כוחות שמירת השלום של האו"ם מצליחים לבצע את עבודתם רק כאשר אין שום שלום שעליו צריך לשמור. אונדו"ף, למשל, שומר היטב על הפסקת האש בין ישראל לסוריה ממאי 1974. ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האו"ם בירושלים שומר על הפוגה בינינו לבין הלגיון הערבי הירדני מאז מאי 1948. שני הארגונים הללו פועלים למופת, בניגוד מוחלט לכוח החירום של האו"ם שהוצב בסיני ובעזה בסוף מבצע קדש ב-1957, ואז הודח על-ידי הנשיא המצרי נאצר במאי 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים.
יוניפי"ל עשוי להיות דומה לשני הסוגים של כוחות השמירה שאותם ציינתי לעיל: הסוג המצליח, והסוג הכושל. בין הקמתו אחרי מבצע ליטאני במרץ 1978, ובין נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, יוניפי"ל הצליח במידה מסוימת לשמור על השלום. על-פי המנדט שלו, הוא היה מיועד למנוע התבססות של כוחות מזוינים בדרום לבנון, משימה שאותה ביצע צה"ל ממילא. אך ברגע שישראל הפקידה למעשה את דרום לבנון לידיו, יוניפי"ל לא עשה דבר כדי למנוע את השתלטותו של חיזבאללה על השטח שהתפנה.
כישלונו של יוניפי"ל הוכח ביולי 2006, כאשר מחבלי חיזבאללה ביצעו מארב על כוחות סיור של צה"ל, הרגו שלושה חיילים וחטפו שניים - תקרית אשר הובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הגיעה לסיומה עם קבלת החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר הטילה על יוניפי"ל את משימת כינון השטח המפורז בין הגבול הצפוני של ישראל ובין נהר הליטאני. ושוב, יוניפי"ל נחל כישלון מוחץ כאשר עמד בחוסר מעש, בזמן שאלפי מחבלים של חיזבאללה התפרסו לאורך הגבול והציבו רבבות טילים בתוך מאות כפרים בדרום לבנון.
חשוב לציין שבניגוד לאונדו"ף וארגון הפיקוח על הפסקת אש של האו"ם, היחסים בין ישראל ליוניפי"ל מעולם לא היו טובים למדי. גם בתקופה שבין 1978 לבין 2000, שבה שירתי בצנחנים, חיילי יוניפי"ל נהגו לפתוח באש על כוחות צה"ל שהתקרבו לעמדותיהם. ההיסטוריה של יוניפי"ל רוויה בתקריות וחיכוכים, לעיתים עצימים מאוד, אל מול מנעד רחב של מדינות ששלחו חיילים לשמירה על השלום, כגון פיג'י, נורווגיה, אירלנד, גרמניה ואף ארה"ב. קשה להגיד שתמיד ראתה ישראל את יוניפי"ל כארגון ידידותי או אף ניטרלי. נהפוך הוא: לפרקים היא ראתה בו ארגון בעייתי, אפילו עוין.
כוחות שמירת השלום של האו"ם מצליחים לבצע את עבודתם רק כאשר אין שום שלום שעליו צריך לשמור
אופיו של יוניפי"ל כארגון שלא שומר על השלום, אלא רק מקשה עליו, בא לידי ביטוי מובהק לאור ההפגזות הבלתי פוסקות של חיזבאללה אל עבר יישובי ישראל החל מאוקטובר אשתקד. לא רק שיוניפי"ל לא נקף אצבע כדי למנוע תוקפנות זו, אלא גם עכשיו, עם כניסתם של כוחות צה"ל לדרום לבנון, הארגון משמש מגן אנושי עבור חיזבאללה. המחבלים הנפשעים מסתתרים בכוונה מאחורי עמדות יוניפי"ל, מושכים אליהם אש שגורמת בשוגג לפציעתם של חיילי הכוח. הגינויים שישראל סופגת כתוצאה מכך מהקהילה הבינלאומית משרתים אך ורק את חיזבאללה.
נוכחותו של יוניפי"ל באזור מיותרת לחלוטין, במיוחד לאור ההנחה שאם וכאשר תחודש החלטה 1701, אחריות שמירת הפירוז באזור לא תוטל על כתפיו אלא על הצבא הלבנוני. על כן, דרישתו של ראש הממשלה לסילוק יוניפי"ל מהאזור מוצדקת ונחוצה ביותר.
מייקל אורןלעומת זאת, הטענה שעל מנת לבצע פינוי של כוח זה האו"ם זקוק לזמן רב, אינה עומדת במבחן ההיסטוריה. כאשר החליט נאצר ב-1967 שאין שלום שעליו האו"ם צריך לשמור, כוח החירום התפרק והתפנה תוך שבוע. דרישה של ישראל לפינוי יוניפי"ל מאזור דרום לבנון תוך פרק זמן דומה – לא תהיה מוגזמת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.10.24
