"אנחנו האנשים הכי יומרניים ונאיביים שתכיר", אומר יונתן שמריז. כמה ימים אחרי טקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון, חברי ארגון "קומו", שהגו והפיקו בתוך חודש וחצי את אחד האירועים המרגשים, הנכונים והכנים בתולדות המדינה - ולא רק בהשוואה לטקס הממלכתי שמכונה על ידם בבוז שקט "הקלטת" - יושבים במפקדה הקטנה שלהם באזור הבורסה ברמת-גן ומתכננים את צעדיהם הבאים. אדי אדרנלין ואופוריה עוד מרחפים באוויר החדר והארבעה - יונתן שמריז, עמרי שפרוני, שיראל חוגג ורז ציפריס - נראים מעט תשושים והרבה נחושים. "אפילו יום חופש אחד לא קיבלנו", מתלונן חוגג בחיוך. "בוקר רגוע אחד, וזהו. יש יותר מדי דברים לעשות. הטקס היה זיקוק של הרבה מאוד דברים, אבל בסוף הוא לא המהות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ניכר שהם מתחילים להכיר במשקל האחריות החדשה שנפלה עליהם - מאז הטקס כבר הוכתרו בשלל סופרלטיבים, מהתקווה החדשה ועד למנהיגות העתידית של המדינה - ולא נרתעים ממנה. אחרי הכל, בלי יומרנות ונאיביות לא הייתה קמה מדינת ישראל. שלושה מהארבעה שיושבים סביב השולחן הם תושבי העוטף, ואיתם יושב לשולחן בדממה גם צל גדול של אובדן, כאב וזעם שממש אפשר לחוש בו.
יונתן שמריז, 34, מכפר עזה. ב-7 באוקטובר היה נעול בממ"ד עם אשתו ההרה ובתם התינוקת. אחיו הצעיר אלון בן ה-26 נחטף לעזה, וב-15 בדצמבר נורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל יחד עם יותם חיים, גם הוא מכפר עזה, וסאמר אל-טלאלקה מחורה, לאחר שהשלושה נמלטו משבי חמאס ושרדו חמישה ימים לבדם בעזה. מותם הטרגי היה אחת מנקודות השבר הגדולות בשנה הזו, והיו לא מעט.
7 צפייה בגלריה
שמריז נואם בפארק הירקון. "המהות של הטקס הייתה האנטיתזה של הפוליטיקה הישראלית" | צילום: דנה קופל
"זה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים", אומר שמריז ביובש, רק מבטו מסגיר את הסערה. "עד אז עשיתי הכל, נסעתי לכל מקום בעולם, דיברתי עם כל מי שאפשר - וכל הזמן בלי בית, אתה פליט, אשתי, אני, תינוקת ושני כלבים בחדר של 20 מטר, אבל לא היה אכפת לי. אמרתי, 'לאלון יותר קשה'. ואז זה קרה. לא ראיתי איך אני קם מזה, לא הבנתי איך עומדים על הרגליים. שבועיים אחרי שאלון נהרג נולד לי תינוק, לביא, והתחלתי לחשוב איך אני לא נשאב לתהום, איך מנקודת השבר העמוקה הזו אני מגיע למקום של תקווה וחיבור. ואז אמרתי, טוב, אני יודע לאן אני רוצה להגיע ומה המטרות שלי: תיקון המדינה".
"במוות של אלון, יותם וסאמר", אומר עמרי שפרוני, "הבנו מה זה לב שמתרסק, אבל אני חייב לומר, בביקורת, שאז גם הבנו עד כמה מהר בחברה הישראלית, אולי בגלל חוסר היכולת להכיל, הדברים חוזרים למסלולם. זה כאב. חוויתי את זה גם באירוע של ששת החטופים שנרצחו, במוות של איתי סבירסקי, שהוא בן כיתה שלי ועוד. זו התמודדות קשה מאוד".
בפברואר 24' הקים שמריז עמותה להנצחת אחיו בשם "אלון - למען בניית חברת מופת", שמאוחר יותר היוותה את הבסיס ל"קומו". מטרות העמותה הן אכן יומרניות ונאיביות, בדרך המקסימה והנדרשת ביותר: שינוי השיח, איחוד החברה הישראלית, בניית מנהיגות חברתית וציבורית חדשה, בניית שירות ציבורי למופת, תמיכה בארגונים, ייצור תוכניות לימוד, קיום אירועים, כנסים ועוד. "כן", מסכים שמריז. "אנחנו נאיביים חסרי תקנה, אבל הלב במקום הנכון. אנחנו לא אומרים שהאמת אצלנו, אבל אנחנו מאמינים בערכים מסוימים".
נאומו הכואב והנוקב של שמריז, שהציע תערובת חזקה של זעם ותקווה, היה אחד מרגעי השיא של הטקס. "במקום שתוקם ועדת חקירה ממלכתית", אמר, "אנחנו שואלים את השאלות בעצמנו בלי לקבל תשובות. אין דוגמה אישית, אין חזון, אין מנהיגות, אין קבלת אחריות".
"אני מאמין", אמר שמריז, "שמתוך ההריסות והחורבן, מתוך התופת, קם כאן דור חדש. דור שמאמין בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת, דור שמאמין ברוח הישראלית. דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר, ערכית יותר, מדינה שבה רודפים את האמת, מדינה שנשענת על ערבות הדדית, שעושים בה הכל בשביל להחזיר 101 חטופים וחטופות שנמצאים במנהרות חמאס. מדינה שנהיה גאים לגדל בה את הילדים שלנו, מדינה משגשגת לעם היהודי ולכל מי שקשר את גורלו אלינו".
שיראל חוגג, בן 45 מאופקים, נשוי ואב לשלושה, מנכ"ל של חברה גדולה בתחום המזון. ב-7 באוקטובר היה עם משפחתו בבית בזמן שמחבלי חמאס שרפו את בית אחותו, ד"ר אליי חוגג גולן, שגרה בכפר עזה עם בן זוגה אריאל ובתם התינוקת יעל. השלושה נפצעו קשה. אליי הייתה מורדמת ומונשמת במשך 51 ימים. היא התעוררה, כנגד כל הסיכויים, משתקמת ואף חזרה לעסוק ברפואה. ב-10 באוקטובר התפוצץ חוגג הכואב והזועם בראיון לאמיר איבגי בערוץ 14, שהפך למיתולוגיה מיידית.
רז ציפריס, יועץ תקשורת ואסטרטג: "נפלתי לסוג של דיכאון. היה לי מאוד קשה לתפקד. הרגשתי שמה הטעם לעשות משהו בכלל, הכל התפרק. כמה חודשים לא הצלחתי למצוא סיבה לקום בבוקר, ללכת לעבוד. ואז פגשתי את 'קומו'. המפגש עם יונתן נתן לי הרבה כוחות"
"הכאב הכי גדול שלי זה על השיסוי", הוא אומר. "על זה ששכחו מה חשוב, שאלה האזרחים במדינה. מנהיג צריך קודם כל לקחת אחריות על הדבר הזה. אני עדיין כועס", הוא אומר, "אבל לקחתי את הכעס ובמקום לתת לו לאכל אותי אני מתעל אותו לאהבה, עשייה ובנייה".
עמרי שפרוני, 39, יליד בארי, מתגורר בגבעת חביבה עם זוגתו ושני ילדיהם. ב-7 באוקטובר שהתה המשפחה בבארי לכבוד יום ההולדת ה-77 של הקיבוץ. שפרוני איבד ארבעה מבני משפחתו, בהם התאומים בני ה-12.5 ליאל וינאי חצרוני ז"ל. אחיו הגדול שגיא נפצע קשה כשברח מבית בוער.
"כשיצאתי מבארי ב-8 באוקטובר בשש וחצי בבוקר - ואני יודע שזה נשמע קצת קלישאה - המחשבה שעברה לי בראש הייתה: צריך לתקן, וזה עלינו (שהפכה לסלוגן של 'קומו'). זו הייתה ממש תחושה של בעירה פנימית". מאוחר יותר, כסמג"ד במילואים, נלחם בעזה. שפרוני הוא ראש המכינה הקדם-צבאית על שם רבין וחבר ועד מועצת המכינות. "מאז 7 באוקטובר לא הצלחתי לחזור לעבודה", הוא אומר.
"הכאב והזעם לא נעלמו", ממשיך שפרוני את דברי חוגג. "אפילו לא לרגע, ושאף אחד לא יחשוב שהם ייעלמו בקרוב. אני חושב שב'קומו' הצלחנו לצאת מהמקום של הזעם בלי לבטל אותו ולהביא אנרגיות של עשייה".
רז ציפריס, 39, אסטרטג, קמפיינר ויועץ תקשורת, גר במרכז ולא נפגע ב-7 באוקטובר באופן ישיר. ב-8 באוקטובר כבר התייצב במטה החטופים. "טבעתי את הסלוגן 'מחזירים אותם הביתה עכשיו' שהפך להיות הסלוגן הישראלי שהכי נצפה בעולם", הוא אומר. אחרי שבועיים קרס.
"נפלתי לסוג של דיכאון. היה לי מאוד קשה לתפקד. הרגשתי שמה הטעם לעשות משהו בכלל, הכל התפרק. כמה חודשים לא הצלחתי למצוא סיבה לקום בבוקר, ללכת לעבוד. ואז פגשתי את 'קומו'. המפגש עם יונתן נתן לי הרבה כוחות. 'קומו' זה ברמה הלאומית, אבל גם ברמה האישית, זה ציווי לעצמי לקום, לפגוש אנשים, לעשות טוב, להיות ביחד, זה הרבה יותר גדול ממני".
ציפריס אמנם היה בשולי העניין התקשורתי בטקס, אחרי הכל לא קרה לו שום דבר דרמטי, אבל בקבוצה הוא לגמרי במרכז. "מבחינתנו רז הוא המנכ"ל והאסטרטג של הטקס", אומר שפרוני. "בזמן שאנחנו היינו כל אחד עם הכאב והבעיות שלו, רז החזיק את הדבר והוביל אותו בצורה פנומנלית".
"באפריל התגבשנו כקבוצה", אומר שמריז. אחרי שרשם את העמותה בפברואר ויצא לדרכו לשנות את המדינה, חיפש שותפים. עוטף עזה הוא מקום קטן. בין שמריז ושפרוני כבר שררה היכרות רופפת, ואת חוגג הכיר דרך אחותו, אליי, שנשואה לאריאל, חבר ילדות שלו. השלושה נפגשו בניחומי אבלים של בארי וכפר עזה. "התחלנו לדבר על לאן אנחנו רוצים ללכת. מהר מאוד הבנו שהמצב מחייב מעשה. נסענו לפגוש תושבים, צירפנו את עמרי ודיקלה לרנר ממושב כחל, מייסדי 'קומו' בצפון, והתחלנו לעבוד".
באחת מהנסיעות האלה, ב-19 באוגוסט, נולד הטקס הלאומי. "היינו בדרך לכפר סאלד לפגוש את רכזת החינוך", נזכר שפרוני, "זה היישוב הצפוני ביותר שלא פונה, ולילדים לא היה פתרון. יום קודם הודיעו שמירי רגב תוביל את הטקס הממלכתי ויונתן כבר פירסם ציוץ זועם שהפך ויראלי, ותוך כדי נסיעה החלטנו על קיום הטקס".
מי הגה את הרעיון?
"כולנו אמרנו את זה בו-זמנית", צוחק ציפריס. "אף אחד פה לא ייקח קרדיט לעצמו. לפני ההודעה על הטקס הממשלתי אף אחד מאיתנו לא חשב להרים טקס משלנו. בהתחלה, החזון לא היה פארק הירקון עם במה ענקית וקהל של המונים".
עמרי שפרוני: "המשימה הייתה לייצר על הבמה אחדות בלי לדבר על אחדות. אחדות היא לא אחידות, לא כולם חושבים אותו דבר, אבל אחדות מבוססת על זה שיש לנו גבולות גזרה משותפים וערכים משותפים. השבת החטופים היא ערך של כולם, לא עניין פוליטי. ועדת חקירה ממלכתית היא ערך, לא עניין פוליטי"
"חשבנו על טקס משפחתי במקום אינטימי בעוטף", אומר שמריז. "אבל בתור אחד שגר יותר מ-30 שנה בעוטף, אני יודע שאתה יכול לתכנן משהו מאוד יפה ובסוף לא יקרה כלום".
מה ששינה את התמונה והעביר את הטקס לתל-אביב הייתה ההתגייסות הציבורית האדירה. בתוך שלושה ימים נאספו, בגיוס המונים, כמיליון שקל, "וזה פשוט לא עצר", אומר ציפריס. למעלה משלושה מיליון שקלים גויסו לטובת העניין. בנוסף, 40 אלף כרטיסים נחטפו בתוך שעות ספורות.
הארבעה, אגב, עדיין לא ראו את הטקס. במהלכו הם היו עסוקים מאחורי הקלעים, התרוצצו בין האמנים והנואמים, דאגו שהכל יתקתק, וגם נתנו וקיבלו לא מעט חיבוקים. חוגג זוכר במיוחד את השוטרות ששמרו על הבמה ומיררו בבכי לאורך כל הטקס. האם הם מתכוונים מתישהו לראות אותו? רק חלקם עונים "כן".
ההתגייסות לא נעצרה בתרומות: העירייה הגדירה את האירוע כעצרת, האמנים הגיעו בחינם, העובדים התנדבו, המשטרה הציבה שוטרים על חשבונה. "הם עשו המון בשבילנו", אומר שמריז.
לא היה ניסיון להכשיל את הטקס?
אפילו לא לרגע, אומרים הארבעה. "כל הגורמים שישבנו מולם", אומר שמריז, "היו לגמרי איתנו. נחשפתי למשטרה מקצוענית מאוד, אדיבה".
משטרה אדיבה? לא היית בהפגנות?
"הוא לא עושה מדורות באיילון", צוחק ציפריס, ושמריז מודה שאת ההפגנות הוא רואה בעיקר בטלוויזיה ("אני חושב שיש דרכים יותר טובות להשפיע ולהגיד 'מה לא' זה לא הפתרון"). "כל מה שקשור בטקס היה מאוד חשוב להם. 56 שוטרים נפלו ב-7 באוקטובר, ובמעגל של השוטרים שעבדנו מולם היו אבות שכולים, כאלה שאיבדו חברים. ראית שהם באמת רצו בהצלחת הטקס".
ואז, כמה ימים לפני, הוטלו המגבלות. במקום מאה אלף איש, הורשו להגיע כ-4,000 בלבד. "האמת", אומר שמריז, "זה פחות או יותר מה שחלמנו עליו בהתחלה, אירוע אינטימי של משפחות. לא מעט משפחות גם אמרו לי שרק ככה הן יכלו לבוא. אירוע גדול איים עליהן. הייתה שם אנרגיה שקשה להסביר במילים".
"הרבה פוליטיקאים רצו להגיע לטקס ולנאום", אומר חוגג, "אבל הבנו שזה לא המקום שלהם". "יש אכזבה מהפוליטיקה", תורם שפרוני את האנדרסטייטמנט של השנה. "מה שאנחנו הצלחנו לייצר בערב אחד, כל הפוליטיקאים לא מצליחים לייצר כבר שנה שלמה, לפחות. הנוכחות שלהם הייתה לא רצויה". "כל המהות של הטקס", משלים ציפריס, "הייתה בדיוק האנטיתזה של הפוליטיקה הישראלית".
דיפלומטים זרים ושגרירים דווקא כן הוזמנו. "הבנו שזה אירוע הסברתי וככה התייחסנו אליו", אומר שמריז. "רק בארץ היו יותר מ-350 אתרי הקרנה, ויותר מ-50 אתרי הקרנה בחו"ל. הגיעו עשרות ערוצי תקשורת זרה, והיה לנו חשוב להעביר גם מה עברנו, אבל בעיקר ממה עם ישראל עשוי".
"הייתה גם ביקורת מחלק מהמשפחות", אומר שפרוני. "איך אתם עושים טקס כשהאירוע עוד לא הסתיים, כשעדיין יש חטופים ומלחמה ובאותו שבוע נפלו חללים. ולמרות הביקורת המובנת, אנשים יצאו ממנו מאוד מחוזקים".
"הטקס לא הציף מחלוקות", אומר ציפריס, "משום שמלכתחילה כל המהות שלו הייתה לחבר אנשים ולהציג נרטיב אחר".
"המשימה הייתה לייצר על הבמה אחדות בלי לדבר על אחדות", אומר שפרוני. "אשירה גרינברג וערין חבקה הראו את זה בנאום שלהן בצורה הכי יפה: אחדות היא לא אחידות, לא כולם חושבים אותו דבר, אבל אחדות מבוססת על זה שיש לנו גבולות גזרה משותפים וערכים משותפים. השבת החטופים היא ערך של כולם, לא עניין פוליטי. ועדת חקירה ממלכתית היא ערך, לא עניין פוליטי".
שמריז: "ועדת חקירה ממלכתית מייצגת ערכים שאנחנו מאמינים בהם, אחריות, הפקת לקחים, מנהיגות. אם טובת העם לנגד עיניו של המנהיג, צריכה להיות פה לקיחת אחריות".
ועידת חקירה ממלכתית זה אכן ערך, גם לקיחת אחריות – ואולי בגלל זה צרם קצת השיר של שולי רנד וישי לוי, "אל נבקש" – ובמיוחד השורה: "לא צריך כל דבר לחקור ולשאול".
"לדעתי הכוונה הייתה הפוכה לגמרי", אומר חוגג, "שיש אנשים שאיש לא יודע עליהם, שבוכים בסתר, אולי-פוסט-טראומטיים. אבל בסדר, כל אחד והפרשנות שלו, ותאמין לנו שיש הרבה – כמו הכיתוב על החולצה של עברי לידר, 'יהי זכרם מהפכה'. אבל זאת הייתה האמת שלו".
"לא כל דבר הוא אמירה פוליטית", אומר שפרוני, "וגם כשהיו אמירות פוליטיות הן לא בהכרח מייצגות אותנו. אני לא מרגיש שגנבו לי את המדינה, ממש לא. וגם אני חושב שהכוונה מאחורי השיר הייתה לדבר על אנשים שלא רואים עליהם את הטראומה, את הפציעה".
אני מנסה לחלץ מהחבורה אמירות קצת פחות מנומסות מ"צריכה להיות לקיחת אחריות" על הנהגת המדינה, אבל מהר מאוד מבין, ומכבד, את העובדה שהסגנון שלהם עקבי כמו המטרות: איחוד החברה, לקיחת הכאב למקום של בנייה, דבר כמו שאתה רוצה שידברו אליך. ואתם יודעים מה, אם זה יהיה השינוי היחיד שתביא "קומו" לחברה הישראלית, אני לוקח.
"מלבד הזיכרון והכאב", אומר שמריז, "היו לנו לא פחות חשוב לעבור עם הצופה איזשהו תהליך, שבסוף נראה איזשהו אור. ולפי התגובות שקיבלנו, זה עבד. המשפט שהכי נחרת אצלי היה: 'שברת לי את הלב לרסיסים ואז חיברת אותו'. מאז אני מקבל טלפונים מחרדים מבני-ברק, מאנשים באפרת, שמבקשים שנבוא לדבר איתם. אתה רואה שיש פה חזון לישראל אחרת, ישראל של הסכמות, ישראל של עם שמבין שהוא ביחד. בתקשורת מדברים על השוליים, אבל יש פה עם שראינו אותו בגדולתו, עם התגייסות באמת חסרת תקדים. זה מה שקורה כשמדברים ערכים ולא פוליטיקה".
יונתן שמריז: "בחברה מתוקנת יש שיח פתוח. מעניין אותי לשמוע דברים שלא שמעתי, דעות שלא הכרתי, לדבר עם כולם. זו הדרך לתקן את המדינה: לדבר אחרת, להאמין בערכים שלך. לא לברוח ממחלוקות, אלא להגיע לפתרונות, הכרעות והחלטות"
"אני מסתובב הרבה בארץ", אומר חוגג, "וכמובן באופקים. כמות האנשים שחיבקו אותי ברחוב ואמרו לי, 'תודה רבה על מה שהראיתם לנו' עצומה ומרגשת, מכל המגזרים, ואתה יודע למה זה היה טקס כל כך רגיש? כי הוא נעשה על ידי מה שאני קורא 'אנשי הממ"ד', אנשים שנפגעו, שחוו את היום הזה על בשרם".
"מישהי כתבה, 'אני רוצה לחיות במדינה שראו בטקס'", אומר שמריז. "אמרתי לה: אבל זאת המדינה הזו! אלה אנשים אמיתיים עם סיפורים אמיתיים. זאת ישראל".
"אפרופו 'אנשי הממ"ד'", אומר שפרוני, "אני גאה שנאמרו משפטים בערבית על הבמה", הכוונה היא לנאום של מייסם דראושה, אחותו של עווד דראושה, פרמדיק שנרצח במסיבת הנובה, "אותה שפה ש'אנשי הממ"ד' שמעו מבחוץ. אני מודה שהייתה לנו דילמה סביב זה. מצד אחד, זאת השפה שלה ושל עווד, אי-אפשר לקחת את זה ממנה, מצד שני, איך לא מייצרים חוויה טריגרית למי שיושב בקהל, שהערבית, ובצדק רב, נקשרה אצלו בזוועות ובדם".
"לרבים כאן ודאי קשה לשמוע ערבית", אמרה האחות השכולה בכאב, "אבל זו שפת ילדותנו, שפה שחלמנו בה על עתיד טוב יותר, על אהבה, על שלום ועל חיים לכולנו". "היא הפכה את כל הדבר הזה", אומר שפרוני. "מצד אחד הכירה בפחד מהשפה, ומצד שני, הצליחה לתת להם להרגיש בנוח כשהם שומעים אותה. הרי 20 אחוז מהציבור במדינת ישראל דובר את השפה הזו, והם חלק מאיתנו".
"רצינו", אומר חוגג, "להוריד את כל מחסומי הדמה ששמו בחברה הישראלית בין יישוב כזה ליישוב אחר, בין אדם כזה לאדם אחר. זאת הייתה המהות. בסוף, הערים והיישובים והקיבוצים בעוטף מעורבבים אחד עם השני, חייבים אחד את השני".
"הסיפור של אחדות יכול להיות מאוד מטשטש", אומר שפרוני. "מטשטש הבדלים, מטשטש מחלוקות, מטשטש אפילו את המציאות. בסופו של דבר, אני חושב שהחשוב זו היכולת לגייס חמלה כלפי אנשים שחושבים אחרת ממני, וזה מה שעשינו, וראית איך זה היה כל כך טבעי לאנשים ועד כמה זה חסר בשיח הציבורי. אתה לא יכול אלא לתהות האם מישהו מנסה בכוונה לייצר מריבות".
"עם כל האירוע הטרגי שעברנו, יש לנו פה הזדמנות לתקן את המדינה", אומר שמריז. "וכשאני מדבר על תיקון, זה לא קוסמטיקה, זה מלמטה".
מבין, אבל מה זה התיקון הזה?
"אני מאמין שההתחלה של הכל זה לתקן את השיח, זה מהדברים שמעצבים את החברה. שיח לעומתי, מפצל, מפלג, מנציח מגזרים ומחלוקות. בחברה מתוקנת יש שיח פתוח. מעניין אותי לשמוע דברים שלא שמעתי, דעות שלא הכרתי, לדבר עם כולם. זו הדרך לתקן את המדינה: לדבר אחרת, להאמין בערכים שלך. לא לברוח ממחלוקות, אלא להגיע לפתרונות, הכרעות והחלטות.
"ירשנו תחלואים שהתגלגלו על הדור שלנו ועכשיו זה מתפוצץ לנו בפנים. אם אנחנו הדור שרוצה לבנות פה ישראל 2.0, חייבים להתייחס לנושאים האלה".
"אנחנו רוצים תוכנית ארוכת טווח", אומר חוגג, "לחבר את הקצוות על מנת להגיע להחלטות שיהיו טובות ל-20-30-50 שנה הקרובות".
מאז הקמת "קומו" מסתובבת החבורה בעוטף ובצפון, פוגשת אנשים, לומדת על הצרכים והקשיים ומנסה לעזור. "פגשנו את ראש עיריית אופקים", מספר חוגג. "הסתובבנו בעיר, שמענו על המצוקות ועשינו חיבורים בין אנשי חינוך מבחוץ לאנשי חינוך בעיר". בצפון אירגנו מיגוניות בבתי ספר, הסעות ועוד. "הרבה פעמים אתה לא יכול לפתור את הבעיות המאוד גדולות", אומר שפרוני, "אבל כשאתה מתמקד בבעיה ספציפית, זה אפשרי".
"7 באוקטובר הזיז הרבה אנשים, לא רק מבחינת המקום הגיאוגרפי אלא מבחינת סדר העדיפויות. דברים שנראו לך חשובים מתגמדים, ודברים שהיו בשוליים פתאום הופכים להיות המרכז", אומר שמריז, "ואני רואה שהמצרך שהכי חסר פה זה תקווה. אז אנחנו רוצים להביא אותו. אנחנו לא יכולים יותר לשבת ולחכות שיעשו בשבילנו, שיובילו אותנו לעתיד טוב יותר. זה לא קורה. אנחנו צריכים לקום. נכון שאנחנו נמצאים במקום הכי גרוע, אבל אם לא נקום עכשיו מתי נקום? זה עכשיו או לעולם לא".
שפרוני: "אי-אפשר להמשיך יותר כרגיל. אני חושב שזו תחושה שאני שומע מהרבה אנשים. במפגשים שלנו ביישובים ראיתי מצד אחד שבר ברמה הכי עמוקה שיש, חוסר יכולת של אנשים להרים את הראש, אבל יחד עם זה גם המון ברק בעיניים של אנשים, צמא למנהיגות שתצליח לקום מהשבר".
"יש מחר והוא יהיה טוב יותר", אומר חוגג. "אבל רק אם נעשה אותו כזה".
כרגע משקיעה החבורה את רוב האנרגיה בצפון, בעיקר בבעיות של בריאות, חינוך ועזרה לוגיסטית. "56 אלף ילדים התחילו את השנה בלי מערכת חינוך", אומר שפרוני. "זו לא הפקרה? ילד בלי מסגרת יהפוך לנער בסיכון, אבל המדינה לא עשתה כלום. אז אנחנו שם".
שמריז: "אנחנו מנהלים בצפון קבוצות של מאות הורים עם מצוקות אמיתיות של תלמידים שלא יכולים להגיע לבתי הספר. אנחנו מסדרים מיגוניות בבתי ספר, גיבשנו פורום חינוך עם כמה מראשי האוניברסיטאות בארץ".
אתם צריכים לדאוג שיהיו מיגוניות בבתי הספר בצפון? זה מטורף לגמרי.
"או שאתה רק מראה את הבעיות, או שאתה גם מטפל בהן. אנחנו אולי ממלאים באיזשהו אופן את מקום המדינה, אבל איך אפשר להגיד לילד 'זו הבעיה שלך' וללכת? אתה חייב לטפל. אז זה עלינו. מיגוניות, שיתופי פעולה עם מרכזי מצוינות שאנחנו הולכים לפתוח בצפון ובדרום בשיתוף מכון ויצמן. על זה אנחנו עובדים. צריך גם להתעסק בשיקום האמון בין האזרחים למדינה. זו נקודת שבר רצינית והמדינה לא מטפלת בה. פה אנחנו יכולים לתרום".
אתה באופן אישי איבדת אח, שכנים וחברים בהפקרה הזו. איך תאמין מחדש?
"האנשים שהובילו את הארגונים לתרבות בעייתית ואחראים ל-7 באוקטובר צריכים לעמוד לדין, לתת תשובות. אבל בסוף, אין צה"ל אחר, אין משטרה אחרת, אין שב"כ אחר - ואין להם זכות קיום בלי אמון הציבור. בסוף, החיילים מחרפים את נפשם בשבילנו. זה המקום שבו דווקא אנחנו יכולים לומר, 'עברנו את מה שעברנו, ואנחנו רוצים וצריכים להתחיל לשקם את האמון'".
אתה מדבר על בניית מנהיגות, אתה המנהיג הזה?
"כל אחד מאיתנו מרגיש שהוא המנהיג. כל אחד יוצא מאזור הנוחות שלו, מוביל את הערכים שהוא מאמין בהם. אגו לא קיים, יש פה ראייה ערכית, מטרה משותפת - זאת המנהיגות שאנחנו מדברים עליה".
כשאני שואל מה הלאה עבור "קומו", מתפשטת בחדר אי-נוחות קלה. הם עוד לא בדיוק יודעים, לא בדיוק החליטו. פוליטיקה? אולי, לא פוסלים, אבל גם לא מתחייבים. לוקחים את הזמן. "קומו" לא קשורה כרגע לאף ארגון אזרחי אחר, גם לא במחאה. עם זאת, טווח הפעילויות שלהם יכול למקם אותם כמעין "אחים לנשק, הדור הבא": אחים, אבל לאזרחות, בלי הקטע הצבאי. ובעיקר, חייבים להודות, בלי משקולת האנטגוניזם שיצרו עבורם מהנדסי התודעה מימין.
"יש לנו עוד הרבה תוכניות לממש", אומר שמריז, "אנחנו בונים עכשיו את הארגון, פתחנו בקמפיין מימון המונים, שמגיע כבר לסביבות 700 אלף שקל, ונרשמו 4,000 פעילים. אנחנו רוצים לקחת את מה שעשינו בטקס ולשכפל את המודל הזה לעוד נושאים ופרויקטים גדולים, אדוות שנראה בשיח למשך חודשים ושנים.
"כרגע הראינו את היכולת שלנו להניע תהליכים ולהשפיע להפיק טקס גדול. מלבד זה, עד עכשיו היינו ברמה הלוקאלית, ועכשיו פנינו לבמה הלאומית. הכוונה היא להוביל שיח אחר, ובשביל זה לא חייבים להיכנס לפוליטיקה. אחנו רוצים לתקן את המדינה ומאמינים שיש לנו עוד הרבה מה לתת".
"בגדול", אומר חוגג, "המטרה היא להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים".
"אני לא מאמין בדיכוטומיה של או שאתה מקים מפלגה והולך לפוליטיקה או שכלום", אומר ציפריס. "יש בתוך הספקטרום הרבה מקום, כולל לארגוני חברה אזרחית".
חוגג: "אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות כדי לשנות, אבל לא רוצים להיכנס להגדרות. זה גורם ליותר בעיות מאשר מביא פתרונות".
"אנחנו רואים שרוב מדינת ישראל לא מתחברת לשיח קיצוני", אומר שפרוני. "רוב מדינת ישראל בעד השבת החטופים, ורוב מדינת ישראל חושב שאחרי אסון לאומי בכזה סדר גודל צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית".
ציפריס: "העם רוצה להיות יחד, ראינו את זה". "אזרחי ישראל", מתקן אותו שפרוני, "לא רק עם ישראל".
עם כוח גדול באה מכונת רעל גדולה. מגל וריקלין ואחרים כבר דאגו לזלזל, אתם מרגישים את זה?
"הם ניסו, אבל הבינו שהרעל לא נדבק", אומר שמריז.
"זה בעיקר לא מטריד אותנו", אומר חוגג, "אחרי 7 באוקטובר אי-אפשר להלחיץ אותנו, אי-אפשר לזעזע אותנו ואי-אפשר להפחיד אותנו. מי שמנסה, שינסה. לא מעניין אותנו בכלל".
אגב, הממשלה החליטה לערוך עוד טקס, ב-27 באוקטובר.
שמריז: "חייב להיות יום אבל לאומי, הוא צריך להיות ממלכתי, הדגל צריך לרדת לחצי התורן וצריכה להיות צפירה ודקת דומייה. עם זאת, אני חושב שממשלה שעדיין לא לקחה אחריות על האסון לא יכולה להוביל את הטקסים האלה. לפני שקובעים מועד ליום אבל ממלכתי, צריך לקבוע מועד לוועדת חקירה ממלכתית ולהחזיר את החטופים הביתה".
