חלפו כמעט 20 שנה מאז שהייתי כאן לאחרונה, בדרום לבנון. בדרך לכפר שאסרו עלינו לציין את שמו, מכיוון שחיזבאללה עוקב אחר כל מילה בתקשורת הישראלית, אור הלר הבלתי נלאה מחדשות רשת דוחף לי מיקרופון ושואל: "אתה נזכר מתי היית פה בפעם הראשונה?". כן, אני נזכר ועוד איך.
זה היה במלחמת ההתשה שבה נכנסנו שוב ושוב במבצעי פשיטה קטנים וגדולים ללבנון, והאויב היה המחבלים הפלסטינים מכל הארגונים – פת"ח, חזית עממית, מפקדה כללית, כולם. אחר כך היה מבצע ליטני. במלחמת לבנון הראשונה הייתי כתב הטלוויזיה הישראלית היחידה שהייתה אז, ולהרי השוף שבלבנון נכנסתי על הטנק של מאיר דגן, שהיה מפקד חטיבה 188. היום, החטיבה נלחמת לא רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים במסגרת אוגדה אחרת.
דיווח מלבנון, 1982
(צילום: באדיבות כאן - תאגיד השידור הישראלי)
רון בן ישי מדווח במבצע ליטני, 1978
(מתוך כך היינו, ארכיון תאגיד השידור הציבורי)
5 צפייה בגלריה
אחרי כל מלחמה הארץ עדיין לא שקטה. מימין לשמאל: 2006, 2024, 1990
(צילום: דוד רובינגר, רון בן ישי)
הנוף ההררי לא השתנה. הריח הישן והמוכר של לבנון בסוף הקיץ מכה באף: מרווה, קוצים, עשב צהוב והרבה שרוף. אתה מביט מימינך מההאמר הנוסע ורואה את הכפר הלבנוני הסמוך. אנחנו נוסעים פה ברכבי האמר פתוחים, מפני שהכוחות של אוגדה 91 כבר הרחיקו את טילי הנ"ט של חיזבאללה. אבל בכפרים הקרובים לגבול עדיין נלחמות חטיבות האוגדה ומטהרות בית אחר בית. המעברים שפתח צה"ל בגדר הגבול מובילים אותנו בנתיב מטלטל עצמות אבל לא צפוי, מנקודת ראותם של פעילי חיזבאללה, היישר אל תוך הכפר.
הייתי כאן לפני למעלה מ-50 שנה. זו הייתה פשיטה של כוח של סיירת גולני בפיקודו של אורי שגיא, שיצאו לעקור את מחבלי הפת"ח שהשתכנו בכפר הזה וממנו יצאו לפיגועים בשטח ישראל. רוב הכפרים באזור הזה של הגזרה המזרחית של דרום לבנון מיושבים על ידי כפריים שיעים. המחבלים הפלסטינים בשנות ה-60 וה-70 הפכו את זה לפת"חלנד ודיכאו ביד רמה את הכפריים השיעים. לימים, אנשי חיזבאללה מארגון אמל השיעי הקימו את המפלצת שאיתה מתמודד צה"ל היום. הכפר הוא אותו כפר, אבל הבתים, אלה שעדיין לא הרוסים, יותר רחבים, בנויים יפה, וניכר שתושביהם חיו ברווחה לא רק מחקלאות, אלא גם מההכנסות היפות שהביאו להם אנשי כוח רדואן, שהפכו את רוב בתי הכפר, אם לא את כולם, למחסני נשק ובסיסי אש.
הפרוספריטי החיזבאללאי הזה החל מתישהו אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשנסראללה, שראה את עצמו מנצח באותה מלחמה רק מפני שלא הפסיד בה, הגה אז יחד עם עימאד מורנייה, פואד שוכר, איברהים עקיל ועלי כרכי את תוכנית "כיבוש הגליל". נסראללה היה כל כך בטוח שהוא יכול לייצר הרתעה, עד שהוא לא טרח להסתיר את המתווה הגדול של התוכנית.
***
אני צופה בדוקטרינת הדאחייה מתממשת לנגד עיניי. את הדוקטרינה הזאת הגה אלוף פיקוד צפון גדי איזנקוט ב-2008 ועיקרה שאם חיזבאללה ייכנס למלחמה איתנו, אנחנו ניכנס ללבנון ונזרע הרס ואבדות בלי פרופורציה למה שחיזבאללה יעשה איתנו, בדיוק כמו שעשה חיל האוויר בדאחייה בביירות במלחמת לבנון השנייה, שם לא נשארה אבן על אבן. הייתי שם מיד אחרי המלחמה, כשנסעתי תחת כיסוי, לראות מה עשתה המלחמה ללבנון. אותו דבר ראיתי כשנסעתי מהדאחייה, אחרי המלחמה כאמור, לבינת ג'בל גם שם ההרס היה בממדים תנ"כיים. כעת אנחנו לא רחוק מבינת ג'בל, והכפר שהפך מכפר הררי קטן ליישוב גדול ומשגשג, הוא כבר בחלקו הגדול תלי חורבות.
אנחנו עוברים מבית לבית, בכולם אנחנו מוצאים ערמות ציוד של לוחמי כוח רדואן, כמו תותח ללא רתע שעומד מיותם בחצר, קנהו מופנה לעבר ישראל. אנחנו רואים את חוטי החשמל הדקים שמוליכים מהבתים למשגרים שהוצבו בפאתי המטעים ואת קני המרגמות שהם הכילו, וכמובן, מעל הכל, עשרות טילי נ"ט מדגמי קורנט ומדגמים ישנים יותר. רק כשאתה רואה את הכמויות העצומות האלה של אמצעי לחימה ומבחין באמצעי חדיש לראיית לילה הזרוק בפינת אחד החדרים, ניכר שהיה כאן צבא, צבא טרור מוכן להסתערות לעבר יישובינו.
במיוחד עולות וצפות כעת התמונות שצרובות במוחי במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006. צה"ל שנלחם בלי תוכנית ובלי מטרה ברורה, נכנס לכפרים, התיישב בבתים כמו שעשו בזמן האינתיפאדה השנייה שאז רק הסתיימה. נזכרתי בחטיבת הצנחנים שהתלוויתי אליה לעייתא א-שעב. נכנסנו ויצאנו מהכפר ואיך שיצאנו, המטירו עלינו פצמ"רים כאילו לא היינו שם בכלל. זה המבצע המוטס שבו נפל מסוק שלנו שנחת לפני המסוק שבו הייתי עם מפקד חטיבת הצנחנים בלב מטע טבק, כמה מאות מטרים מהכפר עיתרון. ראיתי את הטיל רץ אל עבר מסוק היסעור ונקודה ורודה בוערת בחלקו האחורי, עד שפגע ביסעור, שהתחיל לעלות באש ונפל לתוך הוואדי הסבוך. הצוות, כולל המכונאית קרן טנלדר, נהרגו. כוח שלדג חיפש את הגופות.
אחר כך, שכבנו בלי מעשה מתחת לשיח ובלי תוכנית כי צה"ל נבהל מנפילת היסעור. שמענו את אנשי חיזבאללה צועקים ומדברים ביניהם ואת המואזין של הכפר בית ליף הסמוך קורא קריאות שמחה. זו הייתה מלחמה שריח של תבוסה נדף ממנה, בעיקר מפני שהתמרון של כוחות הקרקע היה חסר תכלית ומגושם.
הפעם, אני עומד פה בדרום לבנון ואני רואה סביבי חיילים, אנשי מילואים, נח"לאים לשעבר, מצוידים במיטב הציוד האישי. הם יודעים בדיוק מה הם אמורים לעשות, הם נעים במקצועיות ממבנה למבנה ויודעים לבודד בתים. ההבדל הוא עצום. צה"ל של 2024 נכנס ללבנון מוכן, אחרי שנה שהתאמן, והולך על פי מודיעין מדויק לכל בית, ויש המון כאלו, שבו חיזבאללה השאיר אמל"ח ונשק ואשר אמור היה לשמש נקודת זינוק לשטחנו.
***
עוד זמן לא רב, אולי ימים אולי שבועות, אולי פחות, הכוח הזה – המיומן, חדור המטרה, שמכיר היטב את המשימה, יעזוב פה. ואז – מנקרת אצלי השאלה – מה יקרה? מי ייכנס לפה? ואני יודע את התשובה. אם צה"ל לא ימצא דרך לנטר את הכפרים האלו ולשמור על חופש פעולה מודיעיני ומבצעי, ואם הממשלה לא תאפשר לו לממש את חופש הפעולה המודיעיני והמבצעי כדי למנוע התבססות מחדש של חיזבאללה בכפרים האלו, אז גם מלחמת חרבות ברזל ב-2024 תהיה עוד פרק בסאגת המלחמות הלבנוניות שבינתיים איננה נגמרת.
אני חוזר עוד פעם למבצעי קלחת במלחמת ההתשה, ואני חוזר למבצע ליטני למלחמת לבנון הראשונה, לימי רצועת הביטחון, למלחמת לבנון השנייה, ואני נזכר שבכל הפעמים האלו נכנסנו ללבנון, הגענו כמעט לאן שרצינו והייתה לנו תחושה שכמו שראש הממשלה המנוח בגין אמר אחרי מלחמת לבנון הראשונה – הארץ תשקוט 40 שנה. אבל הארץ לא שקטה. וכשאתה עומד פה בכפר הזה, אתה מבין דבר אחד – שמה שיקבע את גורל תושבי צפון ישראל, אלה שפונו ואלה שעדיין לא פונו, יהיה איך תנהג ממשלת ישראל אחרי שהמלחמה הזאת תסתיים.
מה שאסור שיחזור הוא ההכלה, אחרת נצטרך לחזור לכאן בנסיבות אולי יותר קשות בעוד עשר שנים. ובעיקר, כל עוד איראן חופשייה לפתח טבעת אש מסביב למדינת ישראל, לא תשקוט הארץ לא 40 שנה ולא ארבע שנים. עם חיזבאללה אנחנו מצליחים לא רע, כך חשבתי בעומדי בין הריסות הכפר. עכשיו הגיע תורה של איראן. כשאני כותב את הדברים אלה מתחת לרכס רמים, עדיין רועמים התותחים ובקריית-שמונה נשמעות הסירנות. לחיזבאללה יש עדיין הרבה רקטות ולצה"ל עוד הרבה עבודה לעשות.
הביקור של רון בן ישי בלבנון, גרסת 2024
רון בן ישי מדווח מלבנון
(צילום: רון בן ישי)
"היינו פה בהגנה וגם בהתקפה, משמידים את האויב"
(צילום: רון בן ישי)
"מקווה שמה שאנחנו עושים כאן יעזור להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר"
(צילום: רון בן ישי)
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.24
