זירת המאבק הצבאי במזרח התיכון צוירה מאז ומתמיד כמשהו מעגלי. בצה"ל דיברנו על המעגל הראשון, השני והשלישי. סולימאני קרא לכך טבעת האש. תפיסת המעגלים ממשיגה את מפת מעגלי העוינות, עוצמתם וחומרתם כאיום. המעגל הראשון הצטייר עוד במלחמת השחרור כמעגל האיום הקיומי. קודם צבאות ערב – מצרים, ירדן וסוריה – ולאחר הסכמי השלום, צבאות "בלי מדינה", חמאס וחיזבאללה, שמאחוריהם מדינה אחת – איראן.
בקהילת הביטחון ככלל, התקבעה תפיסה שתחלופה זו של שחקנים במעגלים השונים משמעותה המהותית היא שאין יותר איום קיומי על מדינת ישראל. האיום במעגל הראשון פחת, שכן איננו עומדים יותר מול צבאות מדינה. ועל כן ניתן במבצעים עיתיים "לנהל את הסכסוך" – כשהתוספת המבורכת של מערך ההגנה הרב-שכבתי רק מחזקת זאת. ואז, ב-7 באוקטובר, הוברר שהנחישות האיראנית לשליטה על כל מסופוטמיה שידרגה את שלוחיה, בחיזבאללה ובחמאס, לצבאות אפקטיביים דיים כדי שבהינתן האות יוכלו לעולל את מה שלא הצליחו לעשות צבאות המדינה של שכנותינו. זו הלוגיקה שהולידה את טבעת האש של סולימאני – שאותה סינוואר שיבש כשיצא לא מתואם. מה שכוחותינו מוצאים היום בלבנון מעיד אלף עדים, עד כמה היה הדבר קרוב.
זה לא שהיינו שאננים באשר לחיזבאללה וליכולותיו. מה שרואים בלבנון עכשיו הוא עבודה של שנים. דורות של מתכננים ומפקדים, ותשתיות מודיעין שהוכנו בדיוק לרגע הזה. אך בהחלט ייתכן שבעוד שנים, היסטוריונים ציניקנים יאמרו שסינוואר הציל אותנו בעור שינינו. אם היה מתרחש התיאום שעליו בנה סולימאני, ורדואן בגליל וחמאס בעוטף היו פועלים בו-זמנית – במקביל למטחי טילים מאיראן ומלבנון – הכל היה נראה אחרת כנראה.
במקום זאת, לאחר שנה של לחימה, הכל אכן נראה אחרת. רק הפוך. אנחנו בעיצומו של שינוי באופי המעגלים. המעגל הראשון מעצם הגדרתו היווה תמיד את האיום המיידי, ונקודת העבודה של צה"ל כוונה לאופטימיזציה של המענה במעגל זה. בניין הכוח בחיל האוויר והיבשה מוקד למעגל הראשון עד השני. המעגל השלישי, איראן, נתפס כאיום פוטנציאלי. המציאות שנוצרה עכשיו הופכת את היוצרות. צבאות הציר במעגל הקרוב ברמות שונות של ריסוק, והאיום מהמעגל השלישי הפך מפוטנציאלי לאקטואלי.
זעזוע טקטוני
זה זעזוע טקטוני שמחייב היערכות מחדש. כשמדובר בלחימה מטווחים של 2,000 ק"מ, נקודת העבודה הנוכחית של חיל האוויר רחוקה מאוד מלהיות אופטימלית. מטסים לטווחים האלה מורכבים, דורשים תדלוק באוויר, תיאום עם מדינות שכנות ועם האמריקנים – ומעל לכל יש בהם סיכון ממשי של היפגעות מטוסים וטייסים. חימוש אוטונומי יידע להעביר בדיוק את אותה כמות חומר נפץ, בדיוק לאותן מטרות ובאופן הרבה יותר פשוט.
כל עוד האייתוללות ומשמרות המהפכה שלהם שולטים באיראן, הם יחתרו תחת כל הסדר אפשרי בלבנון ובעזה
אנחנו יכולים וצריכים להיות במצב שברגע שסיימנו ליירט את הטיל ה-180 שהאיראנים והחות'ים שיגרו לעברנו – חמש דקות אחר כך, 180 טילים שלנו יוצאים לאיראן ולתימן. תגובת-נגד מיידית, בלי תיאומים ולחצים. ואם 95 אחוז מהמטח האיראני יורט באוויר – אחוז דומה לזה מהטילים שלנו יפגע במטרות. להם אין מערך הגנה רב-שכבתי. הדבר הזה לגמרי בהישג יד. מי שפיתחו פלא טכנולוגי כמו "כיפת ברזל" בפחות מארבע שנים, יידעו למלא את הסד"כ הנדרש לתקיפה כזו, לכשיוחלט, בזמן קצר בהרבה.
צילום: מיכאל קרמריש כאן לא רק תחשיב טקטי של עלות-תועלת צבאית. כל עוד האייתוללות ומשמרות המהפכה שלהם שולטים באיראן, הם יחתרו תחת כל הסדר אפשרי בלבנון ובעזה. על כן, היסט בנקודת העבודה הוא קריטי להמשך הדרך. השינוי באופי המעגלים יהיה המציאות בשנים הבאות. כל זמן שבטוח באיראן, לא יהיה בטוח כאן. ולכן אם יקראו למענה הזה חיל טילים, או כל שם אחר, זה לא ממש משנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.10.24
