ב-7 באוקטובר לפני 80 שנה, בערב הושענא רבה, פרץ מרד הזונדרקומנדו באושוויץ. קבוצת היהודים השמורה ביותר במחנה, ממלאי התפקיד המזוויע ביותר של יהודים בהיסטוריה – האחראים על הוצאת גופות הנרצחים מתאי הגזים ושריפתן, ביניהם, לא פעם, הוריהם, ילדיהם, או בני/בנות זוגם. אחת למספר חודשים היו הם עצמם נשלחים לתאי הגזים ומוחלפים בחדשים.
אנשי הזונדרקומנדו החליטו לפוצץ את תאי הגזים בבירקנאו כדי לעצור, או לפחות לפגוע, בהשמדה שהתנהלה אז בקצב של 8,000 יהודים ביום. יש לזכור שבעלות הברית, בהובלת ארצות-הברית, סירבו להפציץ את תאי הגזים על אף שידעו כבר ב-1942 שאושוויץ-בירקנאו הוא מתחם מוות, ולמרות שהפציצו את מפעלי הדלקים והגומי באושוויץ מונוביץ ארבע פעמים בחודשים אוגוסט-דצמבר 1944. אימי ז"ל, ניצולת אושוויץ, זכרה בכאב איך אסירי המחנה התבוננו אז במפציצים האמריקאיים בשמיים והתפללו שיפציצו את תאי הגזים, אפילו אם ייפגעו וישלמו בחייהם, אבל המטוסים סבו לאחור.
הפצצה יזומה של אושוויץ, העריכו רוזוולט ובעלות הברית, הייתה נטולת ערך מבצעי, כי לא הייתה מקדמת את המלחמה. אלפי נרצחים יהודים ביום לא היו חלק מהשיקולים. יש אומרים שתיאודור רוזוולט היה כל כך בטוח בעוצמתו הפוליטית בקהילה היהודית שתמכה במפלגה הדמוקרטית ובו אישית ברוב מוחלט, עד שלא התרגש מהלחצים שהפעילו ארגונים יהודיים עליו ועל מנהיגי ברה"מ ובריטניה. הסוגיה ההומניטרית לא עמדה בראש סדר היום.
המרד נמשך 12 שעות בלבד, רוב המורדים נהרגו, לא לפני ששרפו את אחד מתאי הגזים. הוא יצא לפועל הודות לארבע צעירות שעבדו במפעל הנשק אוניון באושוויץ והבריחו חומר נפץ למתכננים. בראשן עמדה רוז'ה רובוטה, חברת ה"שומר הצעיר", אז בת 24, ששמה, גבורתה ומורשתה זכורים לי מימי ילדותי, מסיפורי אמא שלי שבאה מרקע שונה לחלוטין – בת חסידי גור עד נשמתה האחרונה. רוז'ה נתפסה עם שלוש חברותיה, עונתה כמו שבאושוויץ ידעו לענות כדי שתסגיר את שמות מתכנני המרד, ולא נשברה. כל הארבע נתלו בכפור הפולני של ינואר, במגרש המסדרים של אושוויץ.
בקשתה האחרונה נחקקה בליבה של אמא בגלל שיר ששרה ביידיש, במילים שאילתרה לפני הקהל השבוי שהוכרח לחזות בזוועה
בקשתה האחרונה נחקקה בליבה של אמא בגלל שיר ששרה ביידיש, במילים שאילתרה לפני הקהל השבוי שהוכרח לחזות בזוועה. הגרמנים העניקו לה את בקשתה האחרונה ורוז'ה שרה: "יהודים אתם תשכחו. יבוא יום, המלחמה תסתיים, החיים יחזרו לשגרה, ותשכחו מה שהיה כאן. זכרו, נקמה". אמא נשבעה אז לזכור וקיימה.
השבוע נדהמו בני משפחות חטופים לגלות בביקור בבתי רבנים בבני-ברק, שהרב יצחק קולודצקי שיח', חתנו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, ישן זה שנה על קרש שמונח על מיטתו, כדי להזדהות עם החטופים. "איך אפשר לישון בנוחות כשאין לנו מושג איך ואיפה ישנים החטופים?" הסבירה בפשטות אשתו, הרבנית לאה קולודצקי. "מדובר ברב בישראל, תלמיד חכם בן יותר מ-70, שישן שנה על קרש", נדהם גם ישראל כהן, איש התקשורת החרדי שחשף את הסיפור.
עם התקדש החג עלינו לזכור: סוכות מוגדר כזמן שמחתנו. יש הרבה סיבות להודיה גם בשנה האחרונה, ויש סכנות שמתרחשות עלינו מדי יום. אבל יש 101 חטופים, ביניהם כמה עשרות שטרם הובאו לקבר ישראל. אנחנו חייבים להתחבר אליהם ואל משפחותיהם במעשים, בזיכרון בסוכה, ובשמחה הפרטית שלנו. לתלות צילומים, לחפש בני משפחות שזקוקים לסיוע, להתפלל, להזכיר דמויות, להצטרף ולו לאחד מהמיזמים הרבים לשלומם, לחוות את הזיכרון.
סוכות ושמחת תורה שלנו לא צריכים להיות דיכאוניים. להפך, השמחה מהווה מקור כוח ועוצמה. גם במחנות המוות ובגטאות הכניסו משמחת החג. אבל הזיכרון חייב לתפוס מקום
סוכות ושמחת תורה שלנו לא צריכים להיות דיכאוניים. להפך, השמחה מהווה מקור כוח ועוצמה. גם במחנות המוות ובגטאות הכניסו משמחת החג. אבל הזיכרון חייב לתפוס מקום: של ההרוגים הרבים נטבחי שמחת תורה וכל השנה, ושל החיילים שנפלו.
לא במקרה נכללת תפילת "יזכור", המשלבת אזכור הורים שהלכו לעולמם עם הרוגי עם ישראל, בתוך תפילות היום האחרון של סוכות, בארץ, בשמחת תורה. זו תפילה שחוברה בזמן מסע הצלב הראשון, שבו נרצחו ברחבי הריין 12 אלף יהודים. על פי המסורת, גם החיבור הזה מביא שמחה: כשאנחנו זוכרים ומזכירים אותם ומתפללים לעילוי נשמותיהם.
חג שמח.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.24
