"אם פצמ"ר נורה עליי ולא לעבר יישוב בעוטף – זוהי הצלחה שלי ועמידה במשימה. מבחינתי, זה ביטוי של עוצמה צבאית. המשימה שלי איננה להגן על עצמי; אני זה שצריך להגן על אזרחים ואסור לי וללוחמים שלי לשכוח את זה", אומר לי סא"ל עוז משולם, מג"ד 931 של הנח"ל, בקול רגוע.
מילותיו הפתיעו בישירותן, בכנותן ובחד-המשמעות שלהן. כשאמר את המשפט הזה, הוטל שקט בחדר הפיקוד ברפיח. התרגשתי לשמוע את הדברים ולא מצאתי מילים. רק כעבור דקה-שתיים יצאתי מהאלם.
"חתיכת אמירה", אמרתי לו. אבל הוא לא התעכב. המשיך הלאה. אין שאלה, אין על מה לעשות עניין, כל כך ברורה לו הדרך.
בשבוע שעבר, יום לפני יום השנה למלחמה, נסעתי לרפיח יחד עם רון בן ישי, הכתב הצבאי הוותיק זוכה פרס ישראל לתקשורת, ונלווינו אל המג"ד בן ה-35 ופקודיו, לוחמי גדוד הנח"ל. דבריו של המג"ד הידהדו בי לאורכו של כל היום הזה. עמוס אדרנלין ומחשבות, נסעתי בערב למפגש חברים בלהבים. היו שם ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, השר לשעבר יובל שטייניץ, מנכ"ל משרד רוה"מ לשעבר הראל לוקר, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך ועוד. הם ביקשו שאברך את תחילתה של השנה החדשה, אבל העדפתי לחלוק איתם את חוויותיי מרפיח והרוח של לוחמי הנח"ל שאליהם הצטרפנו. הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי, שהיה גם הוא שם, הקשיב לדבריי על נחישות הלוחמים הצעירים, ובסיומם אמר: "הכל מאוד ברור: המשמעות היא כוח שמניע לפעולה. היא זאת שעובדת במלוא הכוח אצל חיילי הנח"ל שפגשת. המשמעות היא לא דבר שקיים תמיד כשלעצמו, היא נבנית ונוצרת. המג"ד משולם הצליח להבין ולהחדיר לחייליו את הערך החשוב הזה. המשמעות, ולא האושר, היא הקטגוריה העליונה של חיינו. אני מתנגד לשפת הצרכים של מאסלו ודורש את היפוכה של הפירמידה שלו: אני אציב בבסיסה של הפירמידה את הדרישה למשמעות ולנוכחותה בחיינו לפני הצורך במזון, שינה וכו'".
באותו רגע, באחת, התבהרה לי תמונת היום שעברתי. ראיתי בבהירות את הדנ"א של הכוחות שלנו ברפיח: יש שם טונות של משמעות, והיא הכוח שדוחף את המפקדים והחיילים. המילה "משמעות" לא נזרקת שם לחלל האוויר כעוד מילה באוצר המילים העברי; היא מוטבעת, היא צרובה בהם. היא-היא המנוע והמניע לעשייתם. החיילים דיברו בלי פאתוס ובלי דרמות על כך שכל אחת מהמשימות המוטלות עליהם יוצרת אצלם סיפוק ותחושה שמה שהם עושים סופר-חשוב. מילים כמו "גודל השעה", "הזכות לשרת ולהגן" ו"עכשיו תורנו" נשמעות תדירות בשיח ביניהם.
זה ממש צורך: בלי תחושה עמוקה ואמיתית של משמעות, סא"ל משולם לא יכול היה לומר לחייליו בשכנוע פנימי עמוק שחייבים להחזיר את החטופים הביתה. הוא גם לא יכול היה לשכנע את פקודיו שאם בתל-אביב שותים בערב בירה ובתי הקפה מפוצצים - זה סוג של ניצחון, הוכחה שהחיים שלנו ממשיכים וחמאס לא הצליח במשימתו להרוס אותנו. "אני רוצה שהחיים של המשפחות שלי ושל הלוחמים שלי ימשיכו כרגיל, ובעיניי משמעות החיים היא גם שגרה", הוא אומר. אחר כך אחד מהחיילים שלו אמר לי: "אני אישית מעדיף לסבול כדי שהמשפחה שלי תחיה כרגיל, ואנחנו נגן עליהם. בשביל זה אנחנו פה". וחברו הוסיף: "כשאני שומע שהמשפחה מתנהלת רגיל, זה מה שעושה אותי שמח".
הבטתי בהם. הדברים לא דוקלמו, ואמנם יצאו מפיהם, אבל בקעו ממקום אחר: מהלב.
1. איפה הטינדר של רפיח?
זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש את סא"ל משולם וחייליו. בפברואר האחרון ליוויתי אותם במרכז הרצועה על ציר נצרים. מאז אני חושב לא מעט עליו ועל הגדוד שלו, שב-7 באוקטובר היה בגוש עציון, הוקפץ להגנה על הצפון וב-30 באוקטובר נכנס לעזה. פגשתי אז את החיילים לאחר חמישה חודשי לחימה אינטנסיבית. הפגזים ליוו אותנו לאורך כל הדרך, באוויר היה פחד ממחבלים שיצוצו מבין ההריסות, פחד ממטענים, פחד מהלא-נודע, ורק סא"ל משולם הרגיע: "אל תדאג, זה טנק שלנו שיורה עכשיו".
רציתי לפגוש שוב את המפקד שנמצא בדרום מתחילת התמרון בעזה. רציתי לספר לו שהתקשרתי לאשתו אלה לפני ראש השנה ושאלתי לשלומה. היא עשתה את החג לבד עם ילדיהם, ורציתי לומר לו שהיא גיבורה אמיתית.
עכשיו גדוד 931 נמצא ברפיח. הדרך לשם על כביש 232 לא נותנת לשכוח מדוע המלחמה הזו פרצה. מכל מקום ניבטים בי וברון בן ישי תמונות החטופים וצילומי הנופלים, הנה "מיגונית המוות", ופה חניון רעים והאנדרטה העממית שצמחה לזכר נרצחי מסיבת נובה. ובכל זאת, באוויר כבר לא נישא הריח השרוף. לשיקום ולהתחדשות יש ריח משלהם. האדמה חרושה תלמים-תלמים, ורגביה, הממתינים לזריעה, צועקים טריות של התחלה. פה ושם, גם חממות חדשות מבצבצות בשדות שנהרסו לגמרי בתחילת המלחמה. רק הזיכרון אינו מרפה כשעוברים ליד השלטים. בארי, כפר עזה, ניר עוז.
נכנסים לרצועה. אני נזכר בגרפיטי השחור שראיתי בביקורי הקודם, על בניין מקולף ומנוקב בלב עזה: "אמא מה לעשות, גידלת בן לוחם". שש מילים של חייל אלמוני, שניהל דיאלוג פנימי עם אמו על קיר בעזה. כעבור שבעה חודשים חזרתי לגדוד, וגם כאן, ברפיח, הקירות מלאים גרפיטי ודיאלוגים פנימיים, אם כי נדמה לי שהמנגינה קצת אחרת, אישית ואינטימית יותר. "למה הטינדר לא עובד ברפיח?" תוהה אחד החיילים. "מעין אני אוהב אותך", "קובי תעשה לה ילד", "התשמע קולי רחוקי שלי", "רום, אנחנו בדרך אליך. אוטוטו מגיעים", "ענבר, ננקום את מותך נחזיר אותך לקבורה", "האחים שרעבי, נטע יוני החברים מהנובה", "מזל טוב אמא, 40" וגם "נשבר הזין אוף". וכל אלו לצד תובנות חיים, שכנראה מתחדדות במלחמות: "מי שלא נשם אבק דרכים, לא יזכה לשאוף אוויר פסגות" או "כשאתה חושב שפיספסת דבר טוב, גילית שטוב שפיספסת".
2. מה שמעל הפחד
בכניסה לבניין שהגדוד הפך למפקדה, מקבל אותי ואת רון בן ישי דגל, שעליו מתומצתת תעודת הזהות: "גדוד שחם - עוצמה אנושית". 931 הוא גדוד של חיילים סדירים, הנמצאים בלחימה רציפה מ-7 באוקטובר. 18 מחבריהם נפלו במלחמה, מעל 100 נפצעו. שתיים ממחלקותיו הן של ביינישים, בני ישיבות, שאמורים היו להשתחרר החודש אך שירותם הוארך. לא שמעתי מהם טענות ותלונות. "הם הבינו את גודל השעה", מסביר סא"ל משולם.
מאז אפריל, הגדוד פועל בגזרת רפיח ואחראי על ציר פילדלפי, שהוכרז כשסלע קיומנו. בחדרו, משקיע המג"ד משולם בטקס הכנת קפה. כשהנוזל השחור רותח, הוא מעביר אותו מחד"פ אחד לשני, ככה פעמיים, ורק אז מגיש לנו. אין מקום לחפף, גם כשמדובר בקפה שחור מפינג'ן על גזייה.
לצידו רס"ן טל קליחובסקי, הסמג"ד זה 16 חודשים, מתוכם שנה נטו בעזה. אוטוטו הוא יוצא ללמוד משפטים באקדמית קריית-אונו, "אבל עוז עוד יראה אותי פה הרבה, יש משימות לעשות", הוא מבטיח.
תגיד, לא מפחדים פה לפעמים?
"זה לא פחד, זאת דריכות שהיא מעל הפחד. חוץ מזה, אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בעידן היסטורי וזאת המשימה שלנו. אין לנו יותר מדי ברירות".
סא"ל משולם: "לכן השאלה איך אנחנו מרגישים היא לא רלוונטית. גודל השעה משחק פה תפקיד מאוד משמעותי: יש לנו חטופים להחזיר, והחיים שלהם בשבי הרבה יותר גרועים משלנו".
המג"ד וסגנו לוקחים אותנו לסיור בקו החיץ שהם יצרו בין רפיח לעוטף. רחובות שלמים, על בנייניהם, שפעם היו בשליטת חמאס - עומדים בהריסותיהם. סא"ל משולם קולט שאנחנו מביטים בעיי החרבות. "אני רוצה שכשתושב כרם שלום יפתח את חלון ביתו, הוא לא יפחד", הוא אומר. "אני רוצה שתושבי העוטף יחזרו לבתיהם כמה שיותר מהר וירגישו בטוחים ולא מאוימים".
והם יחזרו? זה יקרה?
"אנחנו בהתקפה ובהגנה חזקה. אנחנו חדורי מטרה להשמיד את התשתיות של האויב".
זה די מטורף מה שעשיתם כאן. לא מתסכל שבחוץ לא ממש מבינים את זה?
אבל אין לו זמן להתעסק בתסכולים, אז הוא עונה בקיצור: "מי שלא נמצא במקום הזה ובלב העשייה, לעולם לא יבין".
רון בן ישי מנצל את ההזדמנות לומר לו שלקיחת האחריות של צה"ל על המחדל היא חשובה מאין כמוה. "זה החזיר במובן מסוים את האמון של אנשים בצבא, וזה לא דבר של מה בכך". סא"ל משולם בוחר את מילותיו בקפידה: "הצבא הוא מגן ישראל. העובדה שלא הייתי בעוטף ב-7 באוקטובר לא גורמת לי להרגיש יותר טוב. אני כל הזמן שואל את עצמי: אם הייתי שם, יחד עם החיילים שלי, האם הדברים היו נראים אחרת? אני רוצה לענות שאכן כן, אבל מקווה מאוד שלא נתמודד שוב עם משהו כזה. בשורה התחתונה המשימה שלי היא לא להגן על עצמי. אם תהיה היתקלות וחלילה יהיו לנו פצועים והרוגים, ברור לי שזהו מחיר המלחמה, קשה ככל שיהיה".
בן ישי: ומה עם רגשי נקמה? כמה אתה שומע מהחיילים "נכסח אותם"?
"נקמה היא לא תוכנית פעולה. אם אתה פועל מתוך נקמה, אתה פועל פחות מתוך מחשבה. לפני כחודש, כשהיו לנו ארבעה הרוגים בהיתקלות, ברור שהחיילים רצו לנקום ולהסתער עליהם, אבל הם לא פעלו ככה. גם אם אתה הכי עצבני בעולם, אתה צריך לחשוב מה אתה צריך לעשות במקום המתאים ובזמן המתאים".
3. הסימן של הסבתא
המג"דים האלו, של מלחמת 7 באוקטובר, הם דור אחר, חדש, טכנולוגי, מהיר. באמצעות לפטופ, סא"ל משולם מזיז גדודי חי"ר ושריון, מתכלל מודיעין, מזמין תקיפות אוויריות וארטילריות, מניע פעולות של כוחות מיוחדים. כל המידע נגיש לו, וכל מה שצריך עובר במיידי הלאה, לפקודיו. אני אומר לו שהיכולות האלו בעבר הלא-רחוק היו שמורות, אולי, לאלוף פיקוד. סיפרתי למג"ד שלפני כחודש הייתה לי פגישה עם הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי. תיארתי לכוכבי את תדהמתי מהיכולות הטכנולוגיות שראיתי בעזה אצל מג"דים כמו משולם וטל תורג'מן מגדוד 13 בגולני. "זה היה החזון", אמר לי כוכבי. "שהמג"ד יקבל את המודיעין הכי סודי, הכי עדכני והכי רלוונטי ללחימה ללפטופ שלו בזמן מיידי. אגב, היה מאוד קשה לשכנע את הדרגים השמרניים יותר ללכת על שינוי התפיסה הזה. מי שעזר לי מאוד וקיבל את ההחלטה היה נפתלי בנט, אז ראש הממשלה, הוא הבין מה זה טכנולוגיה ומה המשמעות של ביזור מידע בקרב. ומה שאתה מספר לי על טל ועוז זו התגשמות החזון הזה".
רון בן ישי מהנהן בהסכמה, ומוסיף שבמלחמת לבנון השנייה היו מפות סודיות ביותר שחיכו ליום פקודה - אבל הן היו סגורות בארגזים, במקומות לא נגישים. כשיום הפקודה אכן הגיע, אי-אפשר היה להוציא אותן מהארגזים, מכל מיני סיבות מטופשות, כמו למשל מפתחות שאבדו. ואז הוא הוסיף עוד דוגמה: במלחמת יום כיפור המודיעין ידע על הסאגרים (טיל רוסי נגד טנקים, שגרם לקורבנות רבים במלחמה ההיא - ד"א) - אבל הטנקיסט בשטח לא ידע, ונפגע. "עכשיו", אומר רון, "אתה מקבל הכל ללפטופ ומוריד למ"מ במיידיות, וזה משנה עולם. כשחוקר השבויים יושב בשדה תימן והשבוי מספר על איזה פיר שהוא נחשף אליו, המ"מ שנמצא ליד הפיר מקבל את המידע תוך דקות".
המג"ד מחייך. הוא גדל בתוך כל הטכנולוגיה הזו, היא נראית לו טבעית ומובנת, אבל הוא מניח לשני המבוגרים שמולו להתלהב. שנייה אחר כך החיוך שלו נעלם, והוא פתאום נראה מהורהר לכמה שניות. פתאום הוא נראה קצת מבוגר בעצמו. "כן, מלחמה של שנה היא מלחמה מבגרת מאוד", הוא מאשר. "זו מלחמה שבה ערכי צה"ל מקבלים משנה תוקף, אצלי ואצל החיילים שלי".
7 צפייה בגלריה
איכנולד ובן ישי עם מג"ד 931 משולם (במרכז) והסמג"ד קליחובסקי ברפיח. "מלחמה של שנה היא מלחמה מבגרת מאוד"
(צילום: דב איכנולד)
אילו ערכים, לדוגמה?
"למשל, מה זו אחריות. אצלנו לא מדברים על אחריות, אלא עושים אחריות. לא נכתוב על הלוח כמה הערך הזה יפה וחשוב. אנחנו מבינים מבפנים שבלעדיו לא נצליח, ובפועל פשוט כולנו אחראים מאוד בכל פעילות שלנו. זה בתוכנו, לא על הלוח".
אנחנו ממשיכים בסיור ברפיח. ההרס פה באמת בלתי ייאמן. עדות מעשנת לתשתיות הטרור שהיו כאן. "כגדוד, כמות הפשיטות, המנהרות והאמל"ח שמצאנו והשמדנו, המחבלים שתפסנו, גם כאלו שהיו בטבח ב-7 באוקטובר, זה דבר שאין שני לו", אומר סא"ל משולם. "היינו בעשרות היתקלויות, וזו מכונה משומנת שכאשר היא מסונכרנת - אי-אפשר לעצור אותה".
ובכל זאת, לפעמים זה לא רק עניין של טכנולוגיה וראבק בעיניים, אלא גם של מזל. "היינו באיזשהו בניין", הוא משחזר, "והייתה שם איזו סבתא. ופתאום אנחנו רואים שהיא מסמנת לנו עם היד משהו שהיא ידעה. בלי מילים, רק כף יד קמוצה".
ומה גיליתם שם בפנים?
"גילינו שם כמות מאוד גדולה של אמל"ח, נשקים של אנשים שהיו בבניין ונסו על נפשם".
היו לכם גם הרוגים בהיתקלויות.
"נכון, ואנחנו מתחקרים כל היתקלות. צריך לזכור שאנחנו מקבלים החלטות של מלחמה תחת אש, והתחקור נעשה אחרי, בדיעבד. אבל אני צריך לתחקר בשביל למנוע את הפעם הבאה. החוכמה שלנו כמפקדים היא לדעת מה עשינו לא טוב. יש החלטות שבזמן אמת נראות לנו הכי ראויות, ושבוע אחר כך אני צריך להחליט האם היה נכון לקבל אותן".
4. הגיבורות האמיתיות
עזה מלאה בהפתעות, רובן מהסוג הלא-טוב. "הגילוי של מתחמי לחימה ענקיים מעל ומתחת לקרקע היה בשבילנו הפתעה גדולה", אמר לי סא"ל משולם בביקור הקודם שלנו, כשסיירנו בציר טנצ'ר. "הבנו שאין בעזה סתם אזרחים, יש רק לוחמים. בכל מיטת תינוק וארון בחדר ילדים מצאנו אמל"ח בכמויות שאוגדה בצה"ל יכולה להשתמש בו".
אף תו בפניו לא הסגיר את מחשבותיו על חדר הילדים בביתו במושב בלפוריה, על בנו בכורו עילי, היום בן שלוש וחצי, ובנו התינוק אראל, שנולד כשבוע לפני שנפגשנו לראשונה. בפגישתנו ברפיח, לאראל הקטן מלאו כבר שבעה חודשים, ואביו עדיין במדים ובקושי יוצא הביתה. אני מספר לו על ראה, נכדי בן השלוש וחצי, שאביו במילואים בצפון והוא מודיע לכולם ש"אבא שומר על עם ישראל". משולם מהנהן. "אני בעד להראות לילד מה אני עושה, וכך להקנות לו ערכים", הוא אומר. "אבל אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהייתי בבית. קרה שהילדים שלי ראו אותי פעם בחודשיים. אלו זמנים של מלחמה, כשנסיים את המשימה והשליחות זה ישתנה".
אחרי שיצאנו מעזה, התקשרתי לאלה, אשתו של המג"ד משולם, ואמרתי לה שהדבר הראשון שאני מרגיש, זו תחושת הודיה לבעלה וללוחמיו. אלה שותקת לרגע. "תודה", היא אומרת. "באמת מגיע להם".
הוא אמר לי משפט שאני לא יכול לשכוח: הייעוד שלו זה פצמ"ר שיהיה מכוון אליו ולא ליישובי העוטף.
"זה נשמע נורא, אבל אני מבינה מאיפה זה בא אצלו. הוא בחר במסלול הזה, ורואה את השירות למען ביטחון ישראל כשליחות. הוא מאמין בזה בכל הלב".
ואת?
"אני מכירה את הדבר הזה. אני משרתת כקצינת חינוך, ובחודש הבא חוזרת לצבא אחרי חופשת לידה ולימודי ייעוץ ארגוני".
שנה מטורפת עברה עלייך, גם לידה, גם מלחמה.
"כן, טירוף. אבל יש לנו שני ילדים קטנטנים, עילי והתינוק אראל, אני חייבת להראות שאני בסדר, וככה נשמרת גם השפיות שלי. עילי מאוד מתגעגע לאבא. אני מנסה לחשוף אותו כמה שפחות למה שקורה. הוא יודע שאבא שומר עלינו ושאבא נלחם ברעים ועושה דברים טובים וחשובים".
אבל עוז הוא אבא שבקושי רואה את הילדים.
"אני מקווה שהילדים סופגים משמעות דרך העשייה שלו. אני יודעת שעם כל הקושי, עוז נמצא במקום הנכון, בעיקר כשאני שומעת אנשים שאומרים כמה הוא משמעותי בחייהם".
עמוק בלב, היית רוצה אחרת?
"אני משתדלת לתת לו את הגב הכי חזק שיש. שיידע שאנחנו פה בשבילו. ברור שהייתי רוצה אחרת - שלא היה קורה כל הדבר הנורא שקרה לנו ב-7 באוקטובר".
ולמי את מקטרת כשקשה?
"אני משתדלת לא לקטר. יש לי חברות טובות ומשפחה שעושים מה שאפשר כדי לעזור".
נעה קליחובסקי, אשתו של טל הסמג"ד, היא סטודנטית לפיזיותרפיה. העובדה שבעלה כבר שנה שם, בעזה, לא הביאה לכך שהדאגה שככה. להפך, היא פשוט הפכה לשגרה, שתמיד שם. "אצלי זה מתבטא בעיקר בהדחקה", היא מספרת לנו בשיחת טלפון. "תמיד בודקת בווטסאפ מתי הוא היה מחובר, וטיפה נרגעת. השינה שלי בשנה הזאת היא שינה נורא קלה, כל הזמן מחכה להודעות. מספיק שהוא קורא לי 'מאמי' או כותב 'הכל טוב' או 'בוקר טוב'. אני מסתפקת בסימן חיים קטן, השאר זה בונוס".
הוא אומר שאוטוטו הוא מסיים, חוזר ללימוד.
"עד שלא אראה אותו בבית, הוא לא באמת מסיים ברפיח. זה לא נגמר עד שזה נגמר. בינתיים, אני מנסה להעביר את הזמן. התחתנו ב-24 באוגוסט 2023, ובשנה הראשונה שלנו כזוג נשוי נפגשנו שמונה פעמים. נטו זה יוצא שבועיים בשנה".
נסעת לבקר אותו בדרום?
"לא, ממש לא. הם סופר-עסוקים. לא רציתי להעמיס עליו ושידאג לי כשאני שם. אני מנסה למלא לי את היום כמה שיותר כדי שאחזור הביתה גמורה".
אתם גרים בתל-אביב, והעיר חזרה לשגרה. בתי קפה, ברים, מועדונים. זה לא מעצבן?
"ממש לא. זו הדרך להמשיך את החיים, הרי בשביל זה הם עושים שם את מה שעושים. לכל אחד יש מישהו שהוא איבד, נפצע או שמכיר מעגל שני של פגועי המלחמה. וכן, גם אלו שיושבים בבתי הקפה מתמודדים. אני לא שופטת אף אחד".
שמעתי שיצרתן קבוצת תמיכה לנשות אנשי הגדוד.
"נכון, אם מישהי צריכה עזרה במשהו מסוים או רוצה סתם לדבר, להיפגש כדי לפרוק, אנחנו נמצאות האחת בשביל השנייה".
ממה את הכי פוחדת?
"מהרבה דברים. הכל מפחיד בתקופה הזאת. קודם כל שטל יחזור הביתה. העתיד כאן מפחיד".
איך תחגגו את החזרה של טל הביתה?
"מתכננים לטוס לתאילנד, אבל נראה. קשה לתכנן משהו היום".
5. פה משגר, שם מנהרה
"מונית".
ככה קוראים פה לקומנדקר הקל, שחיכה לאסוף אותנו בנקודת המפגש. זה גם עניין סימבולי, סמל של שליטה בשטח. בפעם הקודמת שהיינו כאן התניידנו במשוריין כבד, עם עוד שני רכבים משוריינים מקדימה ושניים נוספים מאחור. עכשיו זה אחרת פה, יותר דומה למתחם בנייה מאשר לאזור קרב. הפחד נוכח, אין ספק, אבל במידה פחותה בהרבה. על ציר פילדלפי כבר סלולים כבישים רחבים, ועליהם תנועה ערה של משאיות אזרחיות: קבלנים המביאים בטון לסתימת מנהרות, אספלט לסלילת כבישים חדשים, מנחת מסוקים, וכו'. כמו תמיד במלחמה, הרבה אנשים עושים הרבה כסף.
סא"ל משולם אומר שהדריכות לא ירדה. "החיילים שלי נמצאים במלחמה כמעט מדי יום. זו השגרה: מזהים מחבל והורגים אותו, פועלים בתת-קרקע. 170 מנהרות התגלו לאורך השטח הזה. אנחנו מאבטחים את ציר פילדלפי ומאפשרים עבודה. אי-אפשר להגיד שאף אחד לא ראה מה קורה כאן. המצרים ראו. הסתכלת ימינה ראית משגר, הסתכלת שמאלה ראית מנהרה. אי-אפשר לא לשמוע את המשגרים שירו עלינו. היום אנחנו במציאות לגמרי אחרת". הגדוד איבד חיילים שנפלו במטח שנורה לעבר כרם שלום. המשגרים חוסלו כמעט מיד. "היום אני יכול להגיד בוודאות שיש לחמאס פחות אמל"ח", מסכם המג"ד.
חיילי הנח"ל הם פסיפס אנושי שמגיע ממעלות, בית-שאן, באר-שבע, פתח-תקווה, עין גדי, כפר מימון, יש מיישובים שבמעלה העשירונים של ישראל ויש משכונות בעומק הפריפריה החברתית שלה. חלקם הגדול התגייסו באוגוסט 2023. בפברואר הגיעו לנצרים וחצי שנה הם ברפיח. הכי נחושים והכי משימתיים. גילי, למשל, נפצע לפני חמישה חודשים מפצמ"רים בכרם שלום. "ארבעה חברים שלי נהרגו, אני נפצעתי. אושפזתי לכמה ימים, ושלושה חודשים הייתי בבית. יכולתי לא לחזור לגדוד, אבל רציתי להיות עם החברים, לתרום את שלי, ואני כאן, עושה את העבודה".
חברו לגדוד סיפר על מטען בזייתון לפני ארבעה חודשים. "ארבעה לוחמים מהמחלקה נהרגו לנו. פינינו פצועים, זה היה אירוע קשה, אבל חזרנו לעשות את מה שצריך. כשיוצאים הביתה פעם בחודש ליומיים-שלושה, לא שוכחים את המשפחות של ההרוגים. באים להגיד שלום, לפעמים נשארים לארוחת שישי, מבקרים פצועים. אנחנו עושים מה שצריך בשביל שהמדינה תתקיים. אלו לא מילים גבוהות. תמיד יש מה לעשות, חייבים להמשיך וחייבים להחזיר את כל החטופים. בן דוד אהוב וחבר קרוב שלי נחטף. לא הצלחנו להחזיר אותו חי, אבל לפחות החזרנו את הגופה שלו".
אני מצטט באוזניהם שורה משיר של "החצר האחורית", שכתב רוטבליט בעקבות המלחמה: "האם נדע להיוולד שוב מחדש?" לסא"ל משולם אין ספקות. הוא היה מציב סימן קריאה במקום סימן השאלה. "צריכים אותנו כאן ואנחנו מבינים את משמעות ההימצאות שלנו פה, ושאף אחד לא יעז להעלות בדעתו לעשות לנו עוד 7 באוקטובר".
6. מחקו את הציניות
שעות אחר הצהריים, אנחנו חוזרים לפילדלפי ובדרך מספיקים לפגוש את מח"ט הנח"ל, אל"מ יאיר צוקרמן. "אנחנו נהיה פה עד שנשלים את המשימה", הוא אומר לנו. "ואם ניקרא - נעלה ללבנון".
מעל ציר פילדלפי מתנשא תורן ענק שנראה מכל פינה ברפיח, כולל בגבול מצרים, ובראשו מתנפנפים דגל ישראל ודגל הנח"ל. מחזה שלפני שנה היה בלתי נתפס. "מה זה הדור הזה?" שאלתי את רון בן ישי .
"זה דור תש"ח, אבל הרבה יותר שווה", עונה בן ישי. "דור תש"ח היה ציני. היו להם משוררים וסופרים שתימללו אותם. לדור הזה, שקראנו לו בזלזול 'דור הטיקטוק', אין טיפת ציניות, ואם הייתה היא נמחקה. זה דור שהמציא את הציונות מחדש ועכשיו עסוק בלהגן עליה".
זו מלחמה ששונה ממלחמות קודמות שלנו.
"המלחמה הזו היא מלחמה מול אויב נעלם", עונה בן ישי. "בעבר, המלחמות היו בעיקר מול צבא של חיילים. המשימה הייתה לכבוש יעד שיש בו אויב גלוי. פה ישנה משימת איתור, איתורו של אויב נעלם, וזה הבדל ענק. נוסף לכך בעזה מתנהלת מלחמה כשברקע ישנם חטופים. אי-אפשר לעשות פעולה בלי לתכלל את העובדה הזו. אין במאי שהיה יכול להמציא תסריט עזה כזה. זוהי במידה מסוימת מלחמה בידיים קשורות".
השמש יורדת על הים של רפיח ואנחנו מתחילים להתכונן לחזור לארץ. "תשמרו על עצמכם", ביקשנו מעוז, טל והחיילים. הם הבטיחו. כשנכנסנו בחזרה לישראל, נסענו ברכב יחד, רון ואני, בשתיקה. ניסינו לעכל את היום, את האנשים המופלאים שפגשנו. לפתע, אל תוך השקט פלשה הודעה בנייד: כמדי יום, הוצאת "עברית" שלחה אליי שיר. הפעם זה היה "שלומי קשור בחוט אל שלומך" של המשוררת זלדה. המשפט הזה התיישב לי עמוק בתוך הלב והנשמה. השיר התפרסם בשנה דרמטית אחרת – 1967 – ולמרות שעל פניו הוא שיר אהבה בין בני זוג, השורה הקצרה והנפלאה הזו, "שלומי קשור בחוט אל שלומך", יכולה לקבל המון משמעויות אחרות עכשיו. שלומנו קשור בחוט לשלומה של המדינה. שלומנו קשור בחוט לשלום של הלוחמים והמפקדים, כמו משולם וקליחובסקי; לוחמים שעכשיו בעזה, בלבנון, בשטחים, בים, באוויר, ביבשה ובתת-קרקע. ושלום הארץ כולה, מתברר, קשור בחוט לשלומו של דור צעיר, שלא מוותר על המקום הזה ונחוש לשמור עליו.
