"סוגיית הבתים המחוללים". כך מכונה אחת הבעיות הפחות מדוברות של יישובי העוטף שנפגעו ב-7 באוקטובר. סוגיה שתלויה באוויר מאז אותה שבת ללא מענה. אדוות עצובות של אסון ענק שנותרות שקופות. "בית מחולל זה בית שלא נפגע פיזית אבל התרחשה בו זוועה גדולה. או שנרצחו בו אנשים או שנאנסו בו אנשים או שנחטפו ממנו אנשים, והאנשים החיים לא רוצים לגור בו", מסביר זיו מצליח מקיבוץ ניר יצחק. "התחושה שלהם היא שהבית חולל. הם לא מסוגלים להניח את הראש במקום שבו הילדה שלהם נרצחה. הם רוצים לחזור להלך בשבילי הקיבוץ או המושב עם הקהילה שלהם, אבל לבית הזה הם לא מסוגלים לחזור. בהיגיון שלנו, המדינה צריכה לקנות אותו מהבעלים, ממי שנשאר מהמשפחה, כדי שיוכל לקנות בית אחר ביישוב שלו. הבית המחולל יוסב למחסנית הקליטה של היישוב, כי ממילא המדינה שואפת להגדיל את אוכלוסיית היישובים, ומשפחה שתיקלט תקנה אותו והכסף יוחזר למדינה. אבל זו סוגיה שנמצאת על השולחן כבר שנה, ללא פתרון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איפה זה עומד?
"נכון להיום, מדינת ישראל לא יודעת להתמודד עם האירוע הזה. איך זה שבחלוף שנה אין אף ח"כ שהניח הצעת חוק בנושא? אמנם קמה מינהלת תקומה ותוקצבה בנדיבות, אז הציבור חושב שבזה תם הטקס, אבל המציאות היא שיש המון סוגיות לא פתורות".
מצליח, 59, הוא ממקימי "פורום הביתה", ארגון הגג של היישובים שנפגעו קשות בשבת הארורה. חברים בו נציגי הנהלות בארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, כיסופים, נירים, חולית, נתיב העשרה, רעים, ניר יצחק וסופה, ומטרתם לקדם את הסוגיות הנוגעות לשיקום העוטף והפרחתו מחדש כדי להשיב את הקהילות לבתיהן. "הפורום הוקם מתוך הבנה שאם לא נדאג לעצמנו ולא נשפיע על המדיניות, הסיכוי לשקם את היישובים הוא נמוך מאוד, ומתוך הבנה שכל מה שנשיג לעצמנו, נשיג גם לכל החבל".
איתי לוי, יו"ר ועד נתיב העשרה: "יש אצלנו בנתיב העשרה ילדה בת עשר שמאז 7 באוקטובר נושר לה השיער מהחרדות. המשפחה שלה בחרה שלא לחזור לנתיב העשרה. מה אפשר להגיד לאבא ואמא של ילדה כזאת? אפשר להגיד להם לחזור הביתה? תפקידה של המדינה לדאוג גם לאלו שלא רוצים לחזור הביתה"
איך עושים את זה?
"מנסים להבין מה המדיניות שתשרת את התושבים, את המרחב, את העיר והכפר בצורה יותר טובה, ופועלים לקדם את זה מול תקומה, מול הממשלה, מול הכנסת, מול מינהל התכנון ובכל מקום אחר, כדי שהשיקום והצמיחה יהיו משמעותיים והחבל יחזור להיות טוב בהרבה מב-6 באוקטובר".
הפורום, שהוקם חמישה ימים בלבד אחרי הטבח, מספר את סיפורו של חבל הארץ שהופקר. הבתים שעדיין עומדים על תילם, חלקם מפויחים והרוסים, מזמינים בעיקר תיירים סקרנים. מרבית התושבים לא חזרו אליהם. כעת מפרסם הפורום לראשונה דוח על מצבם של תושבי העוטף, שבימים הקרובים יונח על שולחנותיהם של ראש הממשלה, נשיא המדינה, שרים וח"כים. הנתונים, לפי סקר שנערך בקרב 540 תושבים (שמהווים מדגם מייצג מבין 6,000 אנשי יישובי הפורום), מציגים תמונה מדאיגה: 90 אחוז מדווחים על פגיעה בבריאותם, 97 אחוז מרגישים פגיעה בחוסן הנפשי, 75 אחוז חווים פגיעה כלכלית, 30 אחוז איבדו את מקור פרנסתם. 80 אחוז מעוניינים לחזור לעוטף, אל מול 70 אחוז שהתלבטו בחודשים הראשונים.
בין חברי הפורום נמצאים המנכ"לית, אילה לונדנר מירושלים; איתי לוי, יו"ר ועד נתיב העשרה; מאיה ליברמן, מנהלת קהילת נירים; תומר גולן, מרכז משק בארי; אביעד בשרי, רכז תקומה חולית; ויגיל אבין, מרכז משק ניר יצחק. הם, לצד מצליח, מבקשים להזכיר גם בימים אלה של לחימה בזירה הצפונית, שהסיפור בעוטף רחוק מלהסתיים. "אנחנו שנה אחרי האירוע, ורק לפני שבוע קיבלתי כקיבוץ נירים מעט מאוד כסף להתחיל את תהליך השיקום", אומרת ליברמן, "עד עכשיו הרסנו בתים על חשבוננו, נתנו ערבויות של הקיבוץ כדי לעבוד ולשקם. זה נראה כאילו אנחנו רוצים לחזור הביתה יותר משהמדינה רוצה שנחזור".
כי מה?
"כי קוברים אותנו תחת הררי בירוקרטיה. כי הוצאנו עד עכשיו מיליונים מכספי היישובים. כי המדינה לא מעבירה כספים גם שנה אחרי. בסוף, החוסן של האנשים זו הקהילה. הקהילות מתחילות להתפורר, וככה גם החוסן".
לונדנר: "הנתון שלפיו יותר מ-80 אחוז מעוניינים לחזור לעוטף אמנם מעורר תקווה, אבל אני רואה את 20 האחוזים שלא מעוניינים היום לחזור. כרגע אין אף אחד שדואג להם, שמדבר עליהם".
לוי: "יש אצלנו בנתיב העשרה ילדה בת עשר שמאז 7 באוקטובר נושר לה השיער מהחרדות. לא היה אצלה מחבל בבית, היא לא ראתה מחבל, אבל הסטרס של היום הזה ומה שנלווה אליו מוביל לתופעות האלה. המשפחה שלה בחרה שלא לחזור לנתיב העשרה. מה אפשר להגיד לאבא ואמא של ילדה כזאת? אפשר להגיד להם לחזור הביתה? תפקידה של המדינה לדאוג גם לאלו שלא רוצים לחזור הביתה. זאת אמירה קשה, אבל זה המצב. אנחנו עושים הכל כדי שהרוב המוחלט יחזור, אבל לאותם אנשים שצריכים זמן בחוץ צריך לתת את היכולת להשתקם ולבנות את החיים מחדש, ולא להגיד שמי שלא חוזר לפה, לא באחריותנו".
לונדנר: "ב-20 אחוז האלה נמצאים האנשים עם הסיפורים הכי קשים".
ליברמן: "עוד נושא שעלה בדוח זה החוסן הנפשי והפגיעה בבריאות. אני רואה אנשים חזקים שעברו מלחמות ועכשיו הם קמלים. אנשים שהיו מעמודי התווך של הקיבוץ והמצב הבריאותי שלהם הידרדר בשנה האחרונה. בנירים נפטרו השנה שמונה חברים מבוגרים, שזה פי שניים מבשנה קודמת".
מצליח: "אנשים שהיו בגיל השלישי קפצו לרביעי".
ליברמן: "אחד הדברים הכי עצובים זה שמבוגרים כבר לא יהיו מסוגלים לחזור לקיבוץ שהם עצמם הקימו. וגם אנשים צעירים יחסית מעורערים נפשית. אנשים הפסיקו לעבוד כי הם לא מסוגלים".
ליברמן: "אספר לך על ילדים עד גיל תשע. אנחנו רואים שיש הרבה גמגום, חוסר תקשורת. הבן שלי בחודשים הראשונים כמעט לא דיבר. הוא היה מסתובב עם ידיים על האוזניים, מסרב ללכת לחדר האוכל במלון. אנחנו רואים ירידה מאוד קשה ביכולות שלהם. ילדים בני 12 חזרו להרטיב במיטה. כמעט כולם צריכים ריפוי בעיסוק וקלינאיות תקשורת. ההורים, מעבר לטיפולים שהם עצמם זקוקים להם, צריכים לקחת את הילדים לטיפולים פרטיים, כמו טיפולים בבעלי חיים. ילד לא צריך רק פסיכולוג, הוא צריך מערך שלם של מטפלים שייתנו מענה. זה לא מתוקצב, והמצב רק מחמיר".
מינהלת תקומה אחראית על כל ההיבטים של שיקום העוטף. איפה מינהלת תקומה בסיפור הזה?
לוי: "כשנכנסנו לתוהו ובוהו הזה הכניסו לנו אור ענק – משה אדרי ומינהלת תקומה שהיו קשובים ורגישים, חיבקו את הנהגות היישובים, בנו תוכנית שאנחנו עומדים מאחוריה, הגישו אותה, אישרו את התוכנית בממשלה, ופתאום התחילו לכרסם בזה. אין חוק תקומה, יש קיצוץ בתקציב, יש ממלא מקום (מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי – ר"א) ואין ראש מינהלת קבוע, וזה פוגע ביכולת שלנו לשקם את האנשים ואת היישובים שלנו. מה שאנחנו מבקשים היום זה מה שהמדינה אישרה".
מצליח: "הממשלה החליטה על תוכנית ומאותו רגע היא מכורסמת. חמישה מיליארד שקל מתוך הכספים (תקציב המינהלת הוא 19 מיליארד שקל לחמש שנים – ר"א) נכנסו להקפאה עמוקה עד שיחוקק חוק תקומה. הכסף שוכב במקרר ואי-אפשר לגעת בו. אלה חמישה מיליארד שקשורים לצמיחה, להקמת מנועי תעסוקה, לתחבורה, לחינוך, לתיירות. התקציב של תקומה הפך להיות קופה קטנה של ממשלת ישראל, שלוקחת משם כספים למטרות שלא הוגדרו בתוכנית. ועכשיו אנחנו גם שומעים שרוצים לקצץ אותו. עוד לא יבש הדיו על הנייר ופתאום מקצצים".
אמירה קשה. איפה אתם רואים את זה?
לונדנר: "הממשלה כבר קיצצה השנה 1.2 מיליארד מתקציב תוכנית החומש עבור הארכת השהות במלונות של המפונים, שכלל לא היה חלק מתקציב המינהלת. מלבד זאת, לאחרונה אושר בממשלה מתווה סיוע לנפגעי 7 באוקטובר, וכדי לממן זאת קוצצו 200 מיליון שקל נוספים מתקציב המינהלת. בהחלטת ממשלה ניתנה למינהלת אפשרות להסיט תקציבים לטובת הארכת שהות במלונות ללא צורך בהחלטת ממשלה, הרחק מאור השמש, מבלי שנדע מזה בכלל. המטרות, מוצדקות ככל שתהיינה, לא רלוונטיות. העיקרון שאנחנו מנסים לקדם הוא עיגון התקציבים באופן שלא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש כקופה קטנה למעט למטרה שלשמה הם הוקצו: שיקום העוטף ותקומתו. אחרת אפשר כל שני וחמישי לעשות הסטות. אנחנו חייבים ודאות כדי לתכנן קדימה, וכרגע אנחנו באי-ודאות".
מצליח: "כשאין חוק, תקציבים לא עוברים מהמדינה, היישובים צריכים להכניס את היד לכיס והסכומים הם מיליונים לכל יישוב. אין שום יישוב שיכול לעמוד בזה. התוכניות מדהימות ויש תקציב, אבל זה לא קורה. שנה אחרי, ואת תהיי בשוק מכמה מעט נעשה".
לונדנר: "שיקום העוטף צריך להיות קונצנזוס, והיינו מצפים לראות את חברי הכנסת עובדים בזה, מה שכרגע לא קורה. במשך שנה ניסינו לעבוד בתוך משרדי הממשלה ועכשיו אנחנו זקוקים לכנסת שתתערב. זו לא עבודה לאדם הבודד".
די מפתיע שזה המצב. מרבית הציבור חושב שהוא טוב בהרבה, שתושבי היישובים האדומים יחזרו בקרוב הביתה.
לונדנר: "נכון, וזה לא המצב".
בשבת ההיא שהה מצליח בן ה-59 עם משפחתו בטיול באוסטריה עם משפחת ליבשטיין. אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, היה צריך לחזור יומיים קודם בגלל הבחירות לרשויות המקומיות. הוא ובנו ניצן ז"ל נרצחו בכפר עזה. "האירוע תפס אותי ברבע לשבע בבוקר, כשאחד השכנים התקשר אליי לשאול מה קורה ושתי דקות אחר כך רוצחים אותו. חזרתי לארץ וניהלתי במשך חודשיים את כפר עזה, שתושביו עוברים בימים אלה ליישוב זמני שהוקם ברוחמה".
ליברמן, מנהלת קהילת נירים וחברת הקיבוץ, הייתה ב-7 באוקטובר בדרך לתאילנד עם משפחתה. "התחלתי לקבל הודעות בווטסאפ של 'מאיה תצילי אותי, תשלחי אליי את הצבא'. חברים קרובים כתבו שיש אצלם מחבלים בבית ושאעשה משהו. לא היה לי ממש מה לעשות כי לא היה צבא. רק ב-13:30, כשהגיעו כוחות, התחלתי לשלוח אותם לבתים שיש בהם מחבלים. למחרת כבר הגענו לאילת, לשם פינו את הקיבוץ".
גולן, מרכז המשק של בארי, היה באותו בוקר בקיבוצו רוחמה. "קפצנו להגן על הגדרות כדי למנוע חדירת מחבלים, ותוך זמן מסוים התחברתי לוואטסאפ צוות החירום של בארי, בניסיון להביא לשם צבא דרך קשרים עם אנשי צבא שאני מכיר. לא הצלחתי וזה כישלון חרוץ מבחינתי".
בשרי, צעיר חברי הפורום, היה בחופשה בצפון. "לבית שלנו בקיבוץ חולית נכנסו מחבלים, וכמעט כל מי שהיה בשכונה שלי באותה שבת לא איתנו יותר. עד הצהריים אף אחד לא ידע מה קורה בחולית ולא שלחו כוחות".
איתי לוי היה בביתו שבנתיב העשרה עם אשתו ושלושת ילדיו. "אני חבר כיתת כוננות. באיזשהו שלב אני יוצא החוצה עם ראש המועצה האזורית איתמר רביבו, לוקח את רכב הביטחון של המושב, נוסע למקומות שיש בהם חשד למחבלים ומתחיל לפנות פצועים. בצהריים נתקלתי בארבעה מחבלים שהגיעו בנגלה השנייה. תפסתי ואזקתי אותם. לצערי הסתובבתי בין כל הגופות של המושב, פיניתי את כל הגיבורים שיצאו להילחם ולהגן על נתיב העשרה ונפלו בקרב, כולם חברים שלי וגם משפחה – בעלה של אחותי, אורן שטרן ז"ל, נרצח. ראיתי את הרוע ואת האכזריות והזוועות בעיניים".
יגיל אבין מניר יצחק העביר 12 שעות בממ"ד. "אלה היו שעות מורטות עצבים. הבנתי שחברי כיתת הכוננות שלנו נרצחו בקרבות בבוקר. בשעות הראשונות התמונה הייתה שמחבלים עוברים מבית לבית ורוצחים. אלינו הצבא הצליח להגיע לפני שנכנסו. למחרת הגענו לאילת עם הקהילה, ולפני חודש וחצי חזרנו לגור בקיבוץ".
לוי: "את שואלת על השנה הזו, ועבורנו זה כאילו שהשנה הזו נמחקה".
ליברמן: "רק שלא גדלנו בשנה, אלא בחמש שנים".
הם נפגשים פעם בשבוע. לפעמים בזום, לפעמים באחד היישובים. "כולם פה אנשים מאוד עסוקים שמוצאים את הזמן לזה מתוך הבנה שאם אנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה", אומרת לונדנר.
אבין: "מטרתנו לאחד כוחות, להרים את הראש ולדאוג לעצמנו".
איך זה בא לידי ביטוי בפועל?
לונדנר: "אחרי שמינהלת תקומה הציגה לנו תוכניות שיקום שלא נותנת מענה לנושאים רבים, ניהלנו משא ומתן משותף עם המינהלת, ורק כך קולנו נשמע וניתן מענה לחוסרים. הסברנו למינהלת שהקהילות הפגועות ביישובים האדומים לא מצליחות להרים את הראש בשלב הזה לתכנון פרויקטים, כמו שדרוג מגרש ספורט וקולות קוראים נוספים שפורסמו על ידי המינהלת. לאחרונה הוקם צוות במינהלת שתפקידו להציע פתרונות למצב הזה, שבו דווקא מי שהכי צריך לא מספיק להגיש תוכניות ולקבל תקציבים".
אבין: "הפורום פועל לטיפול בסוגיות שהיישוב הבודד לא מסוגל להתמודד איתן. בראש ובראשונה העברת חוק תקומה".
לונדנר: "אנחנו רואים שהממשלה לא מאשרת את חוק תקומה, אז יזמנו יחד עם תנועת 'עתיד לעוטף' את הגשת חוק תקומה בכנסת כחקיקה פרטית".
מצליח: "אנחנו משתפים פעולה כדי שהבית שניכנס אליו יהיה הבית שאנחנו רוצים. אבל לא מתוך מסכנות אלא מתוך כוח".
אבין: "קרתה המציאות ואנחנו מסתכלים קדימה".
לוי: "היית מצפה שאחרי אירוע כזה, הטרגדיה הכי גדולה בתולדות המדינה, תראי את הממשלה, את האוצר. הם לא נמצאים, נוצר ואקום ואליו נכנסנו. ההורים שלנו בנו את המושבים והקיבוצים, ואנחנו יודעים למלא את הוואקום הזה ממקום של חוזקה".
לונדנר: "אנחנו מרגישים את התמיכה והרצון לסייע מכל חלקי העם, ומצפים לראות שהקונצנזוס הזה מתורגם גם לכנסת. גם אם הממשלה עושה פעולה בכיוון הנכון, כמו הקמת מינהלת והקצאת תקציב, עדיין יש הרבה מאוד דברים שלא עובדים כמו שצריך".
לוי: "בשרי, כמה אנשי ממשל היו בחולית מאז ה-7/10?"
בשרי: "שרים לא היו בכלל. חברי כנסת היו שניים או שלושה".
לוי: "לא הייתי מעז להיות ח"כ או שר במדינת ישראל מבלי להיות לפחות פעם בחודש בכל אחד מהיישובים שנפגעו במתקפה האיומה הזו. כבוד נשיא המדינה היה בחולית שלוש פעמים. זה לא עניין של ימין או שמאל, זה להבין שצריך לרדת לשטח, ללכלך את הידיים, להבין שהמדינה חייבת לשקם את האנשים שרצחו להם ואנסו וחטפו אותם".
גולן: "הפער המרכזי שלא מאפשר לנו ללכת קדימה זה עניין החטופים; העובדה שחברים שלנו עדיין מוחזקים בעזה ושאנחנו לא מצליחים לקבור את מי שמת. אנחנו מחויבים להוציא תקציבי שיקום ולתכנן את העתיד ולייצר ודאות, אבל נושא החטופים הוא אבן נגף שפוגעת בנו קשות בכל התהליך".
לוי: "בנתיב העשרה אין חטופים, אבל זה לא משנה את האמירה שהיינו מוכנים לעצור הכל למען החזרתם. זה חייב להיות סדר העדיפות הראשון של כל אזרח במדינת ישראל".
מצליח: "החזרת החטופים היא עניין קריטי. אין שיקום בלי ביטחון ואין שיקום בלי החזרת החטופים".
ובתוך המאבק שלכם, יש אינטרסים מנוגדים של יישובים ספיציפיים?
לוי: "לא אקרא לזה אינטרסים מנוגדים, אלא פוקוס אחר. אנחנו משפחה, וגם בתוך המשפחה יש ילד שצריך משהו אחד וילד שצריך אחר. במתווה השיקום כפר עזה, בארי וניר עוז נפגעו יותר ואנחנו כפורום בחרנו לשים את הפוקוס לפי הדרישות של אותם קיבוצים. בכל הקשור לביטחון, נתיב העשרה ונחל עוז מאוימים יותר. כמו שאנחנו יודעים לעשות את זה בתוך הפורום, גם המדינה צריכה לתת לכל אחד את מה שהוא צריך".
מצליח: "ועדיין יש פה מלחמה. תושבים שבאים ליישובים שלהם כדי לראות אם אפשר לחזור או לא שומעים רעשי מלחמה כמו ב-7 באוקטובר".
בשרי: "אצלנו בחולית יש עכשיו פיצוצים ויריות כל כמה דקות".
איך אפשר בכלל להשתלט על כל הבעיות ולהשיג את כל המטרות? הרי השיקום הוא גם נפשי, גם פיזי, גם כלכלי, גם ביטחוני.
בשרי: "אי-אפשר. אנחנו כל הזמן מתעדפים ומקווים שקיבלנו החלטות נכונות. זו התמודדות עם אין-ספור אתגרים ומשימות. מצד אחד רוב המערכות מקרטעות ומצד שני יש לך אנשים במצוקה אמיתית שצריכים מענה מהיר ואיכותי. אז לא באמת מצליחים להגיע להכל וזה שובר לי את הלב כל יום מחדש".
לוי: "אחד הדברים שנותנים לי כוח זו היכולת שלנו לחבור יחד למשימות רוחביות. בכל יום יש עשרות אם לא מאות דברים פרטניים שכל אחד מאיתנו מתעסק איתם. תושב שחזר הביתה אחרי שנה, עשה פרסה ויצא החוצה כי הבין שהוא לא יכול להיות שם דקה. מישהי שמתקשרת אליי ואומרת: 'אני לא מסוגלת להיכנס למושב'. הכאב צורב לך בכל הגוף ואתה מבין שהנפש עוד פצועה והפצע פתוח. נכון, יש כאלה שמצליחים יותר מהר להרים את הראש, אבל איזו מין חברה נהיה אם לא נעזור לאחרון שבאחרונים?"
מצליח: "על פי המדינה, אף אחד מהיישובים האדומים לא אמור לחזור. מבחינה ביטחונית כולם מנועים, אבל בחלקם יש אנשים שחזרו כי רצו לחיות ביישוב שלהם או למלא בו תפקידים חיוניים. ועדיין, לא היינו משקיעים אנרגיה וקוראים לפורום 'הביתה' אם היו לנו חלומות אחרים. בסרט 'מבצע סבתא' קרמבו אומר: 'אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט-לאט אתה מגביר'. גם פה זה ככה, אחרת הקהילות ימשיכו להתפורר ואנשים לא יחזרו לבתים שלהם. בסוף תמונת הניצחון היא לא האם נסראללה חוסל, אלא האם יהיו ילדים בנתיב העשרה, בסופה ובשאר היישובים".
לונדנר: "כאן יושב הקומץ הבלתי מייצג שהצליח להרים את הראש ולהסתכל קדימה. אבל הקהילות עברו מסע לוויה מתמשך. צריך כוחות חיצוניים גדולים שימשכו את העגלה. זה אירוע יחיד בהיסטוריה, וצריך להתייחס אליו בסדרי הגודל שהוא".
לוי: "אנחנו נלחמים על זכות הקיום של מדינת ישראל".
