הדברים האלה נכתבים בדיוק ברגעים שבהם נשמעות אזעקות בכל רחבי גוש דן. ההצלחות של צה"ל בשבועות האחרונים מול חיזבאללה – לא הובילו את ישראל לרגיעה. אם היו אשליות שפגענו ביכולות השיגור, אז טעינו. כטב"ם בלב מחנה צבאי. ארבעה הרוגים. עשרות פצועים. הלב נקרע. אזעקות ב-182 יישובים במטח אחד. הסוף לא נראה באופק.
זו השנה הקשה ביותר שעברה ישראל מאז הקמתה. זה לא ייגמר, מטיפים לנו, עד שהבעיה הפלסטינית לא תיפתר. פה ושם השלינו את עצמנו שהנושא ירד מהשולחן. הוא אף פעם לא ירד. וגרוע מכך, בשנה האחרונה הפכו הפלסטינים לנושא המרכזי של השמאל העולמי. הקורבנות המובילים של העולם. זאת למרות שבכל מדד אובייקטיבי – מצבם של הפלסטינים, גם ברצועת עזה, היה לפני 7 באוקטובר טוב יותר מהממוצע העולמי. כך בתוחלת חיים. כך בתמותת תינוקות. כך בחינוך. מיליארדים בעולם השלישי נמצאים במצב גרוע יותר. אבל הם לא מעניינים אף אחד.
יש הטוענים כי יכול להיות פה שלום אם ישראל רק תסכים לנוסחה הכל כך פשוטה של מדינה פלסטינית. אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, ונאסר אל-קידווא, לשעבר השגריר הפלסטיני באו"ם, חתמו על מסמך הצעה לשלום, שלא עורר רעש גדול בישראל, אבל פורסם, למשל, ב"לה מונד".
הגדיל לעשות שר החוץ הירדני, איימן ספדי, שיצא לפני קצת יותר משבועיים בהצהרה שהתחזתה לדרמטית: "אנחנו כאן, נציגים של 57 מדינות הוועידה הערבית-מוסלמית, מצהירים שכולנו מעוניינים לערוב לביטחונה של מדינת ישראל בקונטקסט שבו ישראל מסיימת את הכיבוש ומאפשרת הקמה של מדינת פלסטינית". ההצהרה הפכה לוויראלית. אפילו אני זכיתי לפניות, גם מצד ידידים: יש תוכנית שלום. מדוע ישראל דוחה אותה?
57 מדינות, אמר ספדי. הוא רציני? אחת מהן היא איראן. סוריה, לבנון ועיראק הן גרורות שלה. גם קטאר ברשימה. זו המדינה שכבר שנים מממנת את חמאס ואת ההסתה בקמפוסים תחת הדגל של "מהנהר עד הים, פלסטין תהיה חופשית". כשאומרים "חופשית", הכוונה היא לאיסלאמיסטית, תחת שלטון של חמאס.
אבל מה שחשוב יותר הוא ההצעה עצמה. ספדי מתכוון לתוכנית השלום הערבית. אולם יש הבדל אדיר בין היוזמה הסעודית, שלא אומצה בפסגה בביירות, לבין "תוכנית השלום הערבית", שאומצה בלחץ של מדינות הסירוב. היוזמה הסעודית לא כללה את "זכות השיבה". תוכנית השלום הערבית, לעומת זאת, כוללת לא רק את החלטה 194, שהמשמעות שלה היא "זכות השיבה", אלא גם התנגדות למתן אזרחות לפלסטינים במדינות ערב.
אלו לא רק מילים
הפלסטינים דחו את מתווה קלינטון, שהוצג בדצמבר 2000. הם דחו את יוזמת אולמרט ב-2008. הם דחו את הצעות ג'ון קרי ואובמה ב-2014. וספדי עצמו הצהיר, שוב ושוב, שהוא תומך ב"זכות השיבה", שהמשמעות שלה היא חיסול ישראל. גם המסמך של אולמרט וקידווה סובל בדיוק מאותה בעיה. הוא חוזר, פחות או יותר, על מתווה קלינטון, למעט בעיית הפליטים. הוא משאיר אותה פתוחה. אבל זו בעיה שאי-אפשר להתעלם ממנה.
שר החוץ הירדני טען ש"אחרי 30 שנה של מאמצים לשכנע אנשים ששלום הוא אפשרי – הממשלה הישראלית הרגה את זה". ומה עם מתקפת חמאס הרצחנית על ישראל? היכן מעשי האונס? היכן ציר הרשע?
מהמסר על שלום עבר ספדי לרטוריקה הקבועה: "אחרי 30 שנה של מאמצים לשכנע אנשים ששלום הוא אפשרי – הממשלה הישראלית הרגה את זה". הממשלה הישראלית? עד כדי כך עסוק ספדי בהונאה עצמית? ומה עם מתקפת חמאס הרצחנית על ישראל? היכן הרטוריקה של השמדת יהודים? היכן מעשי האונס? היכן ציר הרשע? העיקר שספדי שילם מס שפתיים לשלום, כדי לעבור לרטוריקה הקבועה של דמוניזציה.
בהתייחס לנתניהו אמר ספדי: "הוא שיוצר את הסכנה לישראל, כי הוא לא מעוניין בפתרון שתי המדינות". לשם שינוי אני מתנדב להגן על נתניהו. זה היה נתניהו שהצהיר שוב ושוב על "שתי מדינות". זה היה נתניהו שהסכים למתווה שהגיש ג'ון קרי בתחילת 2014, אשר התבסס על נסיגה ישראלית מלמעלה מ-90 אחוז מהשטחים – לצורך הקמת מדינה פלסטינית. וזה היה נתניהו שהסכים ב-2020 לחזון השלום של טראמפ, שכלל מדינה פלסטינית.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזינתניהו של היום שונה. אבל זה קרה בעיקר בגלל הפלסטינים. כאשר הם מסרבים לכל יוזמת שלום ורבים מהם מעדיפים להיות חלק מציר הרשע בראשות איראן, אז הכתובת לטענות של ספדי היא הפלסטינים. רק אחר כך נתניהו.
המכשול העיקרי לשלום הוא ציר הרשע. צריך להיאבק בו כדי לאפשר את השלום. ספדי היה אמור להבין את זה. אבל הוא עסוק בתעמולה. לא בקידום פיוס ושלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.10.24
