"הרף שאנו מציבים לעצמנו הוא ריסוק מדינת האויב". כך, במילים ברורות, סיכמו ראשי חמאס את מטרת הפלישה לישראל ב-7 באוקטובר, שתוכננה בקפדנות ותוך שימוש בתחבולות ובהטעיה על-ידי ארגון הטרור.
פרסום הפרוטוקולים הסודיים של הנהגת חמאס חושף בפעם הראשונה את הדיונים וההחלטות כפי שהתרחשו בזמן אמת בצד היוזם, זה שחולל את מתקפת הדמים של 7 באוקטובר. הם לקוחים מהפורום היחיד שבו התקבלו ההחלטות בחמאס, היחיד שבו היו ראשי הארגון בטוחים כי הם יכולים לדון בחופשיות במה שהם כינו "הפרויקט הגדול" – שם הקוד להכרעת אוגדת עזה, כולל פלישה רחבה לדרום מדינת ישראל.
עד עתה, מה שידוע על מה שתכנן חמאס התבסס בעיקר על מידע שהצטבר במערכות המודיעין לפני. הידע הזה הוצג לציבור בראיונות, שחצניים בחלקם, שנתנו ראשי חמאס שמחוץ לעזה אחרי ההתקפה, ואשר אליהם יש להתייחס כמובן בספקנות.
אבל סיכומי עשר הפגישות וההחלטות של מועצת המלחמה המצומצמת של חמאס בשנתיים שקדמו למתקפת הפתע, כפי שפורסמו אמש בתחקיר “הניו יורק טיימס” (שהיה לח"מ חלק בו), עשויים לשנות את האופן שבו אנו מבינים את ההתרחשויות שהובילו לאירוע ששינה את המזרח התיכון לעד.
המשקל שהיה לפעולותיה של ממשלת נתניהו
החשיפה הזו משפיעה על מה שידענו על קבלת ההחלטות בחמאס ומי היה שותף בהן, על המשקל שהיה באותן החלטות לפעולותיה של ממשלת נתניהו, לצד האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית שאינה תלויה בדבר, וכיצד מערך תעמולה ומתוחכם הוביל לטעות כה קולוסאלית של ההנהגה הצבאית, המודיעינית והמדינית בישראל.
החשיפה ב"טיימס" אתמול נוגעת למקצת מהחומרים שנמצאים בפרוטוקולים, ואשר מסמך הערכה מפורט נכתב על אודותיהם במארס השנה, לאחר שאותרו, לצד ארבעה מיליון שקל במזומן, במנהרה מתחת לחאן-יונס שממנה נמלט יחיא סינוואר זמן קצר קודם.
"בחמאס מתעדים הכל באופן שהוא לעיתים לא סביר, ובוודאי אובססיבי", מתאר איש מילואים בכיר בחטיבת המחקר של אמ"ן את ארגון הטרור. "אפילו בזמן קרב, עדיין מפקדי הגדודים והמחלקות, עד שנקטלו, מילאו באופן מסודר טבלאות אקסל עם כמה כדורים, רקטות ופתחי מרגמות נשארו להם".
בעשורים של המלחמה בחמאס עשה לעיתים המודיעין הישראלי שימוש עצום ב"אובססיה" הזו. ב-1997, אחרי מבצע מסובך שהוביל יובל דיסקין, הרגו לוחמי הימ"מ את האחים עוודאללה, מבכירי הזרוע הצבאית, הישג נכבד מאוד לכשעצמו. אבל חשוב יותר: האחים סחבו איתם את ארכיון חמאס. פענוח הארכיון היה אחד ממפתחות ההצלחה של השב"כ במניעת אינספור פיגועים.
לפעמים לא ידעו מה לעשות עם פירות ההצלחה הזו. המודיעין הישראלי השיג את תוכנית הקרב של חמאס, “חומת יריחו”, כבר באפריל 2022, אבל העריך אותה כ"מצפן לבניית כוח" ולא שיש לחמאס את היכולת, גם לא את הרצון, להוציאה לפועל.
הפרוטוקולים שייכים לסוג המסמכים שבהם חמאס תיעד באופן מוקפד את תהליכי קבלת ההחלטות בפורום העליון שלו, אבל שידה של ישראל הייתה קצרה מלהשיג אותם. בישראל ידעו על קיומו של הפורום, ואף השיגו מדי פעם חלק מהתיעוד על פגישותיו. בזכות התחושה כי יש לישראל נגישות לסודות חמאס דרך מה שכונה בדפים אלה "הכלי הסודי", ניתוק הנגישות לפרוטוקולים הללו לא נתפס כבעיה איסופית חמורה מדי. תחושת "העליונות המודיעינית" גרמה לכך שבישראל היו בטוחים שהפער יגושר באמצעות חדירה עמוקה למקומות אחרים.
בפרוטוקולים הללו אין רמזים, אין דיבור עקיף בין המילים ומאחורי האותיות. הדברים נאמרים כמו שהם, ההחלטות חדות וברורות
לו היו סיכומי הפגישות בידי ישראל לפני 7 באוקטובר, קשה להניח שהתקפת חמאס הייתה מתקיימת. ואם הייתה מתקיימת, ישראל הייתה מוכנה לה באופן מלא. הסיבה פשוטה: בפרוטוקולים הללו אין רמזים, אין דיבור עקיף בין המילים ומאחורי האותיות. הדברים נאמרים כמו שהם, ההחלטות חדות וברורות, ואבו אל-בראע, כינויו של מרואן עיסא, אחד מראשי הזרוע הצבאית החבר בפורום המצומצם והמסווג, רושם אותם בקפדנות וצה"ל מוצא אותם במהלך המלחמה.
הכל קודש לפרויקט הגדול
לא צריך להיות קמ"ן כדי לראות שהפורום כולו עסוק ב"פרויקט הגדול", כל הזמן, ובאופן מרכזי, יותר מכל נושא אחר, וכי כל נושא אחר, לא משנה מה הוא ועד כמה הוא חשוב, אפילו לחמאס, הוא בעדיפות משנית, וניתן להקרבה, כי הכל קודש ל"פרויקט הגדול".
התנאי להצלחת "הפרויקט הגדול", כך נאמר שם, הוא כי ההתקפה תיערך בהפתעה מוחלטת וכי "השעה הראשונה של הפרויקט הגדול היא האינדיקציה החשובה ביותר לגבי שיעור ההצלחה".
וכדי להגיע לסיטואציה כזו – על פניו בלתי אפשרית מול אין ספור אמצעי הריגול והתצפית ושל ישראל על עזה – קובעים בכירי חמאס כי "יש לחשוב על פעולה גדולה ומשכנעת של הונאה והטעיה לפני תחילתו של הפרויקט".
בפועל מושתתת התוכנית כולה במידה רבה על הונאת "האויב", כלומר ישראל, לגבי כוונותיהם האמיתיות. בכירי חמאס מדגישים שוב ושוב את הצורך להנציח את התפיסה שלפיה "חמאס בעזה מעוניין ברגיעה, ופועל למען שגשוג כלכלי – זה ישרת את הפרויקט הגדול בהקשרי הונאה", כך הם אומרים.
ההונאה, לפי המסמכים, מביאה את סינוואר להורות במהלך 2023 לבצע תרגילי הקפצה רבים של כוחות חמאס כדי להרגיל את ישראל ולהרדים אותה, ולערוך רק תרגילים רועשים ובולטים, הכל כדי ליצור אווירה שגרתית אצל "האויב" ביחס לתנועת כוחות הארגון.
המודיעין הישראלי לא פירש נכון שורה של סימנים בימים שלפני ובלילה שלפני ההתקפה, אבל היו אלה סימנים שאפשר היה לפרש גם כתרגיל של חמאס, שכאמור הקפיד לנהל הרבה כאלה, בדיוק כדי שבזמן אמת ישראל תחשוב שזה עוד אחד.
אבל מי שקורא את הפרוטוקולים לא יכול היה להתבלבל: לחברי ההנהלה של הפורום יש כוונה אחת בלבד –
הם רוצים בהשמדת מדינת ישראל, ומתחילים בפרויקט הגדול. "הרף שאנו מציבים לעצמנו הוא ריסוק מדינת האויב. אם האחים בציר (ההתנגדות) ייכנסו, נוכל להגיע לרף העליון שהוא התמוטטות האויב ולצד זאת הרף התחתון הוא ריסוק היישות והחזרתה שנים ארוכות לאחור".
שינויים בתפיסת המודיעין
במידע שנחשף בפרוטוקולים יש כמה גילויים מרכזיים שהביאו לשינוי בתפיסת המודיעין הישראלי את מה שהתרחש לפני 7 באוקטובר.
התנאי להצלחת "הפרויקט הגדול", כך נאמר במסמכים, הוא כי ההתקפה תיערך בהפתעה מוחלטת וכי "השעה הראשונה של הפרויקט הגדול היא האינדיקציה החשובה ביותר לגבי שיעור ההצלחה"
הגילוי הראשון: ראשי חמאס מתנהלים למעשה בשני מישורים. האחד הוא ג'יהאדיסטי ובמסגרתו מורה סינוואר להקדיש את כל המשאבים לטובת הפרויקט המרכזי. זהו מאמץ מתמשך. השני הוא ראייה מפוקחת וריאלית של המתרחש בישראל והתאמת הפרויקט המרכזי להתרחשויות האלה. כך, למשל, מתעקשים ראשי חמאס על תקיפה בחגי תשרי, אז הם יודעים שהכוננות נמוכה. וכך חמאס בוחר שלא לתקוף ב-2022, כשראשי הממשלה הם נפתלי בנט ויאיר לפיד, וכן לתקוף ב-2023, וזאת משתי סיבות: הודעת משרד הביטחון הערכות כי פרויקט הלייזר, שיסייע בירוטים, יהיה פעיל ב-2024 וחשוב מכך – פעולות שונות של ממשלת נתניהו, בעיקר הרחבת ההתנחלויות, עליות של השר בן גביר להר הבית והשסע החברתי והפוליטי שנוצר בישראל.
בתחילת 2023 נאמר בישיבות כי פעולות הממשלה החדשה “יעזרו לנו לנוע קדימה בפרויקט הגדול”. לקראת סוף אותה שנה, אמרו מנהיגי חמאס כי “המצב הפנימי בישראל” – כשהם מתכוונים כנראה לניסיונות של רה”מ נתניהו לקדם את המהפכה המשפטית ולשסע שנוצר בעקבותיהם – היה מהסיבות ש”חייבו אותו להתקדם לעבר קרב אסטרטגי”.
הגילוי השני נוגע לשאלה מי ידע על ההתקפה המתוכננת. בשונה ממה שנאמר עד כה, פרטי ההתקפה לא נשמרו רק בידי ששת היושבים באותן ישיבות אלא נמסרו ללא מעט גורמים, בהם גורמים איראנים בכירים, וייתכן שאף למזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה.
רונן ברגמןצילום: יאיר שגיאהגילוי השלישי נוגע ללשכה המדינית של חמאס: הפרוטוקולים סותרים במידה רבה את הטענות על כך שהלשכה המדינית הייתה מתונה ונמצאה במחלוקת עם סינוואר והזרוע הצבאית. מהפרוטוקולים עולה דווקא תיאום.
הפרוטוקולים מראים שאיסמעיל הנייה היה שותף הסוד היחיד מהלשכה המדינית למגעים החשאיים עם איראן וחיזבאללה ואף כי קיבל עדכון על "תמונת המצב של הפרויקט הגדול" זמן קצר לפני שזה בוצע.
חלקו של הנייה בהכנות מתקף בדיעבד את הסיבות להתנקשות בו, שיוחסה למוסד. אבל האחריות לריגול אחרי הידע הנרחב שהיה אצלו על מה שמתכנן עמיתו בעזה, כמו גם אצל בכירי חמאס אחרים מחוץ לרצועה ואצל האיראנים – נמצאת גם באחריות המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, שעד כה נראה היה כי לא היה לו חלק בכישלון הגדול ביותר בתולדות המודיעין הישראלי.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.24
