המילים הנצחה וניצחון קרובות זו לזו, למרות שהנצחה באה מהמילה "נֶצַח" ומשמעותה הקמת זיכרון–עד לאדם או למעשה, ואילו ניצחון משמעו התגברות על אויב במלחמה. הדמיון בין השתיים מתבטא בכך ששתיהן נתפסות כפעולות הרואיות וששתיהן מבקשות לקבל תוקף ארוך ככל האפשר, בשאיפה לנֶצַח. אלא שבעומקן מדובר בשתי פעולות שונות ואף הפוכות. הניצחון נושא פניו לעתיד בעוד שההנצחה מביטה אל העבר. הבדל זה משמעותי בעיתות דחק כשמשאב הזמן הוא במחסור תמידי, כמו במלחמה. לכן העיסוק האובססיבי של ראש הממשלה וחבריה בהנצחת המלחמה הנוכחית כשאנו בעיצומה הוא בלתי נסבל. עליהם להקדיש את מלוא זמנם בעת הזו למשימה אחת ויחידה: השגת ניצחון ומזעור הנזקים ההכרחיים בדרך אליו. זאת ותו לא.
לאובססיה ביטויים רבים. זה מתחיל בצורך הממשלתי לקבע כבר כעת שם למלחמה. האם היא תיקרא מלחמת התקומה (הראשונה) או מלחמת העצמאות השנייה או אולי בכלל מלחמת לבנון השלישית, אם התמרון בצפון יאפיל על הכול? זה ממשיך בקביעת טקס ממלכתי ב–7 באוקטובר. קביעה הזויה בהתחשב בכך שהמלחמה בעיצומה, 101 מהקורבנות הישירים של אותו יום עדיין במנהרות חמאס ואין צורך בשום תזכורת למה שקרה – פשוט כי הוא עדיין ממשיך לקרות בהווה. אם הפצע עדיין מדמם בחוזקה ואנו רחוקים מאוד משלב החבישה הסופית שתוליד גלד – מה הרבותא במתן תזכורת לגבי היותו? הוא לא כואב מספיק?
זה המשיך בהקדשת זמן בישיבת ממשלה לשאלה הרת גורל של שרת הטקסים מירי רגב – "למה טקס המשפחות נקרא הטקס 'הלאומי'? זה מבלבל עם הטקס שלנו, הטקס הממלכתי. מה אפשר לעשות עם זה?" כדאי להזכיר לשרה ולחבריה בממשלה שלשמחתם אין להם שום תחרות עם משפחות הנופלים והקורבנות. ראשית, כי לדאבון לב, למשפחות זה הדבר היחיד שנותר עוד לעשות: לזכור ולהזכיר. שנית כי מותר למשפחות לקרוא ליוזמותיהן בכל כינוי שיחפצו – אף אם הוא מטעה – אם זה מסייע להן להקהות ולו במעט את כאבן. אין פה כללים. כל משפחה וסגנונה היא. כל משפחה ומטרותיה שלה. מה שחשוב הוא שבין היוזמות הפרטיות לבין ההנצחה הממלכתית אין קשר ואסור שיהיה קשר. הממלכתיות מבקשת לבנות אתוס לאומי וגם חייבת להקפיד על אחידות בין הנופלים ובין הקורבנות, בלי קשר למשפחותיהם.
אלוהים אדירים, האם זה מה שחשוב עכשיו כשלוחמינו מחרפים נפשותיהם בשדות הקרב ואזרחינו מסתתרים במרחבים מוגנים?
וזה לא הפסיק עם קבלת עוד החלטת ממשלה לקיים יום אבל לאומי נוסף סמוך לתאריך העברי של הטבח. תזכורת שנייה למשהו שלא מצריך תזכורת מלכתחילה. אלוהים אדירים, האם זה מה שחשוב עכשיו כשלוחמינו מחרפים נפשותיהם בשדות הקרב ואזרחינו מסתתרים במרחבים מוגנים?
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי זה נשמע קטנוני, אבל זה לא. זה מהותי. העיסוק בהנצחה בזמן כזה מלמד על סדר עדיפויות שגוי, על מה חשוב למי שאמור להוביל אותנו בימים אלה – חלקו בהיסטוריה או ההיסטוריה עצמה. מדרג כזה עלול להשפיע על מארג השיקולים המהותיים שלו ועל ההחלטות שיקבל, וכבר היו דברים מעולם.
ממשלת ישראל היקרה, אנא זכרו את מה שכל לוחם שאיבד את חבריו במהלך קרב יודע: קודם מנצחים ואחר כך מנציחים. לא להיפך.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.10.24
