיינו יחד שם ונתנו עדות, ודיברתי על אחי, התחלתי להרגיש. שמחתי שערן איתי כי שם התחלתי להתאבל, ואין אדם שהייתי רוצה יותר לידי".
ועכשיו, אחרי שעברה שנה?
בני: "מבחינתנו הזמן קפא. איך נמשיך? כל כך הרבה חברים שלנו נמצאים בעזה ואנחנו בנורמליזציה. בלי שהם יחזרו, אף אחד מניצולי 7 באוקטובר לא יצליח לחזור לחיות באמת".
