יום חמישי האחרון. אי שם בצפון רמת הגולן. ברקע פיצוצים. אולי יירוטים. אולי הדים של מה שקורה בלבנון הלא כל כך רחוקה. ימים אחדים לפני כן, ביקור בשדרות. ושוב אזעקה ברקע. ומאז, אחרי הפסקה של שבועות בודדים, כמעט מדי יום יש שיגורים. התרגלנו, אמרו לי בצפון. לא מתרגשים. הבעיה היא שמחיר הדמים איום ונורא. עוד זוג נהרג בקריית שמונה. הרי גם אם יש אזעקה - ספק אם אפשר להגיע לאזור מוגן. לא התרגלנו, אמרו לי בדרום. חשבנו שזה נגמר.
שום דבר לא נגמר. אוגדה 162 עזבה את רפיח כדי לפעול שוב בצפון הרצועה, משום שחמאס מרים אף, משתלט על הסיוע ההומניטרי, מתארגן שוב צבאית ואפילו מצליח, לאסוננו, להניח מטען שהורג שלושה חיילים. היינו בחאן-יונס. עזבנו. השיגורים משם התחדשו. כבר לא מדברים על היום שאחרי. מדברים על הימים הללו. איך יוצאים מהבוץ הזה?
מצב הרוח הלאומי השתפר בעקבות הפעילות המוצלחת נגד חיזבאללה. הביפרים, מכשירי הקשר, חיסול נסראללה ושכבת צמרת המפקדים. הפצצות בלי הפסקה על מאגרי תחמושת, רקטות וטילים. אין ספק שחיזבאללה הוא כבר לא מה שהיה. אבל אנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי. כבר שבועיים שחיילי צה"ל עוסקים בניקוי דרום לבנון. הם ראויים לכל שבח והוקרה. אבל השינוי לא נראה באופק. אולי להיפך. מטחים למרחקים הרבה יותר גדולים הפכו לעניין של שגרה.
אנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי. כבר שבועיים שחיילי צה"ל עוסקים בניקוי דרום לבנון. הם ראויים לכל שבח והוקרה. אבל השינוי לא נראה באופק. אולי להיפך. מטחים למרחקים הרבה יותר גדולים הפכו לעניין של שגרה
שמא נאמר: סבלנות. זה לא קורה מהיום למחר. נכון. יש צורך בסבלנות. החיפזון מהשטן. אבל אחרי שנה של פעילות, משהו כאן לא מסתדר. אנחנו יודעים על אינספור בעיות באסטרטגיה שהובילה לטבח 7 באוקטובר. אבל מה מאז? הרי היו חודשים של דשדוש בתוככי הרצועה, כאשר מפקדים בכירים לא הבינו מה בדיוק הם אמורים לעשות. ושנה שלמה ספגה ישראל רקטות מחיזבאללה. הצפון בהריסות. יישובים מפונים. עשרות אלפי פליטים. ישראל דווקא הגיבה. מדי יום ביומו היא הפציצה את דרום לבנון. אבל שום דבר לא השתנה. מתי יהיה שינוי, שאלתי מפקד בכיר שהוא וכוחותיו מבצעים בימים אלה את העבודה הקשה, של טיהור הכפרים שסמוכים לגבול. הוא לא ניסה לטייח. גם אם לא יהיה ירי מהכפרים ומהמוצבים שסמוכים לגבול, הוא אמר, יהיה ירי מאזורים רחוקים יותר. וגם אם צה"ל יגיע לליטאני, זה לא מה שישחרר את הצפון מרקטות וכטב"מים.
העובדה שחמאס בתבוסה צבאית לא אומרת שאין חמאס
כדאי לדעת: העובדה שחמאס בתבוסה צבאית לא אומרת שאין חמאס. והעובדה שחיזבאללה חטף מכות קשות לא אומרת שאין לו יכולת לשגר עוד הרבה מאוד טילים. אז מה כן? השינוי יקרה רק כאשר ההישגים הצבאיים, ויש הישגים, יתורגמו למהלך מדיני. מי שרוצה להמתין למיגור טוטאלי של חיזבאללה לפני השגת הסכם - יצטרך כנראה להמתין עוד שנים. זה בדיוק מה שרוצים ארגוני הטרור. התשה במקום מלחמה. ישראל טובה במבצעים ובמלחמות קצרות. היא לא בנויה למלחמות התשה. משרתי המילואים הם חוט השדרה הכלכלי של ישראל. כמה זמן אפשר להמשיך כאשר הם מגויסים, וכאשר לא נראה שמישהו הולך להחליף אותם. הרי הקואליציה ששולטת בנו מחפשת כל טריק אפשרי כדי שלא יהיה שוויון בנטל.
היתרון שהשיגה ישראל הוא נפלא, בתנאי שישמש את ההנהגה לצורך השגת הסכם. משום שרק הסכם ישים סוף לשיגורים. רק הסכם יביא לשחרור חטופים. רק הסכם, שיכלול ברמה זו או אחרת את הרשות הפלסטינית וכוח ערבי או בינלאומי, ישחרר את הרצועה משלטון חמאס. ואם זה לא יקרה, אז הבנים והנכדים של חיילי אוגדה 162 ימשיכו להתרוצץ בין רפיח לג'באליה. חיילינו האמיצים ינצחו. אין ספק. אבל זה יהיה ניצחון בקרב, ועוד קרב ועוד קרב, אבל תבוסה במערכה.
וכן, אנחנו זקוקים לטיפול שורש. גם חמאס וגם חיזבאללה הם חלק מטבעת האש שהקימה איראן. אין שום צורך שישראל תתיש את עצמה במלחמה בזרועות התמנון. את כל האנרגיות חייבת ישראל להשקיע בראש התמנון. הרי אם זה לא יקרה, אז עם או בלי הסכם, איראן תמשיך לעשות בדיוק את מה שעשתה עד עכשיו: לחזק, לחמש ולבצר את טבעת האש. לפי הערכות שונות, אלפי חות'ים כבר נמצאים בסוריה. הם ששים אלי קרב. המתאם הראשי שלהם הוא קולונל שאראף אל-מאוורי, הנספח הצבאי של החות'ים בסוריה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיכך שהסכם בשתי החזיתות הוא לא מילה מגונה. ובתנאי אחד: שישראל מַפְנה את כל המאמצים להתמודדות עם ראש התמנון. משום שאם זה לא יקרה, ההצלחות של ישראל לא יתורגמו להישג אסטרטגי. ואם איראן לא תיעצר, היא תמשיך בחתרנות שעלולה לגרור את ישראל להתשה ללא הפסקה. ישראל ניצחה בקרבות. הגיע הזמן לניצחון במערכה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.24
