אל תקראו לנו גיבורות. אל תקראו להם גיבורים. אל תעזו. זה היה נחמד בחודש הראשון, זה היה סבבה ביום המאה, אבל עכשיו – שנה אל תוך המלחמה ואחרי מי סופר כמה ימי מילואים, זו פשוט הדרך החברתית למרק את המצפון. לאפשר את העיוות שלפיו אותם אנשים שוב ושוב ושוב נקראים לשאת את האלנוקה. כפשוטו.
כל הסופרלטיבים בעולם לא יכסו על האמת המרה: מדינת ישראל בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, סבוכה ומורכבת בלי כוח אדם מספק. הכותרות מתמקדות באשראי הבינלאומי, בעצירת החימושים או בתכנון האסטרטגי של היום שאחרי. רק החיילות והחיילים עצמם הם המובן מאליו. ברור לצה"ל שהוא ישרוק ונגיע. נתייצב בלי לשאול שאלות כי זה מה שצריך וכי זה מה שנכון. אבל אין מלחמה בלי חיילים. בלי רגליים רצות, ידיים עובדות, שכל צלול. וכרגע אלו בדיוק אותם אנשים כבר שנה שלמה, ואין שום צפי לשינוי באופק. ולא נעים לספר, אבל אותם חיילים הם בכלל לא חיילים. הם רופאים, רואות חשבון, מורים או מתכנתות שנשלפו מהחיים האזרחיים שלהם לטובת אפוד ונשק. הם נקראו למשימה שהם לא בחרו בה, שהם לא טובים בה באופן מיוחד, רק בשם הערך השברירי כל כך שנקרא סולידריות. הם באו כי קראו להם. כי זה הדבר הישראלי לעשות. עכשיו, כשהם קוראים לשותפים, שלא לומר זועקים, מי שומע אותם?
שנה לתוך המלחמה, גם צה"ל חייב להבין שההזנקה למילואים דומה יותר לתורנות של ניקיון שירותים מאשר לסמינר של תגלית
לפני שבועיים, בדיוק כשבן זוגי יצא לסבב נוסף בצו 8 ללא תאריך תפוגה, שמעתי קצינת חינוך מתארת בעיניים נוצצות כמה זה מרגש לראות עשרות אלפי מילואימניקים "עוברים בשער המשמעות". היא תיארה את המילואים כתחנה שבה ניתן להזריק ערכים לווריד, לגלות מחדש את הציוניות ולהתחבר אל נצח ישראל. כששמעתי אותה בהתחלה חייכתי, אחר כך זעמתי. הסיפור הזה, של "מילואים כשער למשמעות" היה נחמד בהתחלה. שנה לתוך המלחמה, גם צה"ל חייב להבין שההזנקה למילואים דומה יותר לתורנות של ניקיון שירותים מאשר לסמינר של תגלית. המילואים הם לא חוג ולא שיעור חינוך, לאזרחים האלו יש ערכים נפלאים מהבית – לכן הם התייצבו. הקצינים הבכירים, שבחרו בקריירה הצבאית, לא מצליחים לקלוט את חרדת הקודש הנדרשת לפני שקורעים שוב אנשים מתוך חייהם. מבחינתם זה המובן מאליו. והממשלה? אפשר להתגלגל מצחוק. היא הרי בדיוק מבטיחה ניצחון מוחלט ביד אחת ומשחררת עשרות אלפים בשנה משירות ביד השנייה. אז מי בדיוק אמור למתוח קו אדום ולהגיד עד כאן?
ד"ר אריאל סרי-לוי הוא חוקר מקרא באוניברסיטת בן-גוריון ואב לשלושה. בימים אלו הוא בסבב הרביעי בלבנון, אחרי יותר מ-230 ימים שמי יודע מתי ייגמרו. בפוסט שצבר אלפי התייחסויות ברשת הוא כתב: "...כמו שאמר פה מישהו, בשיחה במיגונית בגבול לבנון לפני שעה קלה, אנחנו לא באפיסת כוחות, אנחנו במינוס. כל מי שעדיין בא למילואים, עושה את זה עם רגשות אשמה על הפגיעה במשפחה שלו, עם ייאוש בנוגע לאפשרות שלו להציל את העסק או הקריירה או הלימודים, ועם ניכור הולך וגובר כלפי הסיסמאות שאתם ממשיכים להפריח על עם ישראל הנפלא שמתעורר וגובר על אויביו הרשעים.
"ובכן, עם ישראל הנפלא והיקר, מעכשיו כל מי שאומר 'ישראל צריכה להחזיק בעזה' צריך לפרט, מי זה בדיוק ישראל הזה שיעשה עוד סבב בעוטף ועוד סבב במסדרון נצרים, וכל מי שאומר 'צה"ל צריך להישאר בלבנון' צריך להסביר מי זה בדיוק הצה"ל הזה שיעשה עוד קו בצפון הגולן ועוד סבב בדרום לבנון, והאם הצה"ל הזה מסכים לוותר על עוד שנת לימודים או על העסק שהשקיע בו את מיטב שנותיו, ומי בדיוק יחבק את הילדים של הצה"ל הזה בלילה".
כל מילואימניק שמגויס כרגע – בעזה, ביו"ש או בצפון – יודע היטב שלרוב אין תוכנית ואין צפי למתי זה ייגמר
סרי-לוי לא לבד. הוא פשוט העז לומר שהמלך עירום. כל מילואימניק שמגויס כרגע – בעזה, ביו"ש או בצפון – יודע היטב שלרוב אין תוכנית ואין צפי למתי זה ייגמר. כוחות מוקפצים מעכשיו לעכשיו, צווים מוארכים על ימין ועל שמאל בלי התראה, אי-אפשר לתכנן שום דבר. לא את מחר, לא את עוד שבוע, בטח לא מה יקרה עוד חודשיים. העצמאות והוודאות, שני מושגים בסיסיים כל כך בחייו של אדם בוגר, פשוט נגזלים בלי להניד עפעף.
הלוחמים נמצאים בלימבו – הם יודעים שאין מי שיגיע במקומם. שכשמישהו משוחרר, מישהו אחר נדפק. לכן אי-אפשר להקל עליהם ואי-אפשר להשאיר אותם בכוח. זה הסיפור של ב', שעשה מבחן לשכה ונכנס לעזה מיד באותו לילה. הוא פינה פצועים בעזה, פינה פצועים בלבנון, אבל עכשיו, בשיא המילואים – יש לו טיסה עם חברה שלו שתוכננה חודשים. יטוס או לא? מעומק לבנון עולה רופא בקשר ומבקש שחרור בשביל החייל שלו. כי הוא לא מסוגל להסתכל לו בעיניים. מי בדיוק ימלא את מקומו? זה גם הסיפור של נ', רק בת 24, שפינתה פצועים מעזה ומלבנון בלי הפסקה ואמורה להתחיל לימודי רפואה עוד שלושה שבועות. היא הלכה הביתה רק כשהיא בערה מחום. מי יחליף אותה? השמיכה לא רק קצרה, היא פרומה. היא נפרמת כל הזמן. את מי זה מעניין?
באופן אבסורדי הגלוריפיקציה של משרתי המילואים מונעת את השיחה האמיתית, הכואבת, על המחירים הבלתי נתפסים שאותם מילואימניקים ובני ביתם משלמים. זהו סמל סטטוס מפוקפק שנועד להשכיח או לעמעם את המחיר – לא רק מחיר התלישה מהחיים, אלא המחיר הכבד מכל: מוות בקרב. ההטבות, הפינוקים והמכתבים לחג מאלוף הפיקוד אמורים להיות משכך כאבים. אבל המחלה היא ממארת. לא צריך מחיאות כפיים, מענקים, שוברים או מחמאות. צריך שותפים אמיתיים.
לאחרונה נולדה יוזמה של נשים מהציונות הדתית לקדם גיוס של חרדים באמצעות הסברה וימי כיף משותפים. כלומר שוב – אותן לביאות, גיבורות, אלופות וכוכבות (השלימו את הסופרלטיב) נדרשות לעשות את המלאכה החינוכית שאמורה לעשות המדינה
לאחרונה נולדה יוזמה של נשים מהציונות הדתית לקדם גיוס של חרדים באמצעות הסברה וימי כיף משותפים. כלומר שוב – אותן לביאות, גיבורות, אלופות וכוכבות (השלימו את הסופרלטיב) נדרשות לעשות את המלאכה החינוכית שאמורה לעשות המדינה. שנה אחרי הן עוד חושבות שהפנינג משותף או שיחה מלב אל לב תפתור משהו, בזמן שהשותף הקרוב ביותר לנתניהו, אריה דרעי, לא מתבייש ואומר בפה מלא אך השבוע: "כל יום לימוד מונע ימי קרב. אני מקווה שנסדיר את זה שבני הישיבות ילמדו ללא הפרעה". כלומר יש תוכנית: התוכנית היא שאותם פראיירים ימשיכו במלאכתם נאמנה.
מדינת ישראל בוחרת בעיניים פקוחות לבנות פירמידה הפוכה. קומץ של משרתים, קומץ הולך וקטן של שותפים לנטל – הכלכלי, הביטחוני והחברתי, ושכבה עבה שרק הולכת וגדלה, שאין לה דבר וחצי דבר עם המטלות האזרחיות הללו. פירמידה כזו, סופה ליפול.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24
